מנותקים ומרוצים

אופטימיות בעיר האורות: מה שרואים בצעידה מהירה נטולת משקפיים לאורך רחובות פריז ההומים • סיור מרתק בלשכות הרבנים שבוחרים להתנתק מהנסיבות הגיאו-פוליטיות וממשיכים להנהיג את צאן מרעיתם בדרך מיוחדת • וגם, השקט שאחרי התעמולה: מה למדנו בעקבות ביקורו של ראובן ריבלין בבית הלבן?

1.
בין כיפה שקופה לשחורה

לפני כמה שבועות שבתי ממסע בן כמה ימים בצרפת. הגעתי אליה בעקבות החלטת בית המשפט לפטור את רוצח הרופאה היהודייה, שרה חלימי, ממשפט צדק. ביקשתי לתעד מקרוב את הזעם, החרדה וחוסר האונים.

שני פרקים מרשמיי, פורסמו בעמודי מגזין 'משפחה'. שניהם עסקו בזוויות השונות של האנטישמיות; הקלאסית, המודרנית והאסלאמיסטית. את הפרק השלישי, האחרון בסדרה, בחרתי לחתום כאן. הוא אופטימי, מפיח תקווה, ונותן אספקט נוסף, על חיי הקהילה החרדית ברֶפִּיבְּלִיק פרָאנְסֶז.

זאת אינה הפעם הראשונה שאני נתקל בפרדוקס הזה: במדינות שבהן האנטישמיות גבוהה יותר, הקהילה החרדית חיה את חייה בשלווה ובבטחה. אלו שמעורבים בין הבריות, וחזותם החיצונית איננה מבליטה את יהדותם, תחושת הביטחון שלהם מעורערת.

קחו לדוגמה את הגאון רבי מרדכי רוטנברג, רב בית-הכנסת 'אגודת הקהילות' ונשיא מוסדות 'אמת ליעקב'. מדובר באחד הרבנים היותר פופולריים בצרפת. מערך הכשרות שבראשו הוא עומד, נחשב לאחד הגדולים והמהודרים באירופה. מדי יום, אל חדרו בבית הכנסת הגדול, השוכן ברחוב פאווה, עולים לרגל מכל קצוות הקהילה היהודית, בפריז ופרבריה. אבל כשתראו אותו צועד ברחוב, בדרכו לתפילת שחרית או בשובו מתפילת ערבית, תבינו עד כמה הוא מנותק מההוויה הפריזאית; עד כמה הוא אינו מושפע ממנה.

באחד הימים התלוויתי אליו. צעדנו ברחוב ראשי, כשהמוני תיירים ומקומיים תופסים בו כל מטר פנוי. באותו בוקר, הוסר הסגר על העיר, ומרכזי הסחר, הקניונים והמסעדות שבו לפעילות. עכשיו, תתארו לכם דבוקה אנושית, מגוונת וססגונית, ובתוכה צועד נמרצות רב חרדי, לבוש שחורים, שזקנו יורד על פי מידותיו, ודמותו התמירה (1.90 פלוס, פלוס) בולטת בין כולם. כבר 30 שנה, בצאתו לרחובה של עיר, ייתחבו משקפיו לכיס חליפתו – כמנהג חסיד הנוצר את עיניו – והוא יקפץ בהליכה זריזה, חסרת סבלנות, עד שיגיע ליעדו.

בכניסתו לבניין בית הכנסת, ירכיב את משקפיו, ייטול את ידיו ויעלה לחדרו שבקומה השנייה. בשעה מסוימת תיפתח הדלת ושובל ארוך של ממתינים ייכנס פנימה, איש איש בתורו, לקבלת עצה והכוונה. בחייו הפרטיים נוהג הוא כחסיד המקדש עצמו במותר לו, אבל בכל הנוגע לזולת, דרך הנהגתו שונה באופן קיצוני. אולי זאת הסיבה, שכל כך הרבה יהודים, שאינם בהגדרה שומרי מצוות, גם כאלו החובשים כיפה שקופה לראשם, מוצאים אצלו אוזן קשבת.

הרב רוטנברג, הוא דוגמה לדיכוטומיה בין חיי החרדים בצרפת לאלו שאינם. אם תשאלו אותו, ללא הגעגועים לילדיו המתגוררים בארץ, הוא היה נעדר לחלוטין ממחשבות על עלייה. כמותו גם הרב מנחם מנדל אזימוב, השליח הראשי של חב"ד, שיתארח בהמשך המדור. כשאתה חי את חייך בדל"ת אמותיה של קהילתך, אין לך נפקותא בין מגורים בתל אביב או פריז. מנגד, ומבלי לזלזל חלילה, כשמדובר ביהודים מסורתיים, המעורים בחברה הכללית, הקושי שנוצר, על רקע פוליטי או אתני, בולט ומכביד.

חשוב להדגיש: לא מדובר ר"ל ביהודים מנותקים, שנטמעו בין הגויים. אנחנו מדברים על יהודים שפוקדים מדי שבת את בית הכנסת, חלקם אף שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך יהודיים, אולם בחיי היום-יום, הם מגדירים עצמם מסורתיים.

מתוך שש מאות אלף יהודים החיים בצרפת, מרביתם כאלה. את החרדה פגשתי דווקא אצלם. לעומתם, החרדים, שמטבע הדברים הראשונים לספוג את אש השנאה, חיים חיים אופטימיים ומלאים. את המילה "עלייה" לא שמעתי מהם.

2.
מחורבן לתקומה

היסטורית, לאורך המילניום הקודם, עברה יהדות צרפת טלטלות לא פשוטות; תקופות גאות ושפל. גירוש, פוגרומים ורדיפות, ומנגד, פריחה רוחנית חסרת תקדים.

מצד אחד, רש"י, רבנו גרשום, בעלי ה'תוספות', רבי משה דרשן, המאירי, הרד"ק, ו'בעל ההשגות', ומצד שני – בצל מסעות הצלב שיצאו מצרפת לירושלים – דרישות השלטונות מהיהודים להתנצר; מי שסירבו, גורשו; המאה ה-13 שלוותה בסבל מתמשך, ואז המאה ה-14 ותקופת הרנסאנס (-שגם היא כללה לפני כן טבח אכזרי, בעת 'המגפה השחורה', שבוצע על רקע הסתה מצד כמרים שהאשימו את היהודים בהפצתה); 'המהפכה הצרפתית', במאה ה-18, שהעניקה שוויון מלא ליהודים, ואז, שוב מהפך, עם עלייתו לשלטון, בראשית המאה ה-19, של נפוליאון בונפרטה, ו"משפט דרייפוס" שהתקיים בשלהי אותה מאה.

כך זה נמשך מאות שנים; עליות ומורדות. מלחמת העולם השנייה, ואחריה, הגירה המונית של יהודי צפון-אפריקה. וכן הלאה. ציוני דרך רבים, שמשכתבים, בכל פעם מחדש, את הסטטוס של חיי היהדות ברֶפִּיבְּלִיק פרָאנְסֶז.

ועם זאת, שנת 67' נחשבת לאבן דרך משמעותית. ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, יצר לראשונה אצל רבים תחושת זהות ושייכות. 20 שנה אחרי הקמת המדינה, רבים מיהודי צרפת, כמו גם בקהילות אחרות בגולה, חדלו מניסיונם להתקבל בחברה המקומית; עיניהם היו נשואות לציון. זה בא לידי ביטוי בעידוד עלייה, בהקמת מוסדות חינוך יהודיים (לאו דווקא דתיים), וביכולת עמידה בלחצים שהפעילו משטרים דיקטטוריים.

באותן שנים החלה גם פריחתה של היהדות החרדית בצרפת. ראשי ישיבות, רבנים מפורסמים ופוסקי הלכה עברו להתגורר בה וייסדו מחדש את חיי הדת.

אחד הדומיננטיים שבהם, היה הרב חיים יעקב רוטנברג זצ"ל. קודם לכן, כיהן כרבה של הקהילה היהודית באנטוורפן, ועם פטירתו של הרב שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל, נקרא למלא את מקומו בבית הכנסת 'אגודת הקהילות' בפריז. כשהגיע, חיי הדת בפריז כמעט שלא היו קיימים. מלבד מספר בתי כנסיות לא היה בה כלום. הוא התחיל מאפס: שיפץ ובנה מקוואות טהרה, ייסד שיעורי תורה לנוער, ובנה מוסדות חינוך, לבנים ובנות, לצד מערך כשרות מהודר.

בלי יותר מדי רעש וצלצולים, המהפך הרוחני שחולל הרב רוטנברג בעיר, הביא איתו גל חזרה בתשובה. אלפי משפחות שחיפשו קצת אידישקייט בניכר, העבירו את ילדיהן למוסדות החינוך התורניים שבראשם עמד.

בנו, הרב הנוכחי, נוהג לספר לבני קהילתו שרבי ישראל מסלנט זצ"ל, שהתגורר בפריז במשך תקופה קצרה, היה אומר שבצרפת אפשר באמת לעזור לאנשים ולהביא להם תועלת. ההסבר שנתן מעניין: כשהעגלה מדרדרת במדרון, אי אפשר לעצור אותה, אבל כשיורדים לקרקעית, אפשר למצוא את האנשים ואולי להציל אותם.

"זה מה שאבא עשה", סיפר הרב רוטנברג לחברי קהילתו, "הוא היה מכתת את רגליו כדי להציל יהודים, והצליח להיכנס גם לתוך העולם האקדמי, המקום שלכאורה הכי רחוק מיהדות, ולייסד שם שיעורי תורה לסטודנטים.

"היו לאבא שלושה יעדים: הראשון לדאוג לציבור החרדי, לכשרות מהודרת, למוסדות תורה ולחיי דת מלאים. עד שהוא הגיע לכאן, מי שרצה אידישקייט לא השאיר את הילדים שלו בפריז, מי שעשה זאת, הסתכן בכך שהם יעזבו את הדת. היעד השני היה הציבור האקדמאי, הנמנה על השכבה המשכילה יותר מקרב היהודים, והיעד השלישי היה לקרב את 'המון העם'; הציבור המסורתי שחיפש בית רוחני".

3.
בין יחיד לרבים

כבר שלושה עשורים שהרב רוטנברג מכהן כרב בפריז. לפני פטירת אביו התגורר בישראל, ביישוב קריית-יערים. עם הסתלקותו, נקרא למלא את מקומו ברבנות.

זכיתי לשהות במחיצתו; להתבונן מקרוב בסדר יומו. אחרי תפילת שחרית, בעודו עטוף טלית ותפילין יסתגר מספר שעות עם החברותא הקבועה. כשתגיע שעת צהריים, יחלוץ את התפילין, יחבר את מכשיר הטלפון הקווי, וזה יהפוך למנגינת רקע עד לשעת ערב מאוחרת. לא רק מצרפת מתקשרים. הפניות מגיעות מכל רחבי אירופה; ענייני פרט וכלל שמבקשים את הכרעתו.

מרתק להבחין ביחסו המפלה (במירכאות כמובן) בין היחיד לרבים. מצד אחד, ינהל מאבק פנימי מול הרבנות המקומית בענייני שחיטה ומקוואות, ובמסגרתו אף יגייס מועמד לעומתי בבחירות לרבנות הראשית – שהתקיימו ימים ספורים אחרי שובי לישראל – ומצד שני, לעולם לא יעיר למישהו על מלבושו או אורחות חייו אם לא יתבקש על ידו.

מצד אחד, בנסיבות מסוימות ימליץ למשפחות מסורתיות על מוסדות חינוך שרחוקים מהשקפתו, ומאידך, מי שיבקש להתקבל למוסדות 'אמת ליעקב', העומדים תחת נשיאותו, יצטרך לחתום על תקנון מחמיר עם תנאי קבלה הזהים לאלו שקיימים בקהילות האולטרה-חרדיות בישראל.

זה כולל גם את בית הספר לבנות. הן ילמדו בגרויות, יעברו בהצלחה מבחנים מפרכים – במדינה הנחשבת לשנייה ברמת הקושי במבחני הבגרות – אבל יתחנכו תחת הדרכתה הצמודה של הרבנית רוטנברג תליט"א, הידועה כמי שהעמידה דורות של תלמידות יראות שמים, שהקימו בתים לתפארת.

"יש מקצועות שאנחנו לא עושים", מדגישים גורמים בקהילה. "לדוגמה, ביולוגיה וקטעים מסוימים בהיסטוריה. זה נוגד את ההשקפה התורנית. לכן אנחנו מחזקים מקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית, עברית ופיזיקה. כך התלמידות מגיעות למאה אחוז הצלחה במבחנים. אחרי כיתה י"ב, הן ממשיכות לסמינרים ידועים באנגליה, גייטסהד ומנצ'סטר, או לסמינר אופקים בישראל".

מבית הספר אני קופץ לביקור קצר בתלמוד תורה הסמוך. "הם הגאווה שלנו", אומרת הרבנית. "החלום שלנו היה לפתוח מוסדות שמחנכים בדיוק כמו בישראל; בלי שום הנחות".

משם אני ממשיך לישיבה, השוכנת בפרבר המזרחי של פריז, נוז'אן-סור-מארן. הרב מיכאל בנגמוס, מנהלה הרוחני של הישיבה, יוצא לקבל את פניי. בדרכנו פנימה, הוא מצביע על הבניין. "לפני מלחמת העולם הראשונה", הוא מספר, "פעל כאן בית ספר של גויים. הרבה זמן שאלנו את עצמנו במה זכה הבניין הזה שילמדו בו ילדי ישראל. התברר שהקירות האלו, ששומעים כל בוקר 'קריאת שמע' מפיותיהם של מאות תלמידים, שימשו בתקופת השואה מקום מסתור לעשרה ילדים יהודים. שמענו על זה מפי אחת הנשים שהחביאה אותם".

אנחנו נכנסים להיכל הישיבה. עשרות בחורים רכונים, מבטם נעוץ בדף הגמרא וקולם נישא ברמה. בצידי האולם ישובים הר"מים. מפעם לפעם ניגש מישהו, מקבל המלצה חמה על ראשון או אחרון מעניין, וחוזר למקומו. אחרים מבקשים להבין טוב יותר את הפשט.

חלק ממגידי השיעור מגיעים מישראל. השאיפה היא להנחיל לתלמידים את ההוויה התורנית הקיימת בארץ הקודש. "אין לנו ישיבה גבוהה", מסביר מנהל הישיבה. "הרב רוטנברג גורס שמקומו של בחור ישיבה צריך להיות בארץ ישראל. לכן, חשוב לנו להכין אותם קודם. שיספגו את חוויית עולם הישיבות הישראלי. וכשיגיעו לגיל המתאים, ההשתלבות תהיה להם הרבה יותר קלה.

"מבקרים אצלנו ראשי ישיבות ורבנים", הוא מספר. "הם מגיעים בין היתר כדי לרשום בחורים לישיבה שלהם. זה תמיד מעניין לשמוע מכולם את אותו משפט: 'אנחנו מרגישים כאן כמו בארץ ישראל'. זאת בדיוק המטרה שלנו.

"אבא של הרב היה אומר, שילד צריך ללמוד הרבה תורה ויראת שמים. הקצת שצריך ללמוד מלימודי החול, זה לדבר טוב ולהבין טוב. רופאים לא יֵצאו מכאן. אנחנו שואפים שהתלמידים שלנו יֵצאו תלמידי חכמים".

כמו במערכת הכשרות כך גם במוסדות שתחת נשיאותו: הרב רוטנברג מסרב לקבל תקציבים מגורמים רשמיים; לא מהקונסיסטואר, ארגון הגג היהודי, ולא מהממשלה. החירות מאפשרת לו לעמוד על עקרונותיו, מסבירים לי אנשי קהילתו; היא חשובה עבורו יותר מכל דבר אחר.

התמורה לאגרה מגיעה באמינות יוצאת הדופן שיהודי אירופה נותנים לכשרות בהשגחתו, ובאיכות התלמידים שנרשמים למוסדותיו.

4.
אור לגויים

מספר דקות נסיעה מקהילת הרב רוטנברג, שוכנת קהילת חב"ד. בראשה עומד הרב מנדל אזימוב, השליח הראשי בצרפת. מי מכם שיזדמן פעם לפריז, מומלץ לו לקפוץ לביקור במוסדות חב"ד בעיר. אלפי תלמידים בתלמוד תורה, פלוס אלפי תלמידות בבית הספר.

הרב מארח אותי במאור פנים ובלבביות לארוחת בוקר, ואני מבקש ממנו לספר לי תוך כדי על הקהילה שהקימו הוריו. "אחרי מלחמת העולם השנייה", הוא מספר "הגיעו לכאן הרבה משפחות, בהן משפחות חרדיות שחלקן היו קשורות לישיבת נובהרדוק. בשלב מסוים, הרבה מהן עשו עלייה לארץ, חלק אחר עברו לבלגיה ולמדינות נוספות באירופה. בפריז נשארו אולי 20 משפחות חרדיות. הן פתחו ישיבה ומוסד לבנות שנקרא 'בית רבקה' וככה חיו במשך הרבה שנים. בשנות ה-60 המאוחרות, הגיעו הרבה יהודים ממרוקו, אלג'יריה ותוניסיה ונוצר צורך לארגן להם מוסדות חינוך ושירותי דת.

"כשהגיעו היהודים מצפון אפריקה – המצב בפריז השתנה משמעותית. עד אז, הייתה קהילה חרדית קטנה. יתר היהודים שהגיעו אחרי השואה ממדינות אשכנז, היו מנותקים מיהדות. כשהמהגרים ממדינות צפון אפריקה נמלטו לצרפת, הם חיפשו מסורת ויהדות. אבא שלי לקח את הנוער והילדים ודאג להם לשיעורי תורה. גם הסבא שלי, ר' חיים הלל, הקים מסגרות לימוד מיוחדות שפעלו בימי ראשון ורביעי עבור ילדים שלמדו במוסדות לא יהודיים ובאו ללמוד יהדות.

"המשפחה שלנו עסקה בעניין הזה מיד אחרי המלחמה, ואבא שלי המשיך את הדרך של סבא לקרב צעירים ליהדות. כל זה היה עוד בזמן שהיה רווק. אחרי החתונה הרב'ה (מליובאוויטש זי"ע. י"י) הורה לו להמשיך. הוא שם דגש על שיעורי תורה כי הוא סבר שזאת הדרך הטובה לקרב".

מאתיים שלוחי חב"ד פועלים בפריז וסביבתה. הרב אזימוב ירש מאבותיו שני כובעים: האחד הוא תפקיד השליח הראשי של חב"ד, והמגבעת השנייה היא אימפריית המוסדות שהקימה משפחתו. "יש לנו מערכת חינוך שמתחילה מגיל שישה חודשים ועד סוף כיתה י"ב (גיל 17. י"י).

"לבנים יש שתי מחלקות: מחלקה שבה לומדים לימודי חול ומחלקה שבה לומדים לימודי קודש. שתי המחלקות נמצאות בבניינים נפרדים. בבוקר לומדים קודש ואחרי צהריים חול".

אנחנו מסיימים את ארוחת הבוקר, ויוצאים לסיור במרחבי המוסדות. אלפי תלמידים בלי עין רעה, מקבלים כאן מעטפת חינוכית מלאה, הכוללת לימודי חול וקודש ברמה גבוהה, וחממה רוחנית וגשמית.

אנחנו יורדים בגרם מדרגות המוליך אל מתחת לאדמה. התברר לי שטרם ראיתי הכל: אני ניצב מול אולם מואר, רחב ידיים, מאוכלס במאות שולחנות שערוכים לקראת ארוחת הצהריים. ריח הבישולים מזמין אותנו להיכנס פנימה, אל תוך המטבח. אני פוגש עשרות עובדים שטורחים במרץ על הכנת המזון. אלפי מנות בכל יום.

חלק יועלו על צלחות ויוגשו לתלמידים המקומיים; היתר ייארזו במנות קרב ויפוזרו ברחבי פריז.
"בתי חב"ד", אומר הרב אזימוב "מפעילים צהרונים לילדים שלומדים בבתי ספר שאינם יהודים. מדובר בהורים שרוצים שילדיהם יקבלו מושגים ביהדות, אבל הם אינם מעוניינים לשלוח אותם למוסדות חינוך יהודיים. עבורם הקמנו מערכת שנקראת 'אוכל כשר'. בכל צהריים אנחנו אוספים אותם מבתי הספר, והם מגיעים לאכול, בבתי חב"ד או בבית כנסת סמוך, ושם, תוך כדי הארוחה, הם שומעים שיעורי תורה".

5.
מצב טיסה

בעוד ימים אחדים יעזוב נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, את בית הנשיא. אחרי שבע שנים בתפקיד, יפרוש מהחיים הציבוריים. בעידן הנדסת התודעה, אין ספק שמיותר לפתוח דיון על תרומתו הציבורית; כל אחד והפוזיציה שלו.

אבל על פגישתו השבוע עם הנשיא ביידן שווה בכל זאת להתעכב. ההבטחות שניתנו בה מפיחות תקווה. "במשמרת שלי", אמר הנשיא ביידן, "איראן לא תשיג נשק גרעיני".

מה שמשך את תשומת ליבי, הייתה הפרשנות החדשה-ישנה שנתנו, שני המנהיגים, ליחסים הקרובים בין המדינות. בלי תיאטרליות מיותרת, הכימיה האישית בין הנשיא הישראלי לנשיא האמריקאי בלטה במיוחד.

בעוד כמה שבועות יעשה גם רה"מ בנט את דרכו לבית הלבן. בין הלשכות מתאמים כעת את לוחות הזמנים. סביר להניח שנראה שידור חוזר לפגישת ריבלין-ביידן. לצערנו, לא נזכה להודעות דרמטיות ופומפוזיות, אחת לחמש דקות, אולי גם נראה את בנט מתרגש קצת, או שנֵירדם בחוסר עניין, אבל גם לא נראה ניסיון לדרוס כל שבריר קרדיט שאולי, חלילה, עלול להינתן לגורם אחר בממשלה.

אם להתנבא, אולי הדיבור הישיר, הכן, הדוגריות שהאמריקאים כל כך אוהבים, ישיג יותר מנאום מתריס בקונגרס מעל הראש של הנשיא. מי יודע.

כמו מנוע של מזגן, שרק כשהוא כָּבָה, אנחנו שמים לב עד כמה הרעיש. זאת התחושה שרבים, לא כולם, מקבלים בימים אלו. בלי אובססיה של האדרה, ללא מסיבות עיתונאים בכל שני וחמישי, ומבלי לשקר יותר מדי. פשוט עובדים. טועים, מפיקים לקחים וממשיכים.

זה ייקח קצת זמן, אבל אם וכאשר הממשלה הזאת תשרוד, חלקנו נגלה פתאום שגם בלי לשאוב את האוויר, הרכבות האוויריות ממשיכות להגיע לכאן. בדיוק כפי שהגיעו לפני 2009.