מסכות ורעשנים

מישהו הולך למות. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא ימות. האמבולנס שלו ייתקע, הלב שלו יקרוס, אחד הצמיגים הבוערים יפוצץ את מכל הדלק שלו והוא יישרף חיים, לתפארת מדינת ישראל. יותר מכל דבר אחר, בלטה השבוע קלות הדעת. המפגינים מפיקים על חשבוננו פסטיבל מאוהב בעצמו, שנראה להם מאוד מהפכני. אתמול הם עמדו וצעקו "מדינת משטרה". לרגע, אי אפשר היה שלא להצטער על כף שהם טועים. במדינות שבהן המשטרה נחושה יותר ומותשת פחות – כמו צרפת או ארצות הברית – היו מעיפים אותם מהכביש בתוך שלוש דקות.

חשוב לתת קרדיט: השורות שקראתם לעיל, לא נכתבו בידי כותב השורות. הם נכתבו בידי אחד, יאיר לפיד, בתקופת המחאה נגד תוכנית ההתנתקות. לפיד היה אז עיתונאי, הימין היה כאוב ומרוסק נוכח התוכנית להוציא יהודים מבתיהם ומתים מקבריהם, בגלל שראש ממשלה היה שקוע בחקירות וחשב שהמהלך הזדוני יציל אותו מאימת המשפט. ויאיר לפיד התגייס בכל כוחו לדיכוי המחאה.

היה אז נשיא בית משפט עליון, אחד בשם אהרן ברק, שבעתירה שהגישו המפגינים נגד מעצרם רק בגלל שהפגינו, כתב: "חופש ההפגנה אינו חופש לעצור את המדינה. שום מדינה דמוקרטית אינה צריכה להסכים לכך". הגדיל לעשות היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, אשר קבע: "אין שום קשר בין חסימת צירי תחבורה לבין חופש הביטוי וההפגנה". הוא הודיע כי חוסמי כבישים צפויים להיענש ולקבל עד עשרים שנות מאסר.

בחסות האווירה הציבורית הזו – התקשורת ששיסתה, בית המשפט שתקף, המשטרה שהייתה נחושה, נעצרו אלפי מפגינים לאורך תקופת המחאה נגד תוכנית ההתנתקות. משה פייגלין, שחסם ציר אחד פעם אחת, נשפט בעוון המרדה, הורשע, ובמשך שנים נאסרה התמודדותו לכנסת עקב הקלון.

חלפו ח"י שנים, ושוב מלאה הארץ הפגנות. טוב, לא כל הארץ, אבל מדינת תל-אביב מלאה הפגנות, ומדי פעם אלו גולשות לירושלים. התפריט בשבוע האחרון כלל את חסימתו של כביש ירושלים-ת"א באמצעות חוטי תיל ומחסומים מאולתרים, חסימתם של נתיבי איילון והצתת אש באמצע הכביש, חסימת צירים בתל אביב ועוד. כאשר הגיעו השוטרים לעשות סדר, הם חטפו אבנים, ספגו מכות ונפצעו.

אבל אותו יאיר לפיד, העיתונאי הרהוט שלפני 18 שנה ידע להתריע ש"מישהו ימות", וכי משטרת ישראל צריכה ללמוד מהמשטרה האמריקאית ו"להעיף את המפגינים מהכביש בתוך שלוש דקות", יצא השבוע לתל-אביב, כדי לתמוך באנרכיה. הוא הסביר כי חוסמי הצירים ומבעירי הצמיגים הם "פטריוטים ישראלים ואנשים שאוהבים את מדינת ישראל, שמגינים על מדינת ישראל, שרוצים לשמור אותה דמוקרטית וחופשית". למשטרה קרא לפיד "להתעלם מהניסיון הפוליטי המסוכן וחסר האחריות של השר בן גביר לנסות להלהיט את הרוחות". לכן, סבר, "תפקיד הממשלה לאפשר להם להביע את דעתם ולהיאבק על המדינה אותה הם אוהבים".

האם יש מבין הקוראים מישהו שמופתע מהמוסר הכפול? אחד שנדהם מגלגול העיניים לשמים תוך יצירת צידוקים למעשים של אנרכיה ופריעת חוק, בידי אנשים שלאורך שנים – כאשר ההפגנות הגיעו מהצד הלא נכון של המפה – קראו למפגינים שהיו עדינים הרבה יותר "פורעי חוק" וקראו למשטרה לשבור להם ידיים ורגליים?

אין מי שמופתע. ובכל זאת, המראה הציבורית שמוצבת בעצם ימים אלו ברחובות המדינה – היא חשובה. עליה להילמד בפקולטות למדעי המדינה, לאמור: יש את אלה שמותר להם הכל. הם אדוני הארץ, הם בעלי הבית, ואם מישהו מעז להזיז להם את הגבינה ולנצח בבחירות – מותר להם לשבש את סדרי החיים במדינה, לפרוע חוק ולהתנהג באלימות בהמית, והם גם יזכו לחיבוק תקשורתי ופוליטי חמים. זכרו זאת, זו המדינה שאנו חיים בה, זהו האקלים התקשורתי שאנו עטופים בו.

אדוני הארץ הוותיקים

הרפורמות המשפטיות, אלו שמהוות את הטריגר הרשמי להפרת הסדר ויצירת האנרכיה – הוא עניין אחד. עניין אחר, מדהים ומדאיג באמת, זו הפטריוטיות על־תנאי, הנאמנות למדינה שמתמוססת ברגע שנבחרת ממשלה וראש ממשלה שאינם נושאים חן בעיני אלה שהתרגלו להיות פריבילגים ואדוני הארץ.

וכאשר אדוני הארץ מגלים שהעם לא בחר בצד שלהם – הם בוחרים לשרוף את הבית על יושביו. הפעילות להחלשה כלכלית של המדינה, זו אחת התופעות המחרידות והמחליאות בתולדות המדינה, אין להן אח ורֵע. כבר היו כאן מחנות שהפסידו בחירות, היו כאן מגזרים שספגו הצקות וחקיקת־אנטי (אנחנו, החרדים, למשל), מעולם אף אחד לא חשב לשרוף את המדינה על יושביה מהבחינה הכלכלית ולא להותיר כאן אבן על אבן, רק כי יש ממשלה שלא נושאת חן בעיניהם.

כשאנו רואים עיתונאים שמנהלים קרב שמטרתו להקריס את הכלכלה, כשאנו רואים את כותרות השמחה בעיתוני הכלכלה לנוכח עוד חברה שמשכה את השקעותיה – אנו אומרים: 'עד כדי כך יצאתם מדעתכם, שאתם מוכנים לרסק את המדינה ובלבד שפניהם של נתניהו ויריב לוין יתכרכמו'?

לפתוח עיתון כלכלי בבוקר, ולראות כותרות צוהלות על עוד חברה שהוציאה את השקעותיה מישראל, על עוד חברה שמודיעה על הפסקת יזמות כלכלית במדינה – אינני יודע אם להיזכר בטיפש שקדח חור בתאו באונייה, או למעשה באמא המזויפת ממשפטו של שלמה המלך, שלא הייתה לה בעיה לגזור את התינוק לשניים, כדי ש"גם לי גם לך לא יהיה".

ועוד לא דיברנו על הפטרונות. לראות את הנרטיב האולטרה שמאל-קיצוני שאומר: 'אנחנו החילונים משרתים בצבא ואתם הדתיים לא תורמים כלום' – זה משהו שמחזיר את הדיון לעמדת המקור: ישנה במדינה חבורה שמתייחסת לכולם כנתינים.

זה לא משנה להם שרבבות חרדים משתלבים מיום ליום בכל תחום במדינה, זה לא משנה להם שהמחנה שלהם לא ניצח בבחירות. עד עכשיו הם התרגלו לבית משפט שמבטל את החלטות הרוב הדמוקרטי, ומשצץ לו איום לפרק את המונופול המשפטי שמאיין את הרוב הדמוקרטי – הם קופצים אחוזי אמוק, מתפרעים אחוזי תזזית, ומוכנים לדרדר את המדינה כלכלית, ביטחונית, מדינית ובכל תחום. הנרטיב פשוט: "זה או שאנחנו נשלוט – או שלא תהיה כאן מדינה".

לגודל המזל, התברר שמאחורי הניסיונות להציג עתיד כלכלי שחור בשל הרפורמה המשפטית – עומד אוויר חם, שברגע אחד יצא מהבלון. ביום רביעי השבוע הודיעה חברת הדירוג העולמית Fitch כי אישרה מחדש את דירוג האשראי של מדינת ישראל ברמה של A+, והותירה את תחזית הדירוג על 'יציבה'. וברגע אחד נמוגה כל תעמולת הכזב, התאיידו כל ההפחדות, התפיידו כל הניסיונות להלך עלינו אימים. אין קשר בין כלכלה לבין ריסון בית המשפט העליון, ואם כבר, ההיפך הוא הנכון: ככל שיקוצצו כנפיו הבלתי סבירים של בג"ץ – כן יגדל ביטחונם הכלכלי של משקיעים, והם לא ישקיעו באווירה של חוסר ודאות של בג"ץ שיבטל מהלך ויקיץ את הקץ על רווחיהם.

העיתונאי
שקרע את המסכה

קלמן ליבסקינד, עיתונאי כאן  11 ו'מעריב', הוא אחד העיתונאים האמיצים במדינה. עמדותיו נטועות בימין הישראלי, אולם אינו נושא פנים לאיש – גם לא למנהיגי הימין שלא אחת סופגים ממנו טורים ואמירות מושחזות. ובשבועות האחרונים, ליבסקינד מודאג. טורו בשבוע שעבר ב'מעריב', היה אחד המכוננים שנכתבו מאז פרצה מהומת המחאה נגד הרפורמה.

ליבסקינד הציג את ניסיונותיו של ראש הממשלה נתניהו להגיע להידברות ואת קריאתו למחנה השמאל לשתף פעולה כדי להשיג הסכמה רחבה, כאשר בצד השני עשו הכל כדי למסמס כל סיכוי להידברות. אגב: גם ביום רביעי השבוע, בעיצומן של המהומות בתל אביב, הוציא שר המשפטים יריב לוין קריאה פומבית לבני גנץ: "בוא נשב עכשיו ונדבר, בלי תנאים מוקדמים". אלא שבמחנה השני ממשיכים להתעקש על הבערת המדינה.

"נער הייתי וגם זקנתי", כתב קלמן מניסיונו ארוך השנים, "ומעולם לא ראיתי תופעה שכזו, שבה קואליציה בעלת רוב מוצק מעבירה חוק בקריאה ראשונה – ורגע אחר כך מתחננת לאופוזיציה שתסכים לנהל איתה מו"מ, בידיעה שהמו"מ הזה טומן בחובו קיצוץ ביוזמת החקיקה שהיא עצמה מובילה. אלא מה?

"האופוזיציה, בסיוע ארטילרי נדיב של התקשורת, הצליחה להטמיע פה נרטיב מוזר שלפיו הקואליציה והאופוזיציה הן שתי קבוצות שוות, שעל הקואליציה מוטלת החובה לנהל שיח והידברות עם האופוזיציה לפני שהיא מקדמת חוק שתואם את תפיסת עולמה, ושכל עוד היא לא עושה את זה – היא מגלה דורסנות פוליטית והיעדר תום לב. אז לטובת מי שבלהט הדיווחים והפרשנויות בכלי התקשורת שכח כמה מושכלות יסוד, חשוב להזכיר אותן: הקואליציה מייצגת את רוב הציבור הישראלי. יש לה 64 מנדטים, בעוד לאופוזיציה יש רק 56.

"אני לא זוכר בהיסטוריה שלנו מקרים שבהם הרוב בכנסת התייעץ עם המיעוט האם וכיצד לקדם חוק שהוא מאמין בו. יצחק רבין לא התייעץ עם הליכוד לפני שהוא העביר את הסכם אוסלו. אריאל שרון לא הציע להידבר עם תושבי גוש קטיף כדי להגיע להסכמות לפני ההחלטה לעקור אותם. מרב מיכאלי לא התייעצה עם איש מהמחנה היריב לפני שבישרה, כשרת תחבורה, שהרכבת הקלה תפעל בשבת. אפשר להחליט שחשוב לדבר ושחשוב להגיע להסכמות, ורצוי לעשות את זה כמה שרק אפשר ובכמה שיותר תחומים בחיינו, אבל האופן שבו האופוזיציה והתקשורת הצליחו למסגר את ה'הידברות' כמשהו שמוטל על הקואליציה, איננו אלא תעמולת כזב".

אופוזיציה בלתי מודעת

ליבסקינד לא חסך את ביקורתו גם מנשיא המדינה, יצחק הרצוג, שקרא לקואליציה "לגלות נדיבות של מנצחים", כדי לפתור את המשבר. "אני הייתי מסכים ומוסיף שהגיע הזמן שהאופוזיציה תגלה מודעות של מפסידים. היא המיעוט, וככזה נכון לה לזנק על כל הצעה נדיבה לשיח שמגיעה אליה מצדה של הקואליציה. למה זה לא קורה עד עכשיו? משום שיש לנו עסק עם אופוזיציה שאינה מודעת לאופוזיציותה.

"איך הגענו למצב הזה שבו הרוב נדרש להרגיש שמשהו אצלו לא בסדר? בחסותה של תקשורת שמשכנעת את עצמה שלא רק שהצדק נמצא במחנה שלה, אלא שאין בכלל מחנה אחר. אני חי ועובד ומסתובב כבר שנים ארוכות בתוך עולם העיתונות, וההומוגניות הפוליטית של העובדים במקצוע הזה מזכירה לי תמיד אוהדים של קבוצת ספורט. כי כשאתה יושב ביציע ושר ומתלהב וחוזר יחד עם כל מי שסביבך על שירי העידוד לקבוצה שלך – אתה שוכח שיש בליגה גם קבוצות אחרות.

"זה בדיוק מה שעובר על התקשורת הישראלית. באולפני החדשות – בגלי צה"ל וברשת ב', בערוצים 11 ו־12 ו־13 – יש מעט מאוד אנשים שחושבים 'אחרת'. אם היינו מציבים קלפי באולפנים הללו, בסבירות גבוהה – העמדה השלטת בציבור הישראלי, והמיוצגת על ידי 64 מנדטים, לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. ובאווירה שכזו, בעולם שבו אין קואליציה ויש רק אופוזיציה, האולפנים כולם מרגישים שהם רשאים להתפרע.

"מתנהל כאן ויכוח בין קבוצה אחת, נקרא לה ימין, שחושבת שלבית המשפט העליון יש כוח רב מדי, לבין קבוצה שנייה, נכנה אותה שמאל, שמשוכנעת שהממשלה היא זו שמבקשת לעצמה עוצמה רבה מדי. ומה אירוני בסיפור הזה? שהדיון הזה מתנהל במסגרת עיתונות שיש לה כוח רב משל שתי הרשויות שהוזכרו לעיל, ושמשתמשת בכוח הזה בלי אותם איזונים ובלמים שהיא דורשת מאחרים להשתמש בהם. עיתונות שכל כולה מקהלה אחידה, שמתעקשת לא לשלב קולות נוספים, ושעם העוצמה הגדולה שלה קובעת עבור כולנו מה נכון ומה לא נכון – מתי חשוב לצאת להפגין ומתי הגיע הזמן לשרוף את המועדון.

"ברור לי לחלוטין", כותב ליבסקינד, "שאם למפגינים הכתומים הייתה ב־2005 עיתונות תומכת כמו זו שיש למפגינים נגד הרפורמה ב־2023 – נווה דקלים הייתה היום עיר ואם בישראל. ובמובן הזה, עיתונות עוצמתית ובלתי מרוסנת שכזו, שמשתמשת בכוחה לטובת קידום עמדותיה הפוליטיות, מסוכנת לדמוקרטיה יותר מממשלה כוחנית ויותר מבית משפט כוחני.

"אלה ימים שבהם מי שלא מעוניין להיות קורבן לשטיפת מוח אופוזיציונית, לא יכול להאזין כמעט לשום תוכנית אקטואליה בתקשורת המרכזית. במשך שנים נהגתי לדלג בדרכי לעבודה, השכם בבוקר, בין כמה תוכניות שעוברות על כותרות החדשות והעיתונים. לכאורה, הדבר הכי יבש שיש. מה כתוב על שער עיתון "מעריב", מה מספרת הכותרת של "ידיעות אחרונות", מה אומרים ב"יתד נאמן". בשבועות האחרונים גם זה הפך לבלתי נסבל.

"בתוכנית הבוקר של גלי צה"ל, שבמשך שנים נהניתי משירותיה, המגיש לא מסוגל עוד לקרוא כותרת בלי ללעוג לזו שהוא לא מסכים איתה, בלי להתפלא על ההוא שדעתו נראית לו מוזרה, ובלי להוסיף את השנקל שלו על הטור שלא חופף את דעתו. ואני אפילו לא מדבר על הצורך באיזון ובגיוון ובשיקוף של הדעות בחברה הישראלית. אני מדבר על סתם הקראה של כותרות עיתונים שלא אתה כתבת, ולא אתה ניסחת, אבל חשוב לך מאוד להסביר מה נכון לי לחשוב עליהן".

כך יוצרים נרטיב

ההשוואה בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין מחאת המתיישבים בהתנתקות – היא מתבקש, ומקבלת ביטוי גם בדבריו של ליבסקינד: "מצאתי השבוע ידיעה מעניינת שפורסמה בימי ההתנתקות. כך נכתב בה: 'הכיסוי האינטנסיבי והרגשי של תוכנית ההתנתקות מתחיל לתת את אותותיו בכוחות הטלוויזיה המסקרים. הקו שנשמר עד כה נסדק, וגם הכתבים משנים את הטרמינולוגיה, שהייתה מקובלת בכלי התקשורת עד כה. בולט מכולם הוא הכתב הפרלמנטרי של גלי צה"ל עמית סגל, שנשלח אף הוא לסקר את הפינוי. במהלך דיווחיו, כמו זה אתמול של פינוי ביתו של צבי הנדל בגני טל, התייחס סגל לדברים באומרו 'עקירה' ו'גירוש' בתארו את המתרחש סביבו'.

"מפקד התחנה דאז, אבי בניהו, סיפר לימים שהרמטכ"ל דן חלוץ דרש ממנו לזרוק מהשידור את סגל הצעיר. עד כדי כך. המילה 'עקירה' ביטאה יחס שיפוטי ביקורתי כלפי מהלכי הממשלה בגוש קטיף, והיו מי שסברו שלא יעלה על הדעת שעיתונאי ישלב בדיווחים שלו מילה שכזו. זאת, כשכל עמיתיו בוחרים להצדיע לממשלה, ליישר קו עם הביטויים שהיא ביקשה להשתמש בהם לצרכיה, ולכנות את המהלך 'ההתנתקות'. בואו נודה על האמת: התנתקות היא מילה שמתאימה לשני קרונות רכבת שנפרדים באמצע נסיעה – יותר מאשר לאירוע שבו המדינה באה עם טרקטורים והורסת לאזרחים שלה את הבית ועוקרת מבתי העלמין שלהם את מתיהם.

"אז למה 'התנתקות'? אייל ארד, איש פורום החווה של אריאל שרון, סיפר לימים: 'כשאני שומע שהולכים לעקור יהודים מבתיהם, זה יוצר אצלי מיד סנטימנט שלילי כלפי התוכנית. כשאתה שומע אחר כך מישהו ממצדדי התוכנית והוא מדבר על 'התנתקות', המילה 'התנתקות' מעבירה אותך למקום חיובי. ודאי שהקרב הוא בין מילים… המילה 'התנתקות', כשבחרנו אותה, הייתה פחות התייחסות לתוכן הרגשי'.

"זה שבלשכת שרון השתמשו בביטוי הזה, בנסיבות הללו, זה מובן. אבל למה התקשורת אימצה גם היא את המושג ובחרה לעבור אצל שרון? פשוט מאוד. כי זה התאים לה. ומה עכשיו? עכשיו ג'ונגל. עכשיו אפשר רק להתגלגל מצחוק כשנזכרים באירוע ההוא של עמית סגל בגוש קטיף. עכשיו מערכות החדשות משתמשות בזמן השידור שלהן כדי להפגין. ב"הארץ" ב"דה מרקר" וב"כלכליסט" ירדו מזמן מהפסים, ובמסגרת דיווחים חדשותיים, אלה שפעם נהגנו ללמד שהם אמורים להביא עובדות בלבד, מכנים את התוכנית של יריב לוין 'התוכנית להחלשת מערכת המשפט' או 'ההפיכה המשטרית'. בכלי תקשורת רבים אחרים, גם ציבוריים, נעים בין 'המהפכה המשפטית' ל'הפיכה המשפטית'. זו איננה עיתונות מסקרת, זו עיתונות מפגינה, ואת דיווחיה של עיתונות מפגינה שכזו כדאי לקחת בעירבון מוגבל מאוד".

כשהצביעות שולטת

העיתונאי האמיץ, קול יחיד בג'ונגל תקשורתי שמיילל במקהלה אחידה – אינו חוסך את שבט לשונו מעמיתיו: "רוצים עוד דוגמה לעיתונות שמומלץ לא לסמוך עליה? ובכן, למפגינים, ולא משנה מי הם ומאיזה צד, יש נטייה להגזים. גם אם ההפגנה שלהם גדולה – ואין ספק שכאלה הן ההפגנות בשבועות האחרונים – יש להם רצון למכור אותה כגדולה עוד יותר. אני זוכר כילד, בהפגנות של גוש אמונים במקום שנקרא אז כיכר מלכי ישראל, איך היה מגיע תמיד השלב שבו המנחה על הבמה היה מדווח על שורה ארוכה של אוטובוסים עמוסי מפגינים שתקועה בשער הגיא והיא בדרכה אלינו.

"זה טריק ידוע במאמץ לנפח את מספרי המוחים, אלא שהטריק הזה מעולם לא הצליח להתפלח למהדורת החדשות. ועכשיו? עכשיו אני שומע מדי שבוע בעיתונות הממוסדת את מספרי המפגינים "להערכת המארגנים". תגידו, זה רציני? ממתי מהדורת חדשות נשענת על הגורם המפגין כדי לספר כמה אנשים הוא הצליח להביא? באיזה עולם העמדה של המפגינים, ולא משנה מי הם, הופכת להיות עמדת מערכת החדשות?

"אנחנו נמצאים בימים שבהם הצביעות שולטת. ראיתם את חברי הכנסת של יש עתיד משתוללים ומטפסים על השולחנות בוועדת החוקה? עם יד על הלב, אתם חושבים שאם לא היה מדובר בוולדימיר בליאק וביוראי להב־הרצנו אלא בדודי אמסלם ובדוד ביטן, היינו נתקלים באותה תגובה תקשורתית? אתם מאמינים שאם לא 'יפי הבלורית והתואר' היו גונבים את הטנק מאתר המורשת בתל סאקי אלא מירי רגב הייתה עושה את זה, זה גם היה מוצג כמו מעשה שובבות חינני? אתם זוכרים את הדיונים שהתפתחו פה בעבר, כשהורים היו לוקחים את ילדיהם להפגנות? זהו, נגמר. עכשיו מסתבר שילדים בהפגנות זה שיעור נפלא בדמוקרטיה.

"אותו דבר עם חסימות כבישים. מישהו יכול להסביר מה אומרים הכללים? מתי חוסמי כבישים הם אנרכיסטים שפוגעים בכולנו, ומתי הם כאלה שאפשר להבין אותם וצריך להכיל אותם? ומה עם ההשוואות לגרמניה הנאצית? יותר מ־27 שנה מזכירים לנו את אותו דף שצולם בהפגנה ההיא בכיכר ציון, שבו נראה רבין במדי אס-אס, ומתייחסים אליו כמודל להסתה. והיום? היום אהוד ברק משווה את נתניהו להיטלר, רם בן ברק מזכיר ש"גם בגרמניה הנאצית עלו לשלטון בצורה דמוקרטית", ורון חולדאי עומד על במה ונזכר גם הוא בגרמניה של 1933. לא אבישי רביב, אלא ראש ממשלה לשעבר והמשנה לראש המוסד לשעבר וראש עיריית תל אביב-יפו, שהוא גם קצין בכיר בחיל האוויר לשעבר. האם גם אליהם נתייחס בעתיד כאל מסיתים? נראה לכם?" כותב ליבסקינד.

והקול האמיץ והחשוב הזה, הקול שחורג מהבון־טון, נשאר כקול קורא במדבר התקשורתי. להם מותר הכל.

פוליטיקאים,
תלמדו מהפרשה

אחת הבעיות המרכזיות של הפוליטיקה הישראלית – נובעת מהעובדה שהמנהיגים הפוליטיים שמים את עצמם לפני העם. הציבור נועד לשרת את הפוליטיקאי, ולא להיפך. נעשה צדק ונאמר: התופעה רווחת מימין לשמאל, בכל מקום ישנם פוליטיקאים כאלה. כאשר השבוע נאלץ השר מאיר פרוש להתפטר מתפקיד השר הממונה על ענייני מירון בגלל שלדבריו היה מי ששם לו רגליים – שוב נזכרנו בתופעה, במלוא חריפותה וחומרתה.

שנתיים אחרי האסון המחריד ביותר בתולדות המדינה, שמונים יום לפני הילולת רבי שמעון בר יוחאי המוכרת גם כאירוע האזרחי הגדול ביותר במדינת ישראל – אין אפשרות לנהל דיון ענייני ולערוך הכנות מקצועיות במטרה להבטיח חיי אדם. למה? כי הפוליטיקאים מתקוטטים על סמכויות. אפס מחשבה על האזרח הפשוט שרוצה לעלות למירון בבטחה – מאה אחוזי תשומת לב על הג'וב, התפקיד, הדאגה לחזקות כאלה ואחרות, למקורב פלוני או פלמוני.

אבל אפשר גם אחרת. השבוע, לצד קריאת פרשת זכור, אנו קוראים את הפרשה היחידה בתורה מאז פרשת שמות, ששמו של משה רבנו אינו מוזכר בה כלל. יש בכך רמז ליום פטירתו, ז' באדר, שתמיד חל בפרשת תצווה.

המפרשים מסבירים, שהסיבה למחיקת שמו מפרשה זו היא בקשתו לפני הקב"ה, בעת שבני ישראל חטאו בחטא העגל: "אם איִן מחני-נא מספרך אשר כתבת", אמר משה רבינו כאשר הקב"ה ביקש להעניש את בני ישראל. חז"ל מסבירים כי אמירתו של צדיק מתקיימת אף אם נאמרה על תנאי, ולכן קויימו דבריו בפרשת תצווה, ושמו נמחק מכל הפרשה.

כשמתבוננים בדבר ביתר העמקה, עולה תופעה מעניינת: פרשה זו, ששמו של משה אינו מוזכר בה כלל, נפתחת בפנייה ישירה אליו, בלשון 'נוכח', וזה גם שמה של הפרשה: "ואתה תצווה". כך גם בהמשך הפרשה, בציוויים רבים מאוד, מכוונים הדברים ישירות אל משה רבינו: "ועשית", "ונתת", "ולקחת".

באחת משיחותיו עמד על כך כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. שמו של אדם, אמר, עומד בדרגה נמוכה ממהותו העצמית. השם אינו אלא תואר לאדם, ולמעשה הוא נועד לזולת, כדי שיוכל לקרוא לו. האדם עצמו אינו זקוק לשמו. אנו יכולים לראות זאת בפשטות אצל תינוק שנולד: מרגע צאתו לאוויר העולם הוא נחשב מציאות עצמאית, ואילו השם ניתן לו רק כמה ימים לאחר מכן. מכאן, שהפנייה בלשון 'נוכח' – "אתה", היא ביטוי נעלה יותר למהות האדם מפנייה אליו בשמו.

וכאן מתעוררת התמיהה: כיצד ייתכן, שדווקא פרשת תצווה, שנועדה לקיים את האמירה "מחני נא מספרך", היא זו שבה מודגשת מהותו העצמית של משה, שלמעלה מכל שם וכינוי?! אלא, שהדברים קשורים זה בזה: בבקשתו של משה רבינו 'מחני-נא מספרך', באה לידי ביטוי מהותו העצמית המופלאה, העומדת למעלה אפילו משמו. כאשר קיומו של עם ישראל עמד בסכנה, ואפילו כשהיו אלה השוליים שבבני-ישראל, שקרעו את עצמם מהתורה – ויתר משה על התורה למענם.

דווקא בבקשתו של משה למחוק את שמו מהתורה למען עם-ישראל – באה לידי ביטוי גדולתו העצמית, העומדת למעלה גם משמו. ולכן דווקא פרשת תצווה, שממנה נעדר שמו של משה, היא המגלה לנו את עוצם גדולתו ואת מסירות-נפשו של מנהיג-ישראל אמיתי למען כל יהודי, אפילו כזה שנכשל בחטא העגל.

הלוואי שמנהיגים פוליטיים – להבדיל אלפי הבדלות – ילמדו קצת מהי העמדת טובתו של העם לפני השם, הכותרת בעיתון והקרדיט בנאום. כך תיחסך אולי הרוח הרעה שפוקדת את המדינה, קואליציה ואופוזיציה כאחד.