ממתינים לבשורה

1. בימים האחרונים התכנס הקבינט המצומצם לדיונים ממושכים. שעות ארוכות ישבו ראש הממשלה, קומץ שרים וראשי מערכת הביטחון כדי לנסות לארוז עסקת ענק: נורמליזציה עם מדינות ערב, החזרת החטופים, וסיום המלחמה תוך נסיגה לפרימטר רחב בשטח רצועת עזה.

הדרישה המרכזית המונחת על השולחן: הגליית ראשי חמאס תמורת הפסקת אש.

חמאס מסרב, בשלב זה. המתווכות, קטאר ומצרים, העבירו לנציגיו בחו"ל מסר נחרץ מירושלים: אם תסרבו, תצטרכו להתמודד עם מהלך מרחיק לכת שתכליתו למוטט סופית את שלטונכם, על כל המשתמע מכך.

מדובר בתוכנית קיימת מאז פרוץ המלחמה, אך עד כה נבלמה משיקול מרכזי: סכנה ברורה ומיידית לחייהם של החטופים. חמאס מנצל היטב את הריסון הישראלי ומסתתר מאחורי בני הערובה.

"זו המלחמה הכי מורכבת שיש", התריע הרמטכ"ל זמיר בדיון פנימי. "קיימת התנגשות בין החטופים להמשך התמרון. אנחנו עלולים לסכן את חייהם. המצב שלהם קשה, וההתעללות בהם החמירה לאחרונה".

(אגב, מי שקרא את ספרו המטלטל של שורד השבי אלי שרעבי, מבין מה זה אומר.)

אלא שמנגד, ממשיך לטעון שר בכיר בקבינט, גם ההימנעות מהכרעה עולה בחיי אדם: "מאז תחילת מבצע 'מרכבות גדעון' נפלו בעזה יותר מעשרים חיילים", אמר לי השבוע. "המשך ניהול זהיר ומבוקר כפי שמציעים חלק מהמפקדים גובה מחיר יקר מאוד".

לצד אלו, מונחת גם הצעת ביניים, מתווה ויטקופף, הכולל הפסקת אש לשישים יום בתמורה לשחרור בין שמונה לעשרה חטופים חיים. לפי שעה, גם להצעה הזו חמאס מסרב, אם כי אינדיקציות שונות מלמדות שקיים סיכוי שיסכים לה.

בנקודה הזו ברור לכולם: אם חמאס ידחה את ההצעה האחרונה, לא תיוותר ברירה אמיתית. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להותיר את חמאס ככוח שלטוני, המאיים ישירות על יישובי העוטף ועל ביטחון ישראל כולה. היא גם לא יכולה להמשיך בכיבוש איטי וזהיר שמקריב חיילים וחטופים כאחד. המשמעות: השמדה מוחלטת של מפלצת הטרור, גם אם המחיר יהיה אובדן חיי חטופים. איש לא יאמר זאת בקול רם, אבל זו תהיה ההכרעה שישראל תבחר בה, באין אלטרנטיבה אחרת.

בשבוע הבא ייפגש ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא טראמפ ובכירי ממשלו. הנסיעה מיועדת למנף את הישגי המלחמה, ובעיקר לקדם נורמליזציה ועסקת חטופים. אם דברים לא יתקדמו עד לפגישתם, נתניהו יקבל מהנשיא מנדט לגשת לאופציה המלחמתית.

נותר רק לקוות ולהתפלל שהאלטרנטיבה תישאר על המדף.

2. לאחר 20 חודשים מפרכים, רוויים בבשורות קשות, הראייה משתבשת: קשה להבחין בבשורה טובה כשהיא מגיעה. תוצאות ההפצצות באיראן התקבלו בחמיצות קלה בקרב אחדים ממקבלי ההחלטות. אם יורשה לי, הם מחמיצים את התמונה הכוללת: איפה ישראל הייתה בבוקר יום ראשון, ה-08 באוקטובר 23', והיכן היא עומדת כעת, ביולי 2025. כשישיבו על השאלה הזאת בכובד ראש, החמיצות תפנה את מקומה.

אף על פי כן, טועה מי שחושב שהפסקת האש עם האייתוללות תשרוד יותר מחודשים ספורים.

איראן, היא אימפריית טרור שיש לה מדינה. לא נשיאה (הפסאודו פרגמטיסטי) קובע, אלא הנהגת משמרות המהפכה. הממשלה הנבחרת כפופה למנגנון הכוח של משה"מ.

אוכלי המוות הללו, לא מתכוונים לספוג בדומייה את המכה הקטלנית שחיסלה את בכירי הארגון והשמידה עשרות שנות מדע אטומי. לכן, הפסקת האש אינה יותר מהפוגה טקטית; הזדמנות להקים מחדש את שרשרת הפיקוד, לחדש מלאים, ולתכנן נקמה.

ההיסטוריה האיראנית, תחת הנהגת האייתוללות, מלאה במקרים שבהם ספגה פגיעות קשות אבל חזרה חזקה ומסוכנת פי כמה.

ב-1980, במלחמה נגד עיראק, הכריז המנהיג האכזר, רוחאללה חומייני, כי המלחמה, שאותה כינה "גזרת שמיים", תימשך עשר שנים.

במהלך שמונה שנות לחימה, ספגו הצדדים אבדות כבדות. בין 500,000 הרוגים למיליון וחצי. מרביתם, כך לפי ההערכות, איראנים. דינמיקה של עקשנות שישראל, עם כל עוצמתה, צריכה להביא בחשבון.

זאת איננה המלצה מהיציע לדרג המדיני. ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראשי אמ"ן, אג"ת ומוסד, ניהלו את מבצע 'עם כלביא' ברוח ההבנה הזאת. זאת הסיבה שישראל פסחה על פגיעה בתשתיות אזרחיות. אילו הייתה פועלת נגדן, כלכלת איראן החבולה, הייתה מתמוטטת. וכשהייתה מתמוטטת, הייתה ממיטה רעב ומצוקה המונית ולמעשה מאיצה את קריסת משטר האייתוללות.

לכאורה, זו הייתה יכולה להיות מכה מכרעת. בפועל, ישראל בחרה שלא לפרוץ את הסכר הזה מחשש לאפקט בומרנג: פגיעה קשה מדי עלולה להצית את המפרץ, לערער את היציבות בערב הסעודית, וגם לפוצץ את המגעים הרגישים להסכמי נורמליזציה עם מדינות נוספות.

3. נדמה לי שלא היה עוד משפט בישראל שגרם למדינה נזק כל כך גדול, כל כך אסוני, כמו משפט נתניהו. היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, איש הגון, נסחף אחר טהרנות הפרקליטות והגיש כתבי אישום גבוליים. משנהו רז ניזרי, סבר בזמן אמת שהעבירות שבהן הואשם נתניהו חונות במתחם הפרת אמונים; שוחד לא היה כאן. הוא ניסה לשכנע את מנדלבליט. הצליח בתיק 1,000; נכשל בתיק 4,000.

מה שקורה במשפט המתנהל בימים אלו מקומם. לפני שהחל, חסידי המערכת, לצד מתעבי נתניהו, הבטיחו שישנו אקדח מעשן; ראיית זהב שתשמוט לסתות ותוכיח הרבה מעל לרף הנדרש את התרחשות העבירות. המשפט החל, העדים זומנו ועלו, כולל עדי מדינה, אבל האקדח המעשן לא נמצא.

אדרבה, התברר כי אותם עדי מפתח לא מבינים על מה המהומה. שיחת ההנחיה, שעליה התבסס כתב האישום, התקיימה במועד שאינו מתכתב עם מבנה הראיות. לפיכך, שרשרת האירועים שבנתה התביעה נקטעה. לכאורה.

בדקתי השבוע עם גורמים משפטיים. לא אמורות להתרחש הפתעות נוספות. כל מה שפורסם, כל מה שהועד, מכיל את חומר הראיות. שום עד חדש, עדות נוספת, לא תפציע באופק.

להערכתם, אם המשפט יימשך, נתניהו יורשע בהפרת אמונים וינוקה מסעיף השוחד. העונש הקבוע בחוק כולל מאסר, אבל ספק רב אם עונש כזה אכן יינתן. הנסיבות יביאו את השופטים לשקול היטב גזר דין דרקוני. הם לא יידרשו לשיקולים ציבוריים. מספיק שיתייחסו לראיות הקלושות, המחברות טלאי לטלאי, כדי שיוותרו על מאסר.

באשר לתיק 1,000 הדברים הרבה יותר מובהקים. בשל העובדה שרעיית רה"מ שרה נתניהו איננה כלולה בתיק, ראיות רבות אינן קבילות בבית המשפט. אלו שכן הוצגו בפני ההרכב, רחוקות מלתמוך בכתב האישום.

נתניהו איננו דרייפוס. לא הייתה כאן תפירת תיקים, אבל לחלוטין הייתה כאן מוטיבציית יתר של מערכת שמאז ומתמיד הייתה להוטה לגלגל נבחרי ציבור, במיוחד ראשי ממשלות, להליך משפטי. כך היה עם יצחק רבין, כך עם אריק שרון, כך עם אהוד אולמרט וכך גם עם נתניהו. תקראו לזה טהרנות יתר, תכנו זאת טיפשות מערכתית, נתניהו, במובן הזה, איננו שונה מקודמיו: מה שניסו לעשות לשרון, מה שעשו לאולמרט, עשו גם לו.

ההבדל נעוץ בבסיס התמיכה הרחב. אולמרט מעולם לא היה דמות פופולרית. כשנשפט, לא היו אזרחים רבים כל כך שהעריצו אותו, וכנגזר מכך חשו את עוול המערכת הולם בהם.

שרון בשעתו אכן עמד בראש מפלגה בת 40 מנדטים ובסקרים אמור היה לקבל מספר דומה וצפונה – אבל אלו היו ימים אחרים; תמיכה פוליטית לא תורגמה למלחמת זהויות הכל בכל.

נתניהו זה סיפור אחר. בסיס התמיכה משוכנע עמוקות (ולא מעט בצדק) כי נעשה לו עוול; הרדיקלים שבו בטוחים שנתפרו לו תיקים. בראייתם, לא הוא עומד למשפט אלא ישראל השנייה כולה. המזרחית, האמונית, המסורתית והחרדית.

מנגד, יטענו מבקריו (גם הם לא מעט בצדק) כי יכולותיו הרטוריות התיכו ליחידה אחת את ציבור תומכיו שרואה במערכת החוק אויבת העם והמדינה. רבים מהם התגייסו להשיב מלחמה. בראייתם, הם נלחמים על הבית; על ציפור הנפש.

הרשתות החברתיות מהדהדות את המסרים משני הצדדים. בשוליים, ההולכים ומתרחבים, נכנסו הקונספירטיביים. תקופת פריחה כזאת מעולם לא חוו.

בשורה התחתונה, מאז שתיקי האלפים פרצו לחיינו, מדינת ישראל נאכלת מבפנים. מערכות הבחירות, הקיטוב, התיעוב המדאיג בין שני המחנות הפוליטיים – הובילו אותנו לאסונות כבדי ימים וכבדי דמים.

שופטי ההרכב חוזרים ומפצירים בצדדים לגשת לגישור ולסיים את סך כל התיקים בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. במהלך החודשים האחרונים נעשו מספר ניסיונות כאלו. בין היתר, פרקליטי רה"מ נפגשו עם נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, בביתו, וניסו יחד לגבש מתווה פשרה.

לפי שעה, ההגנה והתביעה מסרבות לגלות גמישות: היועמ"שית מתעקשת על הטלת קלון והרחקה מהחיים הציבוריים; נתניהו מסרב לשני התנאים הללו ודורש הסדר טיעון כשלא ברור מה העונש שאותו יתרצה לשאת.

בינתיים, מי שמשלם את המחיר הכבד ביותר הוא האזרח.

הוא לא הראש, אבל מתברר שהוא לגמרי אשם.

4. משפט נתניהו חייב להסתיים בעסקת טיעון מקילה, או בחנינה גורפת. לא עבורו, עבורנו. אין לנו יותר יכולת לספוג את עלות הנזק.

היסטוריונים עוד ימצאו את ההקשר המובהק בין חמש מערכות בחירות, טבח נורא, מלחמת זהויות מטורללת לבין המשפט. שעתם עוד תגיע. עכשיו, שעתה של התביעה לסגור את הפרק האומלל הזה בתולדות המדינה.

אף על פי כן, כשנשיא ארצות הברית של אמריקה מתערב באופן כל כך בוטה בהליכים פנימיים אצלנו, זה דבר שצריך להדאיג כל אחד מאיתנו; תהא אשר תהא דעתו הפוליטית. היום זאת התערבות במשפט, מחר זאת הוראה לרמטכ"ל לסגת מרצועת עזה.

הנשיא טראמפ מתיימר להנהיג מדינה שאזרחיה לא בחרו בו. ההשתעשעות ברעיון שהממשל בוושינגטון יטיל סנקציות על שופטי ההרכב וצוות התביעה – צריכה להידחות בשאט נפש קולקטיבית; מראשי המפגינים בקפלן עד אחרון הביביסטים.

אלו כמו אלו צריכים לזכור: אתמול זה היה הנשיא ביידן שהטיל סנקציות על מתנחלים, היום זה הנשיא טראמפ שנקרא להטיל סנקציות על השופטים, ומחר, מי יודע, יקום נשיא דמוקרטי, עוין, שבשם השוויון יצווה על בת חסותו, למנות שר בכיר כנציג אחת מהמפלגות הערביות.

בלתי נתפס? נתפס. עובדה: נשיא הדמוקרטיה הגדולה בעולם מתערב בהליך דמוקרטי של מדינה אחרת ורומז איומים אם לא ייענו לדרישתו.

ועוד דבר אחד קטן: מדינה דמוקרטית, אמורה להיות מדינה דמוקרטית. העם הוא ריבון לבחור, הוא איננו ריבון לשפוט. מיותר לומר זאת, אבל אם זה נאמר כנראה זה לא מיותר.

5. עמיתי וידידי המוערך אהרן קליגר התייחס בשבוע שעבר, בטורו הפופולרי, לכשל המוחלט של עיתונאים בכירים לחזות את המתקפה באיראן. כשל בחיזוי מילא, אבל לדבריו, הוכח עד כמה הם מנותקים מהמתרחש ועד כמה הם כושלים בתיווך המציאות לציבור.

בין השמות שהזכיר – חלק מהם ללא קשר לאירוע, אבל אם יש הזדמנות אז למה לא – ציין שני עיתונאים מובילים, הנחשבים לסקופרים בולטים: ירון אברהם וברק רביד.

אגלה נאותות ואציין שהשניים מיודדים איתי. ייתכן בהחלט שאילו לא הייתי מכירם באופן קרוב, אולי הייתי פוסח על מענה. כך או כך, אני רואה צורך להעמיד עובדות על דיוקן:

ראשית, הייתי ממליץ לחברי לקשוט עצמנו תחילה. כמו הקולגות בכלי תקשורת מתחרים, כולנו שמענו על הדיונים הפנימיים, ההתלבטויות והדילמות, וחלקנו נפלנו בחיזוי העיתוי. אספר כאן שבראשית אותו שבוע עדכן אותי קצין בצה"ל, בדרגה שאיננה בכירה במיוחד, כי בימים הקרובים עומד להתרחש מבצע יוצא דופן באיראן. "מבצע הביפרים", כתב לי, "יהיה כמו מבצע בסופר על ידו". צילמתי מסך ושיגרתי לרעייתי בחוסר אמון. בטורי התייחסתי במרומז לאפשרות, אך לא מעבר לכך.

ובאשר לירון אברהם עצמו: טענתו של עמיתי האהוב והיקר הייתה שיומיים לפני המתקפה, חשף אברהם ציטוטים משיחת ראש הממשלה והנשיא האמריקני, במסגרתה, כך על פי הדיווח, הזהיר טראמפ את נתניהו מתקיפת מתקני הגרעין ודרש ממנו להמתין לתוצאות המשא ומתן שאמור היה להתחדש בראשית השבוע שלאחריו.

מכיוון שגם אני הופתעתי – שכן אברהם ידוע במקורותיו המצוינים – הלכתי ובדקתי. אתם כבר מבינים לבד מה גיליתי: אברהם, המחובר מאוד לבכירים בדרג המדיני, תודרך במכוון (ובלי שידע על המזימה החיובית) כדי להרדים את האיראנים. מקורותיו האכילו אותו בחשיפת תמלול השיחה, במטרה להוליך שולל את האויב.

ולגבי העיתונאי ברק רביד. מי שמכיר, מיותר להכביר במילים. רק אספר לכם שמבין העיתונאים בישראל הוא היחיד שאוחז במספר הנייד האישי של טראמפ והיחיד ששוחח איתו ישירות באותו נייד – לאחר שארצות הברית הצטרפה לחגיגה ותקפה את מתקני הגרעין באיראן.

אני כותב את הדברים כי אני סבור שעיתונות חייבת לשקף אמת עובדתית לציבור. המקארתיזם הוא אם כל חטאת. בזמנים רגילים ועל אחת כמה בעידן הנוכחי.

בעיני קליגר, יש הבדל בין שופרות ערוץ 14 למהנדסי התודעה בחדשות 12. בעיניי לא. אלו ואלו נדרשים לבדק בית. אין שום הבדל ביניהם. שנאתם כלפי הצד השני מעבירה אותם על דעתם.

לא מזמן כתבתי כאן על ינון מגל. סיפרתי עד כמה הופתעתי לגלות את הדיסוננס הקיים בין הדמות שהצטיירה בעיניי לבין זו שנחשפה באותו פודקאסט שבו התארח. גיליתי יהודי שרוצה טוב ומכוון לטוב, ובדרך עושה – לטעמי – אי אלו טעויות.

בהקשר לכך, אתן דוגמה נוספת. את הכתב המדיני של ערוץ 14 תמיר מורג אני לא מכיר אישית, אבל יוצא לי להתראות איתו מפעם לפעם במסגרת מפגשי תא הכתבים המדיניים. איש נחמד, אדיב במקסימום, מאיר פנים לכל אדם.

מכיוון שאינני מחובר לרשתות חברתיות, אין לי מושג מה הוא כותב שם. אני גם לא צופה בערוץ 14, כך שלא היה לי שום יכולת להכיר את עמדותיו ובעיקר את סגנון דיווחיו.

לאחרונה, חבר קרוב ושותף לתפיסת עולמי, שלח לי ציוץ שאותו כתב מורג במרשתת – בתוספת הגיגים מאוד חריפים כלפיו.

התקשיתי מאוד לזהות בין השורות את האדם שאני מכיר; הכי רחוק מהדמות הג'נטלמנית והחייכנית שאותה אני פוגש.

הפער הזה שוב שיקף לי את סגולותיה של המקלדת: היא מקרבת מילים, אך מרחיקה אנשים.