נפל על חרבו
זיכה אותי הקב"ה באריכות ימים, ועודני זוכר את ימי הבראשית של מפלגת 'תקווה חדשה', המפלגה של גדעון סער.
אלו היו ימים של אופוריה. ריח של חילופי שלטון באוויר.
אין, תותח הגדעון הזה. פשוט מלך. איך הוא שלח את הסוכנים שלו בליכוד להפיל את הממשלה מאחורי הגב של נתניהו. אין. שועל פוליטי כזה לא ראינו שנים.
סוף סוף קילר שישנה פה את התמונה.
טורי הפרשנות בעיתונים כתבו על הכישרון, הנכלוליות והערמומיות של סער שמצליח במקום שכולם נכשלו.
וזה רק התחיל.
ביום שזאב אלקין הצטרף, אוהו, הפרשנים הפוליטיים לא ידעו לאן להוליך את אושרם וגאוותם. סוף-סוף בשר מבשרו של הימין, סמל ליכודי מובהק, עורק ממחנה נתניהו ומכה בסנוורים את הליכוד. גם לקח את אלקין, גם חירב באותו ערב לנפתלי בנט איזו מסיבת עיתונאים שבמהלכה הכריז על עצמו כמועמד לראשות ממשלה. אין, אל הנער הזה התפללנו. זה מלך. זה יפיל את נתניהו בלי להזיע.
כזה אנחנו צריכים.
עברו רק כמה שבועות, ומכל המיזם המפואר לא נותר כמעט דבר.
כחציר יבש, כציץ נובל, כאבק פורח. בהליך שעוד יילמד על אודותיו, דמותו של הקילר מהחודש שעבר, נראית עבשה. הסתדרותית. מדיבורים על ראשות ממשלה, עברו במפלגת סער לטקטיקה של התקרבנות על כך שתוקפים אותם ומאיימים עליהם. בסקרים האחרונים סער כבר מגיע למספר חד ספרתי, והמצביעים שאומרים שיצביעו לו הם הפריכים ביותר. רק שליש מהם בטוחים בהצבעה בו.
מה קרה? איך היהודי שריחף למעלה עם 22 מנדטים, מי שבמשך שנים נהנה מהילה ויוקרה של מי שיכול להיות ראש ממשלה בעידן של אחרי נתניהו, שנבחר באופן עקבי בצמרת רשימת הליכוד למרות היריבות שלו עם נתניהו – מגיע לרגע השיא בקריירה שלו במצב ירוד כל כך?
איך התקווה החדשה והגדולה מסתיימת בקול ענות חלושה? להיכן פרחו כל המנדטים הנלהבים שתמכו באיש הזה לפני חודשיים?
איך זה קרה למען השם?
ללכת נגד הבית
יש אולי כאלה שמופתעים מהתוצאות המסתמנות של מפלגת 'תקווה חדשה'. מהיחס הלא-מובן בין ההקמה המהדהדת לסיומת העגומה.
לא עבדכם הנאמן.
הכתובת הייתה על הקיר, וכדאי לכולנו לקרוא אותה היטב.
סער – בסופו של דבר – הלך נגד הקהל שלו. נגד הבית שלו. וזה, אף פעם לא נגמר טוב.
נכון, יש הרבה אנשים שלא אוהבים את נתניהו. לא מעט אזרחים חושבים שאחרי 15 שנה בתפקיד, הגיע הזמן לתת למישהו חדש צ'אנס.
אלו מחשבות לגיטימיות. בריאות בחברה דמוקרטית.
אבל מה שלא לגיטימי גם בעולמות של האנשים שחושבים שצריך להחליף את נתניהו – זה לפתוח מפלגה שזו המטרה היחידה שלה.
מפלגת השחרה, החרמה והדרה.
בסוף, גם אנשים שבימים הראשונים התלהבו מה'הייפ' שיצרה הריצה של סער, אחרי שבוע-שבועיים הבינו שזה לא המקום בשבילם. החלו להרגיש לא-בנוח עם הטון השלילי, המתנשא, הלעומתי של סער.
גם החריפים שבהם ניסו ועדיין מנסים להבין, מה לכל הרוחות האיש הזה רוצה. מבחינה מדינית הוא לא מאתגר את נתניהו. שניהם מייצגים ימין אידאולוגי. מה נשאר, השאיפה לגרש אותו מבלפור? אבל זה כבר מעייף. את זה השמאל מוכר לנו ומדשדש באזור אחוז החסימה.
וזו הסיבה שסער נפל על חרבו.
בסוף, אחרי ההתרגשות מההרפתקה הפוליטית החדשה, המצביעים שהלכו עם סער לפני חודשיים, רוצים לשבת ליד התנור, לשתות תה חם ובעיקר להרגיש בבית. להרגיש בטוח.
ונתניהו נותן להם הרגשה של בית.
אולי בית שכועסים עליו, שלא מרגישים מחוברים אליו. אבל בית.
ואצל סער – קר. קפוא. הרגשה של ניכור וזרות. של החרמה, של הדרה.
מקום שאחרי כמה דקות אתה רק רוצה לברוח ממנו.
צעד אחד יותר מדי
וסער, הוא תמרור אזהרה עבור כולנו.
כי סער לו היה נשאר בליכוד, חורק שיניים, מקבל את דין היו"ר, מפסיק לתדרך נגדו, היה כנראה המנהיג הבא של הימין. סער הוא בחור צעיר. הוא יכול היה לשבת בסבלנות על הספסלים, לחכות ליומו. אבל לא הייתה לו הסבלנות. התקשורת סימאה את עיניו. המקורבים שלו סיפרו לו שאין עוד מלבדו. שהעם צמא למנהיג בסדר גודל שלו.
והוא החליט ללכת נגד הבית שלו.
ונכון, יש ימים של אופוריה, שנראה שזו ההחלטה הנכונה. אבל אף פעם לא לטווח הארוך.
וכן, סער הוא רק המשל.
אנחנו הנמשל.
גם אצלנו יש לא מעט אנשים שהחליטו הפעם ללכת אחרי טרנדים.
צריך להחליף את הנציגים, הם כבר עשו את שלהם, שילכו הביתה. נמאס.
אמת, מדי מערכת בחירות יש דיבורים כאלה. אנשים שטוענים שנמאס להם. קצה נפשם בשושלות המלוכה, בקיבעון לכיסא, ובאי-ריענון השורות. זהו. הם החליטו לחתוך.
אבל נראה שהפעם זה משהו קצת יותר גדול.
הלוואי שאני טועה, אבל אני פוגש עוד ועוד אנשים שאומרים שיצביעו למפלגה לא חרדית. וכל האנשים האלה מצוידים בלא מעט סיבות להחלטה שלהם. ואני לא שופט אף אחד.
אבל בסוף, כדאי שכל אחד כזה יסתכל טוב-טוב על גדעון סער. שיראה מה קורה לאנשים שהחליטו ללכת נגד הבית שלהם, גם אם היו להם לכאורה כל הסיבות שבעולם.
כי יש הבדל דרמטי בין דיבור על אלטרנטיבה, בין לחשוב על זה, לבין לעשות את זה. לחצות את הרוביקון. כי בסוף, ברגע שאתה מצביע למפלגה לא חרדית, משהו אצלך נשבר. אתה כבר לא תחזור להיות מה שהיית.
הילדים שלך לא עיוורים. הם שומעים מה שאתה מדבר, ובטח רואים מה שאתה עושה.
ברגע שעשית את הצעד הזה והצבעת למפלגה לא חרדית, הילד שלך מבין שהוא והחרדים כבר לא. שהערכים החשובים כל כך שעליהם גדלת וגידלת – כמו דמעות של אמא שמתפללת שיצאו לה ילדים גדולים בתורה, או תפילה שלך על הילדים שילכו בדרך הישר, כבר לא בראש סדר העדיפויות.
הילד מבין שלא יקרה כלום אם הוא לא ישב וילמד או לא יתפלל, העיקר שהנציג של אבא יענה לו בווצאפ בשושן פורים. יש סדר עדיפויות בחיים.
כן, עד היום, גם אנחנו, שלא זכינו לשבת וללמוד כל היום, גם אלה מאיתנו שלא הקפידו על קלה כבחמורה, לא עשו את זה כאידיאולוגיה. היו אילוצים, היו תאוות, היו נפילות. אבל מאחורי הפרגוד, אנחנו מספרים את הסיפור שלנו. מה היינו בעולם אידיאלי. נטול צרכים ואילוצים.
ושם, אתה אומר לעצמך ולמשפחה שלך: נכון, לא זכיתי לשבת באוהלי שם, אבל במהות אני לגמרי שם. עם לומדי התורה. החיים גלגלו אותי לכל מיני מקומות, אבל לא שינו אותי באמת.
לו לא היו כל האילוצים, הייתי נשאר שם. בבית המדרש.
וכשאתה מצביע למפלגה לא חרדית, אתה שובר את הדבר הכי חשוב בחיים: את הזהות. זהו. אתה כבר לא חרדי. סט הערכים שלך השתנה. לומדי התורה הם כבר לא במקום הראשון אצלך.
החליפו אותם דברים אחרים.
אולי דברים טובים וחשובים, אבל לא הערכים שעליהם גדלת. ואת זה כבר לא תוכל לשנות.
התקשורת מחכה בפינה
ואת כל זה אתה עושה במערכת בחירות שבה ייספר כל קול חרדי מאה פעמים.
אותם אנשים שיושבים מהעבר השני של הגדר רק מחכים להוכיח שהמבנה החרדי קרס. שהציבור החרדי קם על רבותיו. לא מאמין באמונות המיושנות שאפיינו אותו בעבר. במהלך כל תקופת הקורונה, הביאה התקשורת הישראלית כל מיני חרדים שעשו 'חשבון נפש' על המגזר שבאו ממנו.
חלק מעושי 'חשבון הנפש' כבר שילמו את המחיר והתגלו בקלונם, חלק מהם עדיין לא. אבל דבר אחד ברור: התקשורת הישראלית תחגוג על ירידה באלקטורט החרדי ותוכיח מזה את התזה על התפרקות העולם האמוני במדינת ישראל.
איזה חילול השם.
וזה לא רק זה.
צריך לומר ביושר: גם אם אתה מרגיש שהנציגות החרדית לא דאגה לך, החרדי העובד, באופן אישי, אתה יודע היטב שהיא דואגת לאחים שלך, לאחיינים שלך, לבני הדודים שלך. לאברכים, למוסדות התורה, ליידישקייט. אז נכון, לא תמיד ענו לך תוך עשרים דקות. כאילו בחברת 'הוט', שאתה משלם לה כל חודש טבין ותקילין, עונים לך מיד.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מתכוונים לצמצם את השאלה הזו לרזולוציות קטטוניות, אינטרסנטיות, או להתמקד במאקרו. להסתכל על המסר, על השייכות, על החינוך, על דור העתיד, על האחים שלנו שעשויים לחטוף מכות כלכליות ורוחניות קשות.
ובכלל, כל הטענות על חוסר המענה של הנציגות החרדית בימים מסוימים מוכיחה בדיוק את היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. מעידות על המסירות שלהם במשך כל השנה כולה.
האם בציבור הכללי קיימת פרקטיקה, כפי שהיא רווחת בציבור שלנו, שכאשר אזרח סובל ממצוקה כל שהיא הוא מתלונן לליברמן או לניצן הורביץ? מהיכן הפריווילגיה הזו להאשים בכל דבר את הנציגות החרדית?
האם נהיינו כל כך מפונקים שאיבדנו את הצפון? שאיבדנו את היכולת להבחין בין פינוק למהות?
כמה ימים לפני הבחירות, צריך לומר בקול גדול: ביד כל אחד מאיתנו לעשות קידוש השם גדול. מאחורי הפרגוד, רק אתם וריבונו של עולם, כשאין איש רואה, יש לכם הזדמנות כנה ואמיתית, שמגיעה מתוך המקום הפנימי ביותר שלכם, להוכיח קבל עם ועולם שהציבור הנאמן להשם ולתורתו, יכול למשברים ולאתגרים ונשאר נאמן לערכיו ולרבניו.
אל תחמיצו.
