מנהיג נאמן

על דמותו הגדולה והמוסתרת של הגאון הרב מאזוז זי"ע, על הקשר שנוצר ועל המחשבות שהתעוררו. וגם: תולדות המוזיקה הווקלית.

פסח מאחורינו. גם קרעסטיר. עדיין ל"ג בעומר לפנינו וגם חג השבועות הבא עלינו לטובה. אבל בינתיים נפנה מקום של כבוד לאחד מגדולי הדור שלנו שהלך לעולמו, הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ"ל.

בטח תשאלו: מה לי ולרב מאזוז? התשובה האינסטיקטיבית של כל יהודי, לא רק שלי, צריכה להיות: גדולי הדור מגינים על הדור, וכשהם מסתלקים האבל הוא של כולנו. אבל האמת היא, שבאמת לא זכיתי להכיר אותו. לדאבוני גם אינני בקי בהבדלי העדות ואני לא יודע לחלק בין יוצא תוניס לבין בן עדות עיראק והגלילות, כפי שאינני מצפה מבן עדות המזרח לצלול לתוך דקדוקי הניואנסים של החצרות החסידיות הרוסיות לבין מקבילותיהן הפולניות והגליציאניות. כולנו בני איש אחד נחנו.

ובכל זאת, ההיכרות הראשונית עם דמותו הרחבה והמאירה של הגאון הצדיק זצ"ל נקרתה לי בדרך מאוד מיוחדת ובלתי שגרתית. יומא חדא אני מקבל הודעה, שהייתה פתיח לגל של הודעות שהגיעו אחריה:

"אתה יודע? הרב דיבר עליך בשיעור השבועי שלו!"

הייתי נרגש כולי. אם גדול הדור כמותו קורא את הגיגיי, מי אני ומה חיי, שמח ליבי ויגל כבודי. בטור של השבוע שלאחריו, בגיליון של ט' בשבט תשע"ז, פירסמתי את הקטע הבא:

"הרב ציטט אותך", התקשרו אליי קוראים נרגשים מכל עבר. "אתה נמצא בעלון השבועי של הרב מאזוז", הודיע לי הבן חגיגית בשיחת טלפון מעבר לים. "התפעלנו לראות שכבוד הגאון ראש הישיבה הרב מאזוז הזכיר אותך בשיעורו השבועי בשבוע שעבר, אשריך", כתבו לי בני משפחה מהמרכז. התרגשתי.

למחרת, מישהו, כלומר כמה וכמה, שלחו לי את עלון 'בית נאמן' כולו, ושם, בעמוד 6 באות כח, היה כתוב כך:

"בגן מלמדים את הילדים איך הצפרדע צועקת והילדים היו רוקדים כמו צפרדע 'קוא קוא קוא'. אבל הרב עובדיה ע"ה כשהיה מספר על הפרשה היה מחקה אותה ושמעו אותו עד בלגיה. מאיפה אני יודע את זה? במאמר שכתב יהודי בשם ר' דוד דמן מבלגיה, כשהרב נפטר כתב את זה. הרב היה צריך להמחיש את המכות של  המצרים, והיה מתאר אותם בצורה מיוחדת ואומר: הצפרדע קראה 'רק-רע רק-רע רק-רע כל היום' (על פי הפסוק בבראשית ו ה). אחר כך היה הרב מספר על מכת הערוב ואומר שהמצרי נתן לשליח שלו היהודי את הילדים ואמר לו: 'קח את הילדים שלי ותטייל איתם בגן'. חזר היהודי לבדו בלי הילדים, שאל אותו: 'מה קרה לך?' אמר לו: 'קח נייר ותכתוב שם: מוחמד אכל אותו האריה, ערפאת אכל אותו הזאב, מוסטפה אכל אותו הדוב'. שאל אותו המצרי: 'ומה איתך?' ענה לו: 'אני פחדתי והתחלתי לומר קריאת שמע, אבל היה שם פיל ענק שעשה לי ככה עם החדק שלו 'סאלאם עליכום' והלך'. אמר לו: 'למה?' אמר לו: 'כי אני יהודי'".

המשכתי וכתבתי באותו טור:

אם כבר הגיע העלון הזה לידי, עיינתי בו מעט, וגיליתי בו עולם מרתק של תורה ואגדה וגאונות ובקיאות מדהימה וסיפורי צדיקים, שמוגשים בלשון ציורית, עממית, שנונה ומרתקת. מאוחר יותר שמעתי שהעלון הזה, המכיל את שיעורו השבועי של הגר"מ מאזוז (שליט"א), מגיע לאלפי בתים, נוסף לשיעורו של הרב שמשודר לעשרות אלפי מאזינים בארץ ובעולם. לא רק תוניסאים. לפחות לפי זהותם של אלו ששלחו לי את ההודעה השבוע.

בעמוד שלישי בשיעורו של הרב, בהערה 11, קראתי את השורות הבאות:

"יש שואלים: במה זכה ביבי נתניהו שהוא כבר ארבע קדנציות, ואולי גם קדנציה חמישית? פשוט מאוד. האיי-קיו של אדם רגיל הוא 100. ואם הוא חכם זה 120-110. ופעם שמעתי בחו"ל שאיינשטיין עבר את זה והיה לו 145-140. ועכשיו אני שומע שנתניהו יש לו 185 (כנראה הוא שותה הרבה קפה שזה גימטרייה 185. אבל איך יכול להיות יותר מאיינשטיין? אולי המדידות השתנו מאז). אתם יודעים מאיפה ירש את זה? מישהו סיפר לי שהוא מזרעו של הגאון מווילנא והמוח של הגאון מווילנא שווה מיליונים. אבל לו היה נתניהו יודע מה זה הגאון מווילנא, לו היה רואה הגהה אחת שלו בגמרא מאירת עיניים, לו היה רואה את ההסברים שלו כל כך מתוקים בדבש, היה בטח חוזר בתשובה".

הכותרת של אותו טור הייתה 'שנת הדונלד הראשונה', והוא הוקדש כמובן לשנה הראשונה של הנשיא טראמפ. כתבתי אז מילים שאקטואליות שבעתיים גם ברגע זה:

"לעולם לא הייתי יודע ששנה שלמה כבר חלפה, הזמן הרי רץ כל כך מהר, לולי השמאל העולמי שהכריז עליו כיום אבל בין לאומי והדמוקרטים הלוזרים שהשביתו את הממשל וכותרות העיתונים שביכו את ציון הדרך המר הזה, שבכל יום שעובר הוא רק הופך למר יותר. הגלולה המרה הזאת שהם בלעו לפני שנה, עושה במעיהם שמות, גם כעבור שנה.

"רק לחשוב שכבר עברה שנה מהתענוג הצרוף ההוא. התעוררתי אז לבוקר נפלא במיוחד. אחד הנפלאים. העולם היה מוכה הלם ואלם. השכן עמד למטה ועישן בצרורות מרוב עצבנות. הבלתי ייאמן התרחש. ה'משוגע', חסר הברק הנשיאותי, נעדר ההשכלה ואויב הפוליטקלי קורקט, נבחר לנשיאות ארצות הברית. הסקרים התבדו. התחזיות המוקדמות החליטו להתפרע. פרשנים גירדו את פדחתם מרוב תדהמה. והצרה הגדולה: התברר שבארצות הברית של אמריקה, סמל הקִדמה, עדיין יש מיליונים רבים של בני אדם שמעיזים להמרות את פי התקשורת ולא לבחור במועמד הנכון".

3.

אבל מאז נוצר קשר עם עורכי העלון השבועי של הרב מאזוז והייתי מקבל אותו אליי ואף מעיין בו לפרקים ונהנה הנאה גדולה. רוחב האופקים, הידע הבלתי מוגבל בכל מקצועות התורה והדרך המתוקה והעממית שלו להנחיל את דברי התורה שלו לקהל הרחב, שבו את ליבי.

תמיד הרגשתי שענוותנותו של הגאון זצ"ל גרמה לו להתחבא בקרן הזווית שלו. לפני מספר שנים אף קיבלתי את המכתב הבא, שביטא היטב את המחשבה הזאת. לא ציטטתי אז את המכתב בטורי, אבל כעת, לזכרו של הצדיק המופלא הזה, אביא אותו כמעט בשלמותו, למען ידע דור אחרון. והנה הוא לפניכם:

"אני יודע שכבודו חסיד בעלזא ולכן חשבתי שהמכתב המיוחד הזה ידבר אליך. כידוע בשבוע האחרון ישב הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א שבעה על פטירת בתו מרת גאולה מאזוז ע"ה, שהסתלקה לבית עולמה בגיל 43, לאחר שהזדככה בייסורים קשים ומרים כל חייה.

"הנושא שעליו אני בא לכתוב לך כאן, זה תופעת העלון של הרב מאזוז. המדובר בעלון 'בית נאמן' שהוא בעצם סוג של 'הרב בידרמן', אבל בגרסה אחרת. לא מדובר בפרפראות וחידושים על הפרשה, אלא בסוג של היקף ועומק של חוכמה שלא הכרנו ולא שמענו עליו עד כה.

"ומה כל זה קשור אליך?

"השבוע זכיתי להיות שליח מהגאון העצום הרב שמאי קהת גרוס שליט"א, בעל 'שבט הקהתי', שביקש ממני למסור מכתב ניחומים לרב מאזוז. ואז הרב מספר לי, וגם מראה לי שכתב זאת במכתב, שהוא בכל שבוע קורא את העלון 'בית נאמן' ונהנה מהגאונות והבקיאות המיוחדת. 'והעיקר שכבודו אינו מפחד לומר האמת, והאמת אהובה לכל, כמאמר החכם'.

"אני לא יודע אם כדאי, ואני לא יודע אם מותר לפרסם את המכתב של הרב, אבל הרעיון שמאחורי המכתב זה האהדה העצומה שיש לשיעור ולעלון הזה, משהו ששווה התייחסות, ואשרי מי שיזכה להיות הראשון שיזהה וידבר על התופעה. וכמו שכבודו מבין לבד, מדובר בצימאון לא רק של ספרדים, אלא מכל העדות והחוגים. ובכל שבוע מחדש אני מופתע מהיקף התופעה הזו שכמעט אין לה אח ורע. אנשים מיום חמישי בצהריים לא רגועים עד שהם מוצאים את העלון הקבוע.

"ולסיום אכתוב לך אנקדוטה יפה, שכשניגשתי לרב מאזוז ביום ראשון האחרון וזכיתי למסור לו את המכתבים ביד, הודיתי לו בשם רבים על השיעור וסיפרתי לו בחצי דקה שרבים מתענגים. אמרתי לו שאני רואה אמא לילדים קטנים שיוצאת איתם בשבת בצהריים לגינה (גינת פורת יוסף במקור ברוך, אם שאלת), ובשעה שהילדים משחקים להם בנחת במתקנים, היא שקועה עמוק בעלון.

"וכן סיפרתי לו על אברך שראיתי אותו עובר כביש ועלון בידו, אבל מחמת שהוא כל כך שקוע ומרותק הוא עובר בצורה שמסכנת אותו. ואז הרב אומר לי ש'צריך להיזהר, זו סכנה. עלון 'בית נאמן', צריך לקרוא אותו בבית ולא ברחוב".

זכותו של הצדיק תגן עלינו ועל כל בית ישראל!

טריק ווקלי

שוב אנחנו בימי הספירה ושוב אנחנו קצת מתקשים עם ענייני האבלות של הימים האלו, עדה עדה ומנהגיה. ושוב עולה בנו המחשבה: האם אנחנו בכלל מבינים שהמצוות וכללי ההלכה שניתנו לנו מטרתם היא לא להכביד או להגביל אותנו, אלא לזכות אותנו בהם, ולכן צריך לקיים אותם בשמחה ובאהבה ולא לחפש, חס ושלום, דרך להתחמק מהם?

במעין מקרה של השגחה פרטית נפלאה, הזדמן לעירנו המחנך הדגול הרב פנחס ברייער שליט"א, ובין השאר הרחיב בעניין הזה. הוא אמר שהאתגר שלנו להנחיל לדור הבא וגם לעצמנו שהמצוות ניתנו לישראל כדי לזכות אותם בחיים בריאים ומאוזנים ומאושרים, דווקא בעולם הזה, עוד הרבה לפני השכר הרב המצפה לנו בעולם הבא. משמירת עיניים ועד שמירת שבת ועד כל מצווה ואיסור שמאמנים אותנו עליהם כבר מימי הפעוטות, כדי להשיג את הכלי האחד והיחיד לחיים מאושרים, כאן, בעולם הזה: להתאפק!

במיוחד התמוגגתי לשמוע את התיאור שלו על הרוח הווקלית הענוגה שפשטה על מחוזותינו בימים שבהם אי אפשר לשמוע מוזיקה, וכה הוא תיאר את השתלשלות תולדות המוזיקה הווקלית:

הגיע יהודי לדיין ושאל אותו: "אם אני מפזם לעצמי בשקט: 'אה… אה…' זה מותר?"

"בטח", ענה הדיין.

"ואם מישהו בדיוק נמצא לידי, שגם הוא מתכוון לפזם לעצמו באותו זמן בדיוק 'אה… אה…' זה גם מותר?"

הדיין משך בכתפו ואמר: "דומני שכן, למה לא?"

"והיה שם עוד אחד", המשיך השואל ולא הרפה, "שגם רצה לעשות 'אה… אבל ב'קול שני' – מה דינו?"

הדיין כבר הרגיש לא בנוח, אבל חשב וחשב והפטיר: "נו, שיהיה".

ואז הגיע השואל עם שאלת המחץ: "מה הדין אם הקרה הקב"ה בסייעתא דשמיא נדירה אל אותו מקום יהודי אחד שחנן אותו השם והוא יכול להפיק קולות של תופים ומחולות, וגם הוא רוצה להצטרף לפיזום המקרי המשותף הזה, האם זו בעיה?"

לא ברור עד היום מה הדיין ענה לו, אבל כך, בצירוף מקרים מופלא ומדהים, נוצר לו היצור המוזיקלי הווקלי, וכמובן, ההיתר שניתן או לא ניתן לו.