מלכוד טראמפ

את הפסיעות העליזות במעלה המדרגות אל טקס ההשבעה המפואר, שבשורותיו כיכבו יותר מנהלי תאגידי ענק ואילי הון מאשר פוליטיקאים, עשה דונלד טראמפ, הנשיא ה־45 וה־47 של ארצות הברית, בביטחון של מי שיודע בדיוק לאן הוא הולך. עוד באותו מעמד חתם על שורת צווים נשיאותיים, והיד עוד נטויה.

הסקרים מספרים סיפור חד וברור: טראמפ של 2025 חזק מתמיד. לא רק הבסיס הרפובליקני המסור תומך בו בשיעורים חסרי תקדים. גם בקרב העצמאים הוא מוביל, ואפילו ליברלים מתונים רבים רואים בו את התקווה האחרונה להצלת התרבות האמריקנית המסורתית, שנשחקה מתחת לגלגלי המהפכה התרבותית הפרוגרסיבית.

בשבוע הקרוב צפוי טראמפ להעביר סדרת החלטות שתטלטל את וושינגטון. הפעם הנשיא מגיע מוכן, עם צוות מגובש של נאמנים המחויבים לחזון "אמריקה תחילה". אין יותר קולות צורמים, אין יותר התנגדות מבפנים. המסר ברור: אמריקה חוזרת להוביל.

תפיסת העולם של טראמפ פשוטה: כוח הוא המפתח לשלום. כמו בשכונה קשוחה, כך גם בזירה הבין־לאומית: מי שמפחדים ממנו, מכבדים אותו. סין היא היעד המרכזי, אבל לפני העימות איתה צריך לנקות אורוות בשתי זירות בוערות הרבה יותר.

באוקראינה מסתמן הסדר: פוטין יקבל את השטחים שכבש, זלנסקי יקבל הבטחות לשיקום, והעולם יקבל שקט. במזרח התיכון המצב מורכב יותר, אך גם כאן מסתמנת תוכנית פעולה. ישראל, בת בריתו הנאמנה של טראמפ, כבר הניחה את היסודות: חיזבללה ספג מכה קשה בצפון, ובעזה הושגה רגיעה זמנית. עכשיו מגיע השלב הבא. איראן. השמדת תשתיות הגרעין האיראניות נמצאת על השולחן, ואולי אף יותר מכך: החלשת המשטר עד כדי נפילתו.

עד שהמציאות במזרח התיכון ובגזרת רוסיה–אוקראינה תיצבע בגוונים שמייעד לה הנשיא החדש–ישן, טראמפ ממשיך לחתום על צווים נשיאותיים. היד עוד נטויה, והדרך עוד ארוכה. אבל הכיוון ברור: ארה"ב חוזרת להיות בעלת הדעה ובעיקר הכוח: כולם בכפר הגלובלי הקטן יודעים שעדיף לא להתעסק עם המנהיג שלה.

מחיר הידידות

רגש היסטורי של "גילו ברעדה" מלווה את כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן. חדווה – על הצלת אמריקה מקמלה האריס, שייצגה קו הרסני כלפי האינטרסים היהודיים, ותרועה – על החשש שמא מאחורי מסכת ידיד האמת לישראל, מסתתרת דמות בריונית שיש לחשוש ממנה פי כמה.

דווקא ברגעי השיא כביכול של יחסי ישראל–ארה"ב ניצבת הקואליציה של נתניהו בפני אתגר שבירה מעשי מאוד. שתי סוגיות מרכזיות מאיימות על שלמות הממשלה: הראשונה – המאבק הבלתי מתפשר של המפלגות החרדיות בחוק הגיוס, שבלעדיו לא יוכלו לתמוך בתקציב המדינה. השנייה – התנגדותו של הנשיא טראמפ לחידוש הלחימה בעזה כתום המו"מ. העמדה הזו תחייב את סמוטריץ' והציונות הדתית לפרוש מהממשלה על פי הבטחתם לציבור בוחריהם.

ללא פתרון לשתי הסוגיות הללו המשמעות ברורה: היעדר תקציב מאושר עד סוף חודש מרץ יוביל את ישראל לבחירות בתוך 120 ימים. נתניהו, שהוביל את ישראל להישגים חסרי תקדים, ניצב כעת בפני האתגר הגדול של שימור האיזון העדין בין השותפים הנאמנים לדרך, הציבור החרדי שנאבק על זכותו התורנית–היסטורית, והציבור הדתי לאומי שדורש את המשך מיצוי המערכה בעזה, מייד עם תום ימי הפסקת האש שהוסכם עליהם עם חמאס.

מעבר למשבר הקואליציוני המיידי, מסתמנת תמונה מורכבת הרבה יותר ביחסי ישראל–ארה"ב. טראמפ, בניואנסים הקטנים שניתן היה להאזין להם בנאומיו, העביר מסר ברור לירושלים: "אני לא עובד אצל אף אחד". גם המחויבות לגברת אדלסון אינה מבטיחה תמיכה אמריקנית אבסולוטית במהלך צבאי נגד איראן, למרות שהיא מתקדמת במהירות לעבר יכולת גרעינית.

במקום זאת הנשיא האמריקני דוהר לקראת "עסקת המאה" עם סעודיה. הפעם המחיר שישראל תידרש לשלם עלול להיות כבד: ויתורים משמעותיים בסוגיה הפלסטינית. לצד טראמפ יושב אילון מאסק כשר היעילות הרשמי, שתפקידו להבטיח שארה"ב תוציא פחות כסף למלחמה באזורנו, תשלח פחות חימושים לישראל, ותצמצם באופן כללי את מעורבותה במזרח התיכון. היעד האמיתי של הנשיא ברור: פרס נובל לשלום והישגים מהירים, גם אם על חשבון האינטרסים האסטרטגיים של ישראל.

הפרדוקס המטריד הוא שבעוד ממשל ביידן, שנתפס כעוין, העניק לישראל חופש פעולה חסר תקדים בשנה האחרונה – כולל בעזה, לבנון וסוריה – והקצה יותר מ־60 מיליארד דולר למערכת הביטחון הישראלית, טראמפ עלול להיות נדיב בהצהרות אך קשוח במעשים. שחרור הסנקציות על המתנחלים נראה כמו מחווה קטנה לעומת התמונה הגדולה: נשיא שמעוניין בעיקר בתהילה בין־לאומית, גם במחיר של לחץ על בעלת בריתו הקרובה ביותר.

בלשכת ראש הממשלה מבינים היטב שהאתגר האמיתי רק התחיל. נתניהו יידרש למדיניות חכמה שתשכיל לנווט בין הרצון הטראמפי להישגים מהירים, לבין הצורך לשמור על האינטרסים החיוניים של ישראל.

סוף עידן האשליות

באופן אישי קשה לי להשתחרר מתחושת אי הנוחות כשאני צופה בחגיגות בקרב ציבורים גדולים בישראל עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן. הייתי רוצה להיות אופטימי. הלוואי שאתבדה ואוכל לפתוח בקבוק יי"ש ולרקוד בהתלהבות עם כל הלובי הימני–דתי, שעבורו השבוע האחרון היה מעין שבעת ימי משתה. אבל ליבי, לצערי, עם הפסימיסטים.

נכון, נוכל לראות בוושינגטון מתיישבים עם זקנים ונשקים שמטיילים בחופשיות במסדרונות הבית הלבן. הצהרות התמיכה בישראל מרקיעות שחקים. אבל כשחושבים על עולם האינטרסים הקשוחים שמעבר לחיוכים ולחיבוקים, צפות השאלות המטרידות. האם טראמפ, ידיד ישראל המוצהר, באמת יפתח את הכיס כשנצטרך לתקצב חימושים ופצצות לחיל האוויר? האם הוא ייתן למטוסים הישראליים אור ירוק להפציץ באיראן? ומה יקרה כשיתחדשו חלילה טפטופי הרקטות מעזה: האם הוא יגבה את חזרתנו ללחימה?

נכון, אם הכל יזרום על מי מנוחות, אולי נראה כבר בחודש הבא את המפציצים בדרכם לטהרן. יכול להיות שטראמפ גם יאפשר לישראל להיות הרבה יותר נוקשה בתהליכים עם שכנותיה, ואולי אפילו יפתח את הכיס ויזרים יותר מיליארדים ממה שביידן העניק. אבל עם ביידן, הג'נטלמן המנומס, נתניהו ידע להתמודד ולנצח. טראמפ הוא סיפור אחר לגמרי. הוא בריון שכונתי אמיתי שכולנו נצטרך לרקוד לפי החליל שלו. וכשכל הלובי היהודי עובד אצלו, מי בדיוק יהיו החיילים שיעזו לטפס על גבעת הקפיטול כדי ללחום את מלחמתנו ביום שנתניהו יזדקק להם?

כולנו תקווה שההשגחה האלוקית תאיר לנו פנים וטראמפ יבחר ללכת איתנו עד הסוף. אבל בינתיים עדיף להיערך למציאות מורכבת. כך לפחות אם תהיינה הפתעות, הן לא יתפסו אותנו בלתי מוכנים.

ראויים ליותר

חצי מדינה הייתה דבוקה לחדשות בראשית השבוע, עוקבת אחר כל פיסת מידע. כל עיכוב. כל שלב. כל רגע של שיבה הביתה. בסופו של דבר המציאות עדיין כואבת. שלוש חטופות בלבד שבו ביום ראשון לחיק משפחותיהן, והלב נחמץ על כל דקה נוספת שחולפת. תשעים וארבעה חטופים עדיין שם, בגיהינום העזתי.

למול המספרים האלה מתגמדת כל ביקורת על העסקה. בעוד סמוטריץ' תבע בטוחות מנתניהו להמשך הלחימה, ובן גביר וחבריו העדיפו בסופו של דבר להפנות גב ולהתפטר, כל יום שעובר הוא סכנת נפשות ממשית. בה בעת שמבקרי העסקה יושבים בנוחות בבתיהם, משפחות החטופים סופרות את השעות, את הדקות. כל דחייה, כמו זו שחווינו בפעימה הראשונה, היא עינוי נוסף.

שלושת החודשים האחרונים לימדו אותנו שיעור כואב על מחיר הדמים שמשלמים חיילינו כשהלחימה מתנהלת ללא תכלית ברורה. אי אפשר להמשיך במיטוט חמאס כל זמן שהחטופים משמשים כמגינים חיים והשהייה בתוככי קיני הטרור לא מניבה כמעט פירות. בוודאי לא ביחס להשקעה שעולה בדמים מרובים.

אפשר להתנחם בכך שהצמרת הצבאית, שכשלה בהערכותיה בשמחת תורה, כבר החלה להתפרק מעמדותיה. הרמטכ"ל הרצי הלוי הניח את המפתחות, לא לפני שורת מינויים שביצע בצלמו ובדמותו במהלך חצוף ומכוער שעוד ידובר בו רבות. אחריו אלוף פיקוד הדרום, וזו רק ההתחלה. אפשר לומר שבקריה בתל אביב רעידת האדמה כבר החלה. רשימת הפורשים צפויה להתארך, והדרך נפתחת למינויים חדשים שיובילו קו תקיף יותר.

הלוי, שתכנן מראש לפרוש במרץ השנה, הקדים את פרישתו לא מעט על רקע הלחצים שהפעילו עליו כ"ץ ונתניהו, אך אי אפשר להתעלם מהכישלון המרכזי של הלוי, בליל שמחת תורה, כשהחליט להסתפק בצעדי זהירות מוגבלים חרף סימנים מודיעיניים מדאיגים. מפקדים בשטח טענו כי התרעה של חצי שעה הייתה יכולה למנוע את האסון. אבל הלוי העדיף להמתין להתפתחויות בבוקר. כשהשעון הורה על 6:29, היה מאוחר מדי.

המועמדים הבולטים להחלפתו הם אייל זמיר, מנכ"ל משרד הביטחון. לזמיר יש ככל הנראה את מרב הסיכויים לעבור את המשוכה. שני השמות הנוספים בבורסת ההשערות שעלו השבוע עסקו באמיר ברעם, סגן הרמטכ"ל, ובאורי גורדין, שמשמש כאלוף פיקוד הצפון. בלשכת נתניהו משתעשעים בקידומו של רומן גופמן, מזכירו הצבאי של נתניהו, לתפקיד הבכיר. אך בנשימה אחת הם מודים כי גופמן נחשב צעיר וחסר ניסיון מספיק לתפקיד.

בכוח העם

המישור המדיני והצבאי, לפחות בישראל, כרוכים זה בזה. נרצה או לא, חל מפנה משמעותי עם כניסת טראמפ לתפקידו. בניגוד לציפיות אפשר לשמוע היטב את הקו התקיף שמציג טראמפ בדרישה להסדר מדיני מהיר במזרח התיכון, כולל השאיפה לשלום עם סעודיה כבר באביב הקרוב. אנשי צוות בכירים בבית הלבן כבר הביעו אכזבה מההצהרות שנשמעות בישראל לגבי חידוש הלחימה, והציבו את נתניהו במלכוד בין הלחצים המדיניים לפוליטיים הפנימיים. נתניהו יצטרך להתאזר בחשיבה מושכלת מאוד, ובראייה אסטרטגית כדי לשרוד את השבועות הקרובים בלי זעזועים מפליגים.

אם יש משהו טוב, מלבד החזרת החטופים, שאפשר למצוא בעסקה עם חמאס, הוא שהפסקת האש טומנת בחובה גם הזדמנות פז להחלפת הדרג הצבאי הבכיר במפקדים שיביאו לישראל את הניצחון, מתוך הכרה ביכולותיו המוגבלות של הצבא. אנשים שמאמינים הרבה פחות ב"כוחי ועוצם ידי" ומכירים בזכות של אותם חיילים צדיקים שמקריבים את חייהם ואת פרנסתם עבור אמונתם. החיילים שבשטח לא הגיעו לבסיסים והתייצבו בתוככי התופת מול כדורים שורקים וקנים מכוונים כדי לפתח קריירה. לחיילי המילואים שגיבו את הכוחות הסדירים חיים משלהם. רק האמונה שהם עושים את הדבר הנכון למען עמם ואדמתם, הייתה הכוח שהניע אותם. ותכלס, הגיע הזמן שלעם ישראל יהיה פיקוד בכיר אמוני יותר, ראוי הרבה יותר.

מעל הכל מרחף האתגר החשוב באמת: לאחד את השברים בחברה השסועה. לציבור החרדי יש תפקיד שמימי מכריע באיחוי ובריפוי הפצעים. מה שהחל בשמחת תורה תשפ"ד – כשלבבות רבים נפתחו לאמונה – ממשיך להתפתח וחייב לצמוח. הגיע הזמן להשקות את הזרעים שנבטו ועשו פירות בלבבות בנחלי אמונה.

מאמריקה הגדולה למדנו שהציבור יכול לנצח את הנרטיב התקשורתי. טראמפ הוכיח זאת בגדול, ולא צריך להיות אילון מאסק כדי להבין: לעם יש כוח, וכיום קשה לתקשורת הפרוגרסיבית להשתיק אותו. ואל העם הזה, שרוצה לשמוע, עלינו לכוון. לא בהסברה – אותה יש להפקיד בידיים מקצועיות. אבל את פלגי האמונה המפכים ראוי להפקיד בידיו של כל מי שיכול לקדש את שמו יתברך ברבים: ביד כל אחד מאיתנו.

החיים עצמם

עד אמצא מקום לה'

בפתחו של ספר שמות נחשף בפנינו רגע מכונן בתולדות עמנו. משה רבנו, בראשית דרכו כמנהיג, ניצב למול מחזה מטלטל: שני יהודים, דתן ואבירם, מרימים יד איש על רעהו. בתוכחתו אליהם, הם משיבים בהאשמה: "הלהרגנו אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" ומייד ממהרים להלשין עליו לשלטון.

מפגש זה מוביל את משה לאמירתו הנוקבת: "אכן נודע הדבר". משפט זה, על פי דרשת חז"ל, נושא משמעות עמוקה החורגת מן ההקשר המיידי שלו, ושני מדרשים מהדהדים את דבריו באור חדש, עד ימינו.

המדרש הראשון מביא את תוכחתו של משה: כיצד תהיו ראויים לגאולה אם לשון הרע שורה ביניכם? אך המדרש השני חריף עוד יותר. משה מבין כי נוכח הדלטוריה – המלשינות – בקרב העם, מתבהרת סיבת שעבודם המר מכל שבעים האומות. "רואה אני שהם ראויים לכך", הוא קובע. שני ביטויים אלו, בחריפותם, מעוררים תהייה עמוקה.

הדבר המפתיע הוא שעם ישראל באותה עת היה שקוע בעבודה זרה, ובכל זאת לא היא הטרידה את משה. אפילו מעשה המלשינות נגדו עצמו לא נתפס בעיניו כחמור כל כך. ממה חשש משה? מתרבות של לשון הרע. היא, בעיניו, האויב המסוכן ביותר לגאולת העם.

שמא אינם ראויים

הרבי מליובאוויטש זי"ע מאיר, כדרכו, את עומקם של הדברים. הוא מסביר שמשה רבנו התבונן בתהליך התהוותו של עם ישראל. אומנם משפחת יעקב כבר הייתה מוכרת כ"יודעת את ה'", כהגדרת הרמב"ם למשפחת אברהם, אך לידתו של עם ישראל כעם מתרחשת רק ביציאת מצרים.

מהותה של אומה זו, המתהווה, טמון בכך שהיא נעשית "נחלת ה'". הקב"ה בוחר בנו, וכדברי חז"ל הבחירה נובעת מצד הבוחר, לא מצד מעלותיו של הנבחר. השכינה שורה בתוך העם היהודי במצרים, וזהו התהליך של "לקיחת גוי מקרב גוי" המתואר לאורכו של ספר שמות.

ומה מזעזע את משה? לשון הרע. מדוע דווקא היא? מסביר הרבי מליובאוויטש כי מעבר לנזקים הישירים שהיא גורמת, לשון הרע מחריבה את הקולקטיב מבפנים. עם ישראל נועד להיבנות על ערבות הדדית ואחדות. השראת השכינה אינה חלה על יחידים, אלא על האומה כמכלול. מי שמחריב את האחדות הזאת מבפנים מכניס שנאה ופירוד לבבות, מסכן את עצם האפשרות של גאולת ישראל. לכן, בעוד שעל עבודה זרה אומר משה כי העם יוכל לשוב בתשובה, וגם על המלשינות של דתן ואבירם למלכות על אודותיו, כאלה היו ועוד יהיו, אולם כשהוא רואה תרבות של לשון הרע, של פירוד לבבות ושל שנאה פנימית, הוא קובע את קביעתו המטלטלת: "ראויים הם לשעבוד".

מדוע? מחדד הרבי מליובאוויטש בדרך החסידות, כי לא היה זה דווקא כעונש על העבירה, אלא מפני שקדושה – מהותה אחדות. פירוד ושנאה נובעים מישות וגאווה, ואילו קדושה מקורה באחדות. אנו נבחרנו "כי אתם המעט מכל העמים". אתם, הממעיטים עצמכם, חיים בענווה ובביטול, וכל אחד מכם מפנה מקום לזולתו.

על כן, כשמשה רבנו אומר "שמא אינם ראויים לגאולה" ו"שמא ראויים הם לשעבוד", הוא למעשה קובע: במצב של ישות, גאווה וגסות רוח, אין מנוס אלא שימשיכו בני ישראל בשעבודם עד שתישבר רוחם ותתבטל גאוותם. רק אז, כשיגיעו למידת הענווה, יהיו כלים ראויים לגאולה ולהשראת השכינה.

שכן, אם מפרקים את המסגרת הקולקטיבית שלנו כעם – וזה קורה כשכל אחד שקוע בגאוותו ומרגיש שחייבים לו – אזי הקב"ה, שבחר בנו, בני ישראל, כעם ולא כיחידים, לא יוכל להתגלות בתוכנו; השעבוד יימשך עד שהעם יגיע להכנעה וישוב להיות קולקטיב מאוחד. רק אז תוכל השכינה לשרות בתוך האומה המיוסרת ולגאול אותה ממשעבדיה.

ראויים לשכינה

התובנה הזו, שחלק ניכר מספר שמות נע על צירה, ראויה לשמש מצפן גם עבורנו. בימינו, כשלשון הרע משגשגת בכל פינה, סביב שולחנות השבת ובמפגשים חברתיים – המתגדל מחולשות זולתו אינו רק פוגע ביחיד; הוא מגרש, כביכול, את השכינה מכלל ישראל, מעמיק את החורבן ומרחיק את הגאולה.

עבירות שונות, להוותנו, תמיד היו ויהיו. אך כאשר אנו עומדים כבודדים, לא מאוחדים, מדברים בגנות הזולת, רוקדים על דמו וששים במגרעותיו – הרינו משתייכים למחנה דתן ואבירם, רחוקים ממחנהו של רועה האומה הרחום, משה רבנו. כשאנו רואים את הגלות המתארכת עלינו להפנים את הלקח העמוק של "אכן נודע הדבר", כי הגאולה תבוא רק כשנהיה ראויים לה, כשנחדל מלפורר את אחדותנו מבפנים ונשוב להיות עם אחד, ראוי להשראת השכינה.