מנהיגות בנבצרות

הראשונים שזיהו את כניסתו המחודשת של הנשיא לאירוע – היו החרדים. מה שלחש נשיא המדינה יצחק הרצוג באוזני השרים וחברי הכנסת לובשי השחורים, נחשף כאן לפני שבועיים ימים. אחרי שני סבבי כישלון החליט נשיא המדינה לשנות טקטיקה – בניסיון להבקיע.

במקום לדבר כנשיא על צורכי הממלכה, עבר הרצוג לדבר על צורכי המנהיגים. בעידן של 'מנהיגות בנבצרות', אף אחד מהפוליטיקאים המכהנים כיום, עם או בלי תואר רשמי, לא מסוגל לשים את צורכי המדינה כאינטרס ראשון במעלה.

הרצוג דיבר עם החרדים 'ככה שהם יבינו', כפי שהתבטא בשעתו ראש הממשלה המנוח אריק שרון. הוא הסביר להם שגם אם ידלגו על המשוכה הראשונה ויצליחו להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק שתסדיר את מעמד בני הישיבות ותזכה לרוב של 61, החקיקה תיפסל בבג"ץ, וכולנו נחזור לנקודת ההתחלה.

על החרדים אפשר לומר בשלב זה שהם בעיקר מיואשים. את חופשת 'בין הזמנים' הבטיח נתניהו לסיים עם טיוטת הצעת חוק שיוכלו להגיש להערות גדולי התורה. במקביל התחייבו חברי הכנסת של 'דגל התורה' לגאון רבי משה הלל הירש, 'לחזור עם תשובה' ערב אמירת הסליחות, ולוודא כמה מחברי הכנסת של הליכוד מוכנים לתמוך בחקיקת הגיוס. אוגוסט החם תם, ספטמבר השחור החל, אך לחרדים אין ביד טיוטה וגם לא תשובה.

כמו סוחרי בורסה המושקעים במניית נדל"ן שקרסה – וכפי שגילו השבוע כמה ממנהלי עמותות הצדקה הגדולות במגזר – החרדים מגלים שערך המניה שהם מחזיקים בה, צונח מסבב לסבב. את מה שהרצוג הציע במסגרת 'מתווה הנשיא הראשון' שאומץ בשמאל ונדחה על ידי הימין, איש לא מציע להם כיום, אפילו לא חד צדדית כהצעה מטעם הימין. הרצוג כזכור, ביקש בשעתו לשריין הסדר דיחוי בחקיקה עוקפת בג"ץ ולהחיל את צמצום עילת הסבירות על החלטות הכנסת, מה שהיה מאפשר את חזרתו של דרעי לשולחן הממשלה.

הצעת הנשיא הנוכחית, מתעלמת מסוגיית הגיוס וממוקדת בגזרה שחשובה בעיקר ליריב לוין: מינוי השופטים. במצב החוקתי כיום, נדרש רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים, אך ורק לבחירה של שופטי ביהמ"ש העליון. לפי הצעת הנשיא המעודכנת, יידרש רוב של שבעה מתוך תשעת החברים לכלל המינויים, כולל בערכאות הנמוכות, ומה שחשוב לא פחות בעיני לוין, בהצבעה לבחירת נשיא העליון.

גם הנשיא הרצוג הבין כנראה, שאת הדובדבן שעל הקצפת צריך לחלק לשחקן החופשי יריב לוין, ולא לחרדים שהפכו עצמם בהתנהלותם ל'שחקן חתום' בלי סעיף יציאה.

מורשת פרס

הדיונים הפומפוזיים מרובי המשתתפים שנוהלו בבית הנשיא בסבב הראשון, התקיימו תחת קורת הגג הרשמית, באולם רחב הידיים, שממוקם בסמוך לרחבת הכניסה במעון הנשיא. בסבב הזה, כך מספרים, גלשו הדיונים אל סוכת הגפנים המוצלת והבלתי רשמית, במדשאה שבה נהג נתניהו לשבת עם הנשיא שמעון פרס לסדרה של שיחות אישיות.

אילו יכלו הגפנים המצילות לספר את שראו זמורותיהן במרוצת השנים, הן היו מזהירות את הרצוג ומזכירות לו איך אפילו 'שימון פרס', אומן הדיפלומטיה ואשף הפוליטיקה, האמין אז לרגעים ושכנע אחרים, שביבי אכן מתכוון לחתור להסדר עם הפלסטינים.

עד ליום ראשון החולף, פשרת הנשיא המעודכנת בושלה במטבחון הנשיאותי שבו היו חברים הצוות מטעם בית הנשיא בראשות עובד יחזקאל. כלקח מכישלון השיחות הקודמות ניפה נתניהו מהצוות את הגורמים הפוליטיים בליכוד והפקיד את המלאכה בידי אנשי אמונו, מזכיר הממשלה עו"ד יוסי פוקס ועו"ד מיכאל ראבילו, שותפם של עורכי הדין שמרון ומולכו, אנשי סודו הצמודים של נתניהו במשך כשלושה עשורים, עד לפרוץ פרשיות תיקי האלפים.

כמו בשיח מול החרדים – הרצוג השתמש בכלים שהוא שכלל באומנות בימיו כפוליטיקאי, כדי לסלול את הדרך לליבו ולראשו של נתניהו. יותר מכל גורם אחר במערכת הפוליטית והמשפטית, לביבי יש אינטרס מובהק לסיים את האירוע המשפטי ולשים אותו מאחוריו. הרצוג בדרכו, הבהיר וחידד את המסר בשפה ברורה ונעימה.

כיום ברור לכולם, ולנתניהו בראש, כי המעט שנותר מרפורמת לוין לא ישפיע על ניהול תיקי האלפים, ואם ישפיע – יהא זה לרעה ולא לטובה. נתניהו שמשפטו התחדש השבוע, רואה לנגד עיניו במישור האישי, את הדיונים הצפויים בימים הקרובים בעתירות לביטול החקיקה המשפטית.

בניגוד ללוין ששם את כל יהבו על החוק לצמצום עילת הסבירות, ביבי רואה לנגד עיניו בעיקר את 'חוק הנבצרות'. ללא פריצת דרך פוליטית שתסיים או לפחות תצמצם את 'הסכסוך המשפטי', צפויים שופטי בג"ץ בסבירות קרובה לוודאי לדחות את תחולת 'חוק הנבצרות', לפי תקדים 'חוק טבריה', ולהחילו רק מהקדנציה הבאה.

המשמעות מבחינת נתניהו בלתי ניתנת להכלה. גם אם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה תעמוד במילתה ולא תתמוך בהוצאתו ל'נבצרות משפטית' על רקע הפרת הסדר ניגוד העניינים, הרי שלהט חרב הנבצרות תתהפך מעל לראשו במשך כל הקדנציה. דומה שרק המחשבה על הסיטואציה גרמה לביבי 'לקחת ללב', כשהאיש בעל עצבי הברזל, נאלץ למרבה האירוניה לצאת ל'נבצרות זמנית' על רקע בריאותי, כשבליבו הושתל קוצב הלב.

בין הנשיאים

קבלו בתשואות את שגריר ארה"ב בישראל שמונה השבוע: ג'ייקוב לו, יהודי אורתודוקסי שומר שבת, ה'דיוויד פרידמן' של הדמוקרטים, כפי שכינה זאת השבוע אחד מראשי הארגונים האורתודוקסיים בארה"ב, והוסיף בסיפוק לא מוסתר: "כשמינוי כזה מגיע משורות המפלגה הדמוקרטית שמזוהה עם הרפורמים, בימים של שיח פרוגרסיבי, זה ממש לא מובן מאליו".

את סיפורי הפולקלור המפעימים שעוד יצוצו ויתגלו, תקראו מן הסתם בקרוב ב'מגזין משפחה', אך בפן הפוליטי, המשפטי והמדיני, למינויו של ג'ייקוב לו לשגריר, יש משמעות היקפית.

לא רק צורכי הפנים של ביבי הם שמסלילים את ניסיונות הפשרה המשפטית מצידו. נתניהו נחוש לסיים את משבר הדרתו מהבית הלבן כמה שיותר מהר ולשקם את קשריו עם הממשל האמריקאי. ובמישור הזה, שיבוצו של ג'ייקוב לו כשגריר ארה"ב בישראל, מעניק רוח גבית למאמצי הנשיא הישראלי.

מידת המעורבות של הנשיא האמריקאי בענייני ישות זרה יכולה להילמד לרוב מזהות השגריר שהוא בוחר להציב באותה מדינה, ומינויו של ג'ייקוב לו, לפי מדד הקרבה לנשיא, מעביר מסר חד וברור. ג'ייקוב לו שימש ראש לשכת הבית הלבן ושר האוצר בתקופת הנשיא אובמה – בעת שהנשיא המכהן ביידן שימש סגנו. כאישיות בעלת משקל במפלגה הדמוקרטית, וכמכר אישי של ביידן, יתאפשר לשגריר החדש להרים טלפון ישירות לנשיא, וביידן מצידו יראה בו איש אמון על בסיס אישי.

הרצוג אינו הנשיא היחיד שמעוניין בהנמכת הלהבות בין ימין לשמאל בישראל, רק שהנשיא האמריקאי, בניגוד למקבילו הטקסי הישראלי, מחזיק גזר ביד האחת ומקל חובלים בידו השנייה.

ביידן מעוניין להגיע לבחירות בארה"ב עם הישג פורץ דרך בדמותו של הסכם שלום בין ישראל לסעודיה. אבל בדרך להסכם, שנתניהו מצידו מעוניין בו לא פחות, מאותן סיבות של חיזוק מצבו האישי, הנשיא האמריקאי דורש מנתניהו להשתלט על ממשלתו.

עיתונאי הניו יורק טיימס תום פרידמן, קרא השבוע לנשיא האמריקאי לא לסייע להשגת הסכם נורמליזציה עם סעודיה, כל עוד ממשלת ישראל עצמה 'לא נורמלית'. גם בחודש אלול אי אפשר לכנות עיתונאי רב מוניטין כמו פרידמן 'שופר', אך אין ספק שקול הנשיא האמריקאי מהדהד מגרונו.

נתניהו שמבין היטב את הסיטואציה, זקוק ל'תמונת פיוס', כזו שתרגיע את שופטי בג"ץ בבית, ואת הנשיא השיפוטי שיושב בבית הלבן. מכלול השיקולים הזה הביא את נתניהו לנקודת ההכרעה, ובסוף השבוע שעבר העניק אישור לנשיא המדינה להגיש את הצעת הפשרה ליו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ. הרכבת הקלה יצאה מהמסוף עם הרבה תקווה, אך נתקעה כבר בתחנה הראשונה.

פגע וברח

נתניהו וגנץ מצאו עצמם בפעם המי יודע כמה, כשחקנים ראשיים במשחק האשמות – ה'בליים גיים' המפורסם. בראשון בבוקר הציג הנשיא הרצוג ליו"ר 'המחנה הממלכתי' גנץ את היוזמה והבהיר כי ההצעה מקובלת על ראש הממשלה. בראשון בלילה, כינס גנץ פורום מצומצם כדי לדון בסעיפי המתווה. פחות מעשרים וארבע שעות אחרי, התפוצצה ההצעה, בהדלפה מכוונת מראש, כמו מטען עם מנגנון השהיה.

בסביבת נתניהו מתעקשים שההדלפה הגיעה מכיוונו של גנץ. "הוא שוחח במכוון עם ראשי המחאה בידיעה שזה יצא ויפוצץ את הכל", אמר לי גורם בלשכת נתניהו והסביר את הרציונל של בני: "הרי יש לו עניין להיראות ממלכתי ולקרוא לפיוס אבל לתקוע מקלות בגלגלים, כי כל הסדרה שתיצור שקט, תחזק את נתניהו פנימית ובין-לאומית, על חשבון גנץ".

בלשכת גנץ, כצפוי, מתארים סיפור אחר לגמרי. הרצוג, לדבריהם, הבטיח להם בנקיטת חפץ שנתניהו אישר את ההצעה, אך בפועל, מהרגע שהיא דלפה, יריב לוין בגיבוי סמוטריץ' ובן גביר, יצא למסע חיסול תקשורתי כשהבהיר שההצעה לא תעבור. מול לוין אומנם התייצבו שרי 'מחנה נתניהו', ברקת וגלנט, שהעזו לצדד בפשרה, אבל אף אחד מהם לא העז לומר לביבי – כמו מירי רגב לנהגה – 'תיסע, תיסע', גם במחיר דריסת הרגליים של אנשי מחנה לוין.

אחרי שנתניהו קרא לגנץ בערבו של יום שלישי לשבת ולדבר, הגיב גנץ בנאום תוכחה. בשורה התחתונה, התנאי שמציב יו"ר 'המחנה הממלכתי' להתנעת התהליך, כמעט בלתי אפשרי מבחינת הליכוד.

גנץ דורש לקבל מראש ביטחונות לכך שלנתניהו יש רוב מוצק של לפחות 61 מח"כי הקואליציה שיצביעו בעד עסקת החבילה הכוללת צמצום הצמצום של עילת הסבירות, דרישת הרוב של שבעה מתוך תשעה בכל ההצבעות בוועדה לבחירת שופטים ודחיית כל חקיקת הרפורמה בשנה ומחצה.

אפשר להבין את גנץ שנכווה ברותחים בקדנציית החילופין. גם לנשיא בוז'י הרצוג יש מן הסתם תחושה של דז'ה וו ממה שהוא אישית חווה ב-2016. באותו תהליך בדיוק, הוא נגרר כיו"ר העבודה לסבב שיחות חשאי עם נתניהו שבמסגרתו סוכמה עד לפרטי הפרטים כניסתו לממשלה. וגם אז, יריב לוין – עם אלקין לצידו – הוא שטרפד את המהלך ויזם את הציר החלופי של צירוף איווט לממשלה, כשר ביטחון.

ביבי ביצע אז להרצוג תאונת 'פגע וברח', כשיו"ר העבודה דאז בזבז את כל הקרדיט הפוליטי שצבר, אחרי שהוביל את 'העבודה' להישג שיא של 24 מנדטים שנה לפני, בבחירות 2015. גנץ שמוביל בסקרים זה תקופה, לומד אם כך מהטעויות שלו עצמו, אך גם מהשגיאות של הנשיא שמשמש כשושבין אך מכיר אישית את החתן, מבטל החתונות הסדרתי.

המפתח שאבד

"ביום שאצטרך להתרוצץ בין כמה בתים ואקבל הוראות סותרות, אחזיר את המפתחות", אמר לי גפני לפני כמה שנים, בשיחה שקיימנו בלשכתו בבני ברק, בשלהי תקופת הנהגתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. היום הזה הגיע, אך גפני כבר לא מחזיק בצרור המפתחות כולו, וגם כתובת יחידה להחזרת המפתחות שנותרו בכיסיו, אין בנמצא.

בפרפרזה לשם הספר של העיתונאי משה הורביץ על מרן הרב שך זצ"ל, 'שהמפתח בידו', שיצא לאור ב-89' ב'תור הזהב' של הנהגת היחיד בדגל התורה, אפשר לומר שבעידן 2023, אין 'מפתח מאסטר' אחיד לכל דלתות התנועה הליטאית. כל דלת והמפתח שלה.

ההכרעה שנפלה השבוע, להתעלם מההסכם עם שס באלעד וללכת לציר עם 'שלומי אמונים', התקבלה בניגוד לעמדתם הפוליטית של לפחות שלושה מנציגי 'דגל התורה', בכנסת ובממשלה. בזהירות המתבקשת אפשר להוסיף ולומר כי במישור הרוחני, הכרעתו של מרן הגאון רבי דב לנדו לאשר את ההסכם, התקבלה למרות עמדותיהם החלוקות של כמה מחברי מועצת גדולי התורה, שהשמיעו את דברם לפני שנפלה ההכרעה.

חילוקי הדעות בתוך דגל התורה, היו הסיבה המרכזית לכך שבניגוד לכל מה שהורגלנו עד כה, ההסכם בין הסיעות נחתם שבועיים לפני המועד הסופי להגשת הרשימות, ולא ברגע האחרון, כמקובל. ברמה הפוליטית – יען כי הרוחנית אינה מעניינו של מדור זה – זה היה אקט מתבקש של קביעת עובדות בשטח, אחרי שבשלומי אמונים וגם בצד החותם בדגל התורה, הבינו היטב שכל יום שעובר, משחק לרעתם ומעמיד את החתימה בסימן שאלה.

דגל התורה, שמיום היווסדה על ידי מרן הרב שך הייתה תנועה המונהגת על ידי איש אחד – ובהמשך על ידי שניים, אך בהיררכיה ברורה – הפכה למעין תנועת שלומי אמונים ליטאית שבה לכל חצר יש מה לומר. אחד מחברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה, אמר לי בשבוע שעבר שיבקש לכנס את המועצת המורחבת כדי להביא את הסוגיות הבוערות להכרעה סביב שולחן עגול ומורחב. במציאות שכזאת אפשר לסכם ולומר, שמהירות החתימה לא נבעה מפרץ פזיזות אלא מעודף זהירות.

להצגת המועמד מטעם דגל התורה בבית שמש שמואל גרינברג, שייתמך בשלומי אמונים, הגיע גפני כיו"ר מפלגה גאה שגרינברג צמח בערוגתו – כאיש לשכתו בכנסת. מהחתימה על ההסכם באלעד, שם התחייבה דגל התורה לתמוך בנציג שלומי אמונים ראש העירייה המכהן ישראל פרוש, גפני נעדר, ולא כמשחק. לו היה הדבר תלוי בו, כפי שאמר זאת מפורשות בפגישה עם דרעי לפני שבוע ימים, התוצאה באלעד הייתה שונה.

שתיקת הדגלאים

עם כל הכבוד לאלעד ובני ברק, עובדתית, אי אפשר לומר שזו תהא הפעם הראשונה שבה דגל התורה הפרה סיכומים, מיום הקמתה.

בפוליטיקה הישראלית בכלל והחרדית בפרט, אלה הם כללי המשחק. מיתמם מי שמדבר על סטריליות פוליטית, תוך התעלמות מכך שאת ההסכמים, תמיד תלו פה על הקיר, כפי שאמר בשעתו רה"מ שמיר לאליקים העצני, אפרופו הסתמכות על הימין הקיצוני בממשלות ימין.

פעמיים הפרה דגל התורה התחייבות כתובה, ולמרבה האירוניה, בפעמיים הקודמות הסיעה שראתה עצמה נפגעת הייתה שלומי אמונים. לפני שתי מערכות בחירות, הורה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ליצחק פינדרוס להתמודד לקדנציה נוספת על ראשות העיר ביתר חרף הסכם חתום, וזאת מנימוקים הלכתיים של טובת העיר. אלה העובדות. ובאשר לפרשנות: מהרגע שבו הורה זקן, ההכרעה הפכה להלכתית ואינה מעניינו של מדור פוליטי, אפילו בראייה לאחור.

אבל גם במערכת הבחירות הקודמות, התנערה דגל התורה מההסכם עם שלומי אמונים בנוגע לעיר בית שמש. דגל התחייבה אז לשלומי אמונים, שאם לא תריץ מועמד מטעמה, היא תתמוך במועמד שתציב שלומי אמונים. ברגע האמת, ובמסגרת דיל שהוביל הנכד יענקי קנייבסקי 'לרוחב כל הציר', תמכה דגל במועמד שס, משה אבוטבול.

אפרופו גלגל ההיסטוריה שמתהפך לו, אותו מאיר רובינשטיין שמצא עצמו אז כנפגע הישיר של הפרת ההסכם בביתר, עשוי ליהנות כעת מפירות ההפרה באלעד, כשהציר שבין דגל לשלומי אמונים – מונע לכאורה חבירה של שס לדגל התורה בביתר. דרעי שבטנו מלאה – למרות הדיאטה המחמירה – על דגל ושלומי אמונים, מתחזק במקביל קשר רב שנים עם ראש עיריית ביתר מאיר רובינשטיין, ולא יתאכזב בהכרח אם זו תהיה התוצאה בעיר החרדית שבהרי יהודה.

ובחזרה לפוליטיקה הפנים-דגלאית: אורי מקלב שייצג נאמנה בערב הבחירות המקומיות הקודמות את החצר ברחוב רשב"ם, חתם בשעתו על ההסכם עם שס בניגוד לעמדתו של יעקב אשר, נציג חצר ראב"ד דאז. הגלגל התהפך, וכיום אשר הוא שחותם לבדו, ללא נוכחות גפני, מקלב ופינדרוס לצידו.

ציר שלומי אמונים-דגל התורה, בין האגודאים מרחוב ישעיהו פרס 2 בירושלים לבין אנשי החצר ברחוב חזו"א 5 בבני ברק, שהוביל בתקופת מרן הרב שטיינמן את המהפך בחינוך העצמאי, ההשתלטות על ועדת הכספים וכיבוש העיר אלעד, חזר להוביל את דגל התורה. רק שהפעם התקבלה דעתו של מרן הגאון רבי דב לנדו כעמדה מכרעת, אך לא כדעת יחיד. קולות החולקים על המהלך נשמעים בבירור מחברי המועצת של דגל התורה, והם חדים וצלולים.

בלי להכניס ראש בין הרים בסוגיות הנתונות להכרעתם של גדולי ישראל, אפשר רק לומר ברמה העובדתית שכדבר הזה, דגל התורה לא חוותה מיום היווסדה. שתיקתם של חברי הכנסת של דגל מלהשמיע קול מחשש פן יישאלו על הנושא, מדברת בעד עצמה – ובעוצמה.

רוחות של שינוי מנשבות בצמרת הפוליטית, מה שמוביל לשאלה הכאובה מכל, מתי יחוש בשינוי גם האזרח הקטן, זה שתמיד מוצב בתחתית הסולם של מערכת השיקולים הפוליטית במגזר. מערכת בחירות נוספת תוכרע על ידי דילים ותככים, עסקאות בין-עירוניות וסגירות בין חצרות, כשהמצביע החרדי יוסיף לצעוד לקלפי ולשאול את עצמו אימתי יבוא היום שבו בחירת ראש העיר, תיקבע על פי מדד הניקיון בחצרות הבתים.