"אני?!" שואלת מלכה, מלכה פראנק, "מה פתאום אני? אין לי מה לספר. החיים שלי רגילים לגמרי". אבל בכל זאת, ניסיתי. את התוצאה תקראו.
אז נכון, מלכה לא טיפסה על האוורסט ולא הקימה מפעלים ואפילו את החולה לא ייבשה, אבל היא עברה מסלול חיים שאנחנו לא ממש מכירים. מלכה נולדה לְבֵית יפה. אביה היה ר' יצחק יפה, מי שהיה בן ביתו של רבה של ירושלים מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל. וכן, יש קשר בין שם משפחתה העכשווי של מלכה לבין הרב פראנק.
"אבי כיבד מאוד את הרב פראנק", אומרת מלכה. "לא היה יום שבו לא הגיע לביתו. בכל בעיה הוא התייעץ אתו". בהמשך נוצר קשר בר קיימא בין שתי המשפחות. "איפה נולדתי, את שואלת? נולדתי בירושלים!"
שורשים צפתיים
בעיר העתיקה, כן?
"דווקא לא. אני כבר הייתי מודרנית. נולדתי בעיר החדשה, בבית החולים 'ביקור חולים'. המשפחה התגוררה בבתי ורשא, זו השכונה הקטנה הצמודה לכיכר השבת בירושלים. "אבי", היא אומרת, "היה בן בית אצל הרב פראנק והוא היה שם יום יום. בעלי רצה לשאת אחת ממשפחת יפה, ואני הייתי בתור".
כשהיא הייתה "בתור" היא הייתה בסך הכל בת שבע עשרה. "נפגשנו בתחילת השבוע, וביום חמישי אברהם, זה הבעל, אז הבחור, כבר הודיע לי שאנחנו מתחתנים. הייתי בשוק. "מה פתאום? אני ממש לא מכירה אותך. ובכלל, אני עדיין צעירה!" אבל הוא אמר: "תכירי אותי במשך הזמן. ובקשר לגיל, לא נורא, נזדקן ביחד".
אברהם מוסיף אמירה אופיינית מאוד: "אני עדיין מחכה שהיא תזדקן".
"לחתונה", אומרת מלכה, "קיבלתי לראשונה שמלה חדשה שנתפרה במיוחד בעבורי. עד אז לבשתי תמיד את השמלות שכבר לא התאימו לאחיותיי".
לא מלכה ולא בעלה, אברהם, בנו של הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, זקנים, אבל אם קנה המידה שלפיו שופטים הוא הגיל אז הם בהחלט עונים להגדרה הזאת. זוג פעיל, בריא ונמרץ, עד מאה ועשרים לפחות. כדאי לכם להגיע רק כדי להתכבד בעוגיות שאופה מלכה בעצמה ולראות איך אישה בגילה מחזיקה בית בוהק מניקיון.
אבל הפלגנו בינתיים קצת הרחק, ועדיין לא התחלנו לברר מהם השורשים. "אמי נולדה בצפת", מספרת מלכה. "כשהיא הייתה בת שלושה חודשים עקרה המשפחה לירושלים. בשנת 1873 עברה סבתא תמר לובין את רעידת האדמה הגדולה שזעזעה את צפת ותבעה מאות קרבנות, אבל שרדה, כי היא הייתה אז בסך הכל בת שמונה ולא הלכה לבית הכנסת. רעידת האדמה הזו התרחשה בראש השנה, ומאות ממתפללי בית הכנסת נספו באותה רעידה, ובהם הוריה של הסבתא. בת השמונה הזו גדלה, הקימה משפחה ועם הזמן הפכה להיות המיילדת של צפת. כל נשות צפת ביקשו את עזרתה בהגיע זמנן ללדת.
"פעם שהינו, אחותי ואני, בצפת, ועזרנו שם לאיזו שהיא אישה להרים את התריס בביתה, שכן התריסים של צפת היו כבדים, עשויים מברזל. היא שאלה אותנו מי אנחנו, וכששמעה מי הייתה סבתנו ממש התרגשה. 'אתן יודעות שהיא הייתה האישיות של צפת?'
סבתה של מלכה נישאה דווקא לטברייני, ולא לאיש צפת. שם משפחתה היה קנל, וכשהייתה התינוקת שלה, רחל, אמה של מלכה, בת שלושה חודשים בלבד, עברה לירושלים. "סבי היה משולח. הוא הכיר את כל הישיבות בכל העולם. אבל את זה אני לא ממש זוכרת. סיפרו לי על כך".
ימי דמשק
"אשתו הראשונה של אבי נפטרה והשאירה אותו עם חמישה ילדים קטנים. בהמשך הוא התחתן עם אמי שהייתה אלמנה. בעלה הראשון חלה בשחפת ונפטר זמן קצר לאחר החתונה. אמי ציפתה אז לתינוק, בנה הבכור. היא הייתה אז בסך הכל בת עשרים ושתיים. כשהיא נישאה לאבי הוא אימץ את הבן הזה".
חיי משפחת האם לא היו קלים. "בירושלים היה אז רעב כבד. זה היה בימי מלחמת העולם הראשונה. אנשים חיפשו בפחי האשפה, בתקווה למצוא משהו לאכול. ואז גירשו את כל המשפחה – אבי, אמי ושבעה מילדיהם לדמשק".
מדוע?
"כי הם היו אזרחים אמריקנים. לכולנו יש פספורטים אמריקניים. אז היה קל לקבל פספורט כזה… כשפרצה המלחמה סימנו אותנו הטורקים – שהיו בצד שלחם בבעלות הברית – כאויבים וגירשו אותם לדמשק".
לדמשק הוגלו אז שלוש מאות יהודים שגרו בארץ ישראל. "שם הייתה בעיה גדולה באוכל", מספרת מלכה. "באותה קבוצה היו גם שוחט וגם רב, כך שניתן היה לשחוט עופות, אבל לא היה מי שיכין אוכל לכל הקהל הזה".
אל הנישה הזאת נכנסה אמה הצעירה של מלכה. "היא קיבלה את זה עליה כדי שיהיה לה אוכל למשפחתה. היא עבדה קשה מאוד, הכינה לבדה ארוחות לשלוש מאות איש מדי יום ביומו. זה לא פשוט. היא הייתה, בסך הכל, יולדת. התינוקת שלה הייתה רק בת חודש… אבל אבי למד, והיא עבדה כמבשלת. אפתה, בישלה, עשתה הכל".
את זוכרת משהו מימי דמשק?
"אני טרם נולדתי אז. נולדתי רק עשר שנים אחרי הגירוש לדמשק, בשנת 1926. להוריי היו, ביחד, ארבע עשר ילדים".
אגב, בתקופה שבה גורשו הוריה של מלכה לדמשק היה גם חמיה לעתיד, הרב פראנק, בסכנה גדולה. גם משפחת פראנק היתה נתינה אמריקנית, והרב פראנק נאלץ להסתתר במערה בכפר השילוח במשך שלושה חודשים. אשתו הייתה מעבירה אליו ספרים ולחם. כשגברה הסכנה שהוא ייתפס באזור השילוח הוא עבר לעיר העתיקה ובה הסתתר בעליית גג. הטורקים לא חדלו מלחפש אחריו, ומאחר שלא הצליחו לתפוס אותו הם עצרו את אשתו, והיא ישבה בקישלה עד שקמה וברחה. ממש כך.
הממונה על השיבר
מרן הגרצ"פ פראנק זצ"ל
הרב פראנק ורעייתו היו כאמור הוריו של אברהם. הוריה של מלכה חיו, כיוצאי פולין, ב"בתי ורשא".
איך היו החיים בבתי ורשא של אז? העוני היה גדול?
"חיינו בצמצום, זה נכון, אבל לא בעוני. כשהוריי חזרו לארץ, בסוף מלחמת העולם הראשונה, הציעו חברי כולל ורשא לאבי לנהל את בית המרקחת שהם פתחו. הוא, כמובן, לא למד רוקחות, אבל הוא היה חכם, ידע לקרוא אותיות לטינית ולימד את עצמו. לפני שקיבל את העבודה הזאת הוא התייעץ עם רופאים".
מסתבר שבתי ורשא הייתה שכונה ממש מתקדמת מבחינה טכנולוגית, מה שקורין "קִדמה". "אני אפילו זוכרת שחיברו אותנו לרשת המים וגם לחשמל". בבית המשפחה היו ברזים שאפילו הגירו מים, אבל פתיחת ברז לא הייתה אז אוטומטית ומובנת מאליה כמו שהיא היום.
"על הגג התקינו חביות למים. המים הוזרמו לחבית ואנחנו, הילדות הקטנות, היינו חייבות לטפס על הגג, לעמוד ליד הטנקים של המים ולחכות שהם יתמלאו, ואז לסגור את השיבר. אחרת היינו צפויים להצפה. כשהחביות התרוקנו היינו עולות שוב, פותחות את השיבר ומחכות שהחבית תתמלא. המים היו מוזרמים בשעות מסוימות, לא בכל עת. אנחנו גרנו בקומה הראשונה של הבית בבתי ורשא, והטיפוס על הגג לא היה קל לנו".
אבל זו כבר הייתה התקדמות. "אני עוד זוכרת את התקופה שקדמה לחיבור הזה לרשת המים. בתקופה הזו היינו שואבים מים מהבאר המרכזית בחצר. היינו משלשלים את הדלי הקשור בחבל ומעלים אותו כשהוא מלא. לדלי הזה קראו 'קובה'".
את הברז הראשון התקינו בבית יפה לפני שמונים שנה. "בירושלים, בכלל, הייתה בעיה של מים. הייתה אפילו שנה שבה לא ירדה אף טיפת גשם אחת". אחרי המים הגיע גם החיבור לחשמל. "אבל אני עוד זוכרת היטב את הלוקס ואת הלאמפ".
"זו הייתה שנת 1878", אומר אברהם, תאריכון מהלך. "זו הייתה שנת בצורת בכל הארץ, ובירושלים פשוט התייבשו הבארות. המצוקה הזו נמשכה עד שבת הגדול, ואז, כשחזרו מבית הכנסת, החלו להבריק ברקים, לרעום רעמים ומבול מים התחיל לרדת. עד הבוקר התמלאו כל הבארות".
את הבארות האלו, תארו לעצמכם, היו בנות משפחת יפה שגרו בקומה הראשונה, קרוב לבאר, מנקות בערב פסח בעזרת מברשת. "ככה עבדנו", אומרת מלכה. "הבית של אמי היה סמל של ניקיון. נוצץ. מבריק. ניקינו את הבית בעזרת סבון, מברשת ומטאטא קש. היינו משפשפות כל בלטה בנפרד".
ותאמינו או לא, עד היום, ולא חשוב בת כמה היא, מלכה מנקה את רצפת ביתה בקטמון שבירושלים באותה שיטה נושנה. "אני משתמשת במטאטא קש ושופכת מים. כך עושים ניקיון יסודי". האמת? זה ממש ניכר בבית.
הר"ר אברהם פראנק
כשסיימת את הלימודים בבית הספר יצאת לעבוד?
"דווקא רציתי. אפילו הציעו לי משרה. אבל אבי שמע והזדעזע. 'לצאת?! לעבוד?! איפה נשמע כדבר הזה?! כל כבודה בת מלך פנימה!' אז לא עבדתי".
ואחרי החתונה?
"אחרי החתונה הצעתי לאברהם שאצא לעבוד, אבל הוא ממש נעלב. 'מה, אני לא מסוגל לפרנס את המשפחה שלי?' אז ככה לא יצאתי מעולם לעבודה".
ולא שאברהם הבעל היה משופע בממון. ממש לא. "היה קשה מאוד אז להשיג דירה. אחיו של אברהם גר בתל אביב, בבית גדול, ברחוב החשמל הסמוך לכיכר המושבות. על הגג של הבניין היה חדר כביסה. הוא הציע לנו לשכור חדר כביסה כזה ולהפוך אותו לדירה, ואת זה עשינו.
"היו חדר קטן ו'חתיכת מטבח'. השירותים היו על הגג השני. התחתנו בתאריך ה-4.4.44. גרנו שם על הגג ולא התלוננו. קנינו ספת ברזל והעלינו אותה לגג, ושם הלנו אורחים שהיו מגיעים אלינו. סבתי נתנה לי שתי כפות ושני מזלגות, וכשברשותי הציוד הזה הקמתי בית".
היכן נערכה החתונה שלכם?
."החתונה שלנו היתה בביתו של הרב פראנק, אביו של אברהם". זה הבית המוכר כל כך שברחוב מלאכי בירושלים. "לחתונה שלנו הוזמנו אחים ואחיות בלבד. זה היה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. החתונה נערכה בצהריים, כי בלילה כבר היה עוצר".
"את הבית ברחוב מלאכי בנתה, למעשה, אמי", אומר אברהם. "אחותי נחמה שלחה כסף, ואמי קנתה את המגרש ברחוב מלאכי. אבי היה שקוע כולו בגמרא, והיא שלקחה את העניינים לידיים. היא הייתה אישיות. לא פעם כשבאו אנשים אל אבי, לשאול או לבקש שיברור בין שני אנשים והוא היה עסוק, היו פונים אליה, שהיא תערוך את הבוררות. היא הייתה עושה את זה, והאנשים יצאו מרוצים".
אורחים בחדר הכביסה
כמה זמן גרתם בתל אביב?
"בתל אביב גרנו שלושים ושמונה שנים. אבל תמיד, בכל אותן שנים, היינו ירושלמים שגרים בתל אביב בינתיים. לא הפכנו מעולם להיות תל אביביים, וכך גם גידלנו את הילדים".
"כך", פירושו גם הרבה חסד שראו הילדים בבית ההורים, והכנסת אורחים לבבית. מלכה, כדאי שתדעו, היא בשלנית מעולה. "את הילדים גידלתי די לבד", היא אומרת. "אברהם היה מאוד עסוק בעבודה ובעיסוקים נוספים, והתפקיד שלי היה לנהל את הבית". בית הוא בעיקר הילדים.
בתי וורשה
האם אירחתם גם בחדר הכביסה ברחוב החשמל?
"כן, גם שם, בבית הזה אירחנו בני משפחה וגם חברים, ובבית הזה נולדה בתנו הבכורה, גיטי. מדי פעם הגיעו אמי, אחותי ובעלה לתל אביב. הם חשבו להתאכסן בבית מלון, אבל אמי לא הבינה את זה. 'לבית מלון אני לא הולכת. בואו למלכה!'
מדי פעם הגיעו אורחים מעולם אחר. אברהם, ששימש גבאי בית הכנסת, הבחין באחת השבתות בתייר זר שהגיע לבית הכנסת מצויד במצלמה. הוא ניגש אל האיש ואמר לו שכאן אין מצלמים בשבת. 'מצטער', הוא התנצל, 'אני תייר משוודיה. באתי לארץ עם קבוצת מורים. הם נסעו לאילת אבל אני מתעניין בחיי היהודים. המליצו לי על בית הכנסת שלכם ובאתי'.
אחרי התפילה הזמין אברהם את התייר לארוחת שבת בביתו, שיראה עוד קטע מחיי היהודים. הוא הגיע בשמחה והתפעם לשמוע שהאוכל הכשר בושל ביום שישי… כשהוא חזר לשוודיה הוא כתב לנו מכתב ואמר שלעולם לא ישכח את החוויה של אותה שבת. זו הייתה, כתב, גולת הכותרת של הביקור בישראל". והוא לא שכח להדגיש את טעמם הנפלא של מאכלי השבת של מלכה.
היו אנשים שהתארחו בבית פראנק תקופה ממושכת. אפילו חודשים וגם שנים. גם לארוחות שבת הוזמנו תמיד אורחים. פעם הם אירחו בשבת עוד גוי אחד: שגריר ארה"ב בישראל, ברבור. היום, בירושלים, הם מארחים כמו שאירחו אז, בתל אביב.
עם זאת מדגישה מלכה כי תל אביב "שלהם" לא דמתה במאום לתל אביב של היום. "בתי הכנסת היו מלאים, והשבת הורגשה בעיר", היא אומרת. "בבית הכנסת שאליו היינו קשורים התפללו מדי שבת שלוש מאות איש. היום אין שם אפילו מניין. מאוחר יותר, כשעברנו לדירה אחרת, התפללנו בבית הכנסת בשדרות רוטשילד. הרחוב היה שחור מאדם. כולם הגיעו לתפילה. בבית כנסת זה הייתה מקהלת ילדים שליוותה את החזן שלמה רביץ.
כעבור זמן מה עברה המשפחה הצעירה לפתח תקווה, לרחוב מוהליבר, שם שכרו דירת שני חדרים עם גינה ועם "יתרון" נוסף: גג דולף. "בפתח תקווה נולדו שני הבנים שלנו".
אלו היו ימי המנדט הבריטי. "היה אז בדרך כלל עוצר בדרכים. בשעה ארבע כבר התרוקנו החנויות מאדם, ובשעה שש נסגרו הכבישים. אברהם נאלץ לנסוע לעבודה בתל אביב בתנאים האלו. הוא, תרשו לי להגניב קצת מידע, היה מעורב בהתנגדות לבריטים. הוא עבד במפעל לקפיצים ומאוחר יותר פתח מפעל משלו, ובו עבד שנים רבות.
במפעל הזה לקפיצים הוא פתר לא מעט בעיות לצבא הישראלי שבדרך, סייע לממציא ה'עוזי' בקפיץ מיוחד שהמציא והתאים אותו לתת מקלע וגם הסתכן לא מעט. אבל זהו סיפור נפרד. כך או כך, הנסיעות היומיות לתל אביב וממנה נמאסו על אברהם, ולכן הם חזרו לתל אביב אחרי מבצע קדש, בשנת 1957. "אבל אז כבר קנינו דירה. דירתנו הייתה ברחוב איתמר בן אבי".
מוזר לחשוב שבזמן שבו עלו בלהבות מיליוני יהודים, התמודדו בארץ עם קשיים מליגה לגמרי אחרת. "אבל גם אנחנו היינו בחרדה", אומרת מלכה. "רומל כבר עמד בשערי הארץ. הייתה שבת אחת שבה חשבנו שהיטלר ימ"ש כבר פה, חלילה. בתל אביב נערך יום תפילה. כולם אמרו תהילים בקול רם, והיה מתח נורא ואיום".
לירושלים עירך
הילדים גדלו, למעשה, בתל אביב. "אני תמיד עמדתי עליהם כמו שוטר", אומרת מלכה. "היה די קשה לגדל אותם שם. הם למדו בבית ספר יסודי ועברו מאוחר יותר למדרשייה בפרדס חנה, משם לישיבת כפר חסידים ומשם הם הגיעו לישיבת חברון. כל השנים חיכינו לרגע שבו נוכל לחזור לירושלים".
מתי באמת חזרתם?
הבית ברחוב הפלמ"ח, ירושלים.
כשאברהם פרש מעבודתו. "הגענו לירושלים בערב ראש השנה תשמ"ו. מכרנו את הדירה בתל אביב ופינינו אותה, אבל הדירה שלנו בירושלים עדיין לא הייתה פנויה. לכן התארחנו במלון 'המרכז' בירושלים שהיה אז בבעלותו של הרב מנחם פרוש ז"ל. "הרב פרוש", מספר אברהם, "הסתובב במלון בימי החג והבחין בנו. הוא ניגש אליי מיד: 'שלום, אברהם פראנק! מה שלומך?'
"שנינו", אומר אברהם, "ילדי ירושלים. שנינו בני אותו גיל ושנינו למדנו בישיבת 'עץ חיים'". שיבדל לחיים טובים. "באותה הזדמנות אמר לי הרב פרוש כי הוא מתחרט על כך שהוא לחם נגד אבי, רבה של ירושלים, משום שחשב שהרב פראנק זצ"ל אינו די קנאי. 'בשמונה השנים שלפני פטירתו', הוא אמר, 'הזדמן לי להכיר אותו מקרוב, ואז הבנתי כמה טעיתי. רק אז הבנתי איזו אישיות גדולה, איזה פוסק ענק הוא היה'. טוב מאוחר מלעולם לא".
אחרי אותו ראש השנה נכנסתם מיד לדירתכם?
"לא מיד. בתחילה גרנו בדירה שכורה, ואז הוצע לנו לקנות את הדירה שלנו ברחוב הפלמ"ח, והנה, אנחנו כאן".
הם לא היו "כאן" לפני שעברה מלכה תאונת דרכים בתל אביב. "משאית חצתה באור אדום, פגעה במכונית של אברהם ואני, שישבתי לצדו, נפצעתי. עצם הכתף שלי נשברה".
איך מסתדרת עקרת בית כמוך במצב כזה?
"עובדה. הסתדרתי! בתחילה הביאו לי עוזרת. היא עבדה אצלנו יום אחד… לא היה לי טוב עם מישהי זרה שעושה בביתי כבתוך שלה, ובכלל, מי צריך עוזרת? התגברתי והסתדרתי".
חרוצה אמיתית, מלכה פראנק, היא אינה יושבת בחיבוק ידיים, תמיד בפעולה. לא תתפסו אותה כשהבית הפוך. אין דבר כזה. הכל נקי, מצוחצח. תמיד יש מה להציע לאורח: אוכל, כיבוד, עוגות מופלאות. בלבוסטע כמו שכתוב. אבל היא לא חיה 'רק' בין הכיור לכביסה. מלכה היא אישה מעורבת בכל. אינטליגנטית, יש לה דעה משלה.
בירושלים, ברחוב הפלמ"ח, הם כבר גרים עשרים וארבע שנים. "עברנו בשנת 1986, בערב פסח".
הילדים גרים בקרבתכם?
"לא בדיוק. בן אחד גר ברמת גן, השני בירושלים, וגם הבת. אבל הבית אינו ריק, ב"ה. בכל יום שישי, בקביעות, מתאספים כאן נכדים, נינים וכמובן גם בנים, אם מזדמן להם. אני מבשלת להם ארוחת יום שישי. לא בשרית, כמובן, שכוללת הרבה ירקות. יש לי קוגל מיוחד של יום שישי, כרוב ממולא, קישואים. מגוונים.
"פעם לא יכלה נינה שלי, בת חמש וחצי, להגיע, אבל היה לה קשה להשלים עם זה. היא התקשרה ושאלה: סבתא, מה הכנת הפעם?"