"אם אתה לא בא, אני לא באה!!!” הכריזה יעל אחותי הגדולה. “ואתה יודע שאני מסוגלת”.
“אל תהיי כזו”, אמרתי בקול נוזף. “אני, אין לי מה לעשות שם…”
“כולם באים”, הזכירה יעל.
“עוד סיבה לא לבוא”, אמרתי.
השיחה נסבה סביב המנהג הקבוע כמעט של המשפחה, ‘ערב לביבות’. לערב זה יש מסורת של שנים. באחד מימי החנוכה כולם באים לאולם בית הכנסת הסמוך לביתנו. כל אחד מכין משהו, ובדרך כלל אלו דברים קבועים. גם חלק מהדודות מגיעות לפי היכולת שלהן, ולמען האמת זה אירוע נחמד ולא מכביד. אלא שיש שנים שמצב רוחנו אינו מאפשר את זה.
ערב הלביבות הוא אירוע שהקונספט שלו די קבוע. שולחן בכניסה ערוך במטוגנים שיכולים לשמש שמן לחנוכה לחצי גוש דן; סלטים של ירקות חיים, או כמו שאני נוהג לקרוא להם ‘סלטי מצפון’ שנראים לועגים מעט למטוגנים סביבם כמו אומרים ‘נו באמת’, כי סופגנייה ואחריה חסה עדיין היא אותה סופגנייה; יש דבר תורה של סבא, חידון של דודה דבורה ו… הצעות שידוך של דודה ברכה.
“אז אתה בטוח נפגשת עם ההיא מרמות ד’?” עולה דודה ברכה רמה בשאלות.
“בטוח דודה”, אני עונה בנימוס.
היא ממהרת לברר: “ייתכן ששכחת?”
“אני עוד מנסה”, אני עונה בלחש, אבל מבהיר לדודה שאולי אני אלטער, אך עוד לא הגיע הזמן לשכוח דברים.
הפעם רציתי שלא לבוא. הרגשתי קצת שאין הצר שווה בנזק המלך, וחתן כידוע דומה למלך.
אך לאחר האיום של אחותי הגדולה באמת הסתפקתי.
“אני רוצה להסביר לך משהו. גם לי יש מצבים בחיים שאני לא רוצה לבוא. עד שנולדה בתי הראשונה ארך זמן, ובתחילה הייתי נמנעת ממפגשים. אתה בטח זוכר”.
“הייתי קטן”, אני עונה.
“היה כזה זמן?” היא מבררת בבדיחות הדעת ומצליחה להצחיק אותי, אך מייד ממשיכה ברצינות: “העניין הוא שהאלטרנטיבה היא להיות סתם משועמם בבית. בישיבה כולם נוסעים לחופשת חנוכה, ללמוד אפשר בכל זמן ומכל מקום, ובכלל להתנתק מהמשפחה זה אף פעם לא טוב. חוץ מזה ממפגש כזה יכולה לצאת הצעה טובה. אתה הרי הכי מאמין שלעולם אין לדעת מניין זה יבוא”.
“אמת”, הסכמתי וחשתי שאני משתכנע.
וכך מצאתי את עצמי בנר רביעי של חנוכה באולם בית הכנסת שקושט הפעם בסגול רך וזהוב. בלונים אחדים הודבקו לתקרה. מחוסר תקציב להליום טרחו בנות הדודות להדביקם בסלוטייפ מכוער. השולחנות באמת נראו לעילא ולעילא. כל מה שהיה אפשר לטגן – טוגן, כולל צלוחיות שמן שטוגנו בשמן. לפי השולחן יכולת לדעת מי כבר הגיעה. הנה הספינג’ שדודה ברכה מכינה – היא תמיד מפזרת קוקוס על כל דבר, הסופגניות הקטנות עם פסי ריבת החלב מעליהן של דודה מרים, הבלינצ’ס של אמא, וסלט ירקות שנראה כמו דוכן בשוק ‘מחנה יהודה’ – ככל הנראה של יעל. נראה משובח.
התקדמתי לכיוון השולחן. על הצלחת הייתה מונחת סופגנייה אחת קטנה. בירכתי בכוונה ועניתי על שאלות של אחיינים, והנה הופיעה דודה מרים.
“יש לי הצעה בשבילך. אתה שמעת על חיה ברוכי? הם גרים בנווה יעקב. אז תשמע, ממש בשבילך!”
“בסדר גמור”, הודיתי לה בפה מלא בסופגנייה, “אבל לא כאן. אני אתקשר אלייך”.
שני צעדים לכיוון קצה השולחן, במקום שהניחה דבורה את דפי החידונים לילדים, חילקה דודה ברכה מטבעות שוקולד לילדים, וכשראתה אותי פנתה אלי:
“או, חיפשתי אותך. עוד לא ענית לי על משפחת הלוי. הם כבר ביררו והם לא מבינים איך לא לקחו אותך עד עכשיו”.
“אני מאוד אשמח אם ייקחו אותי ממש עכשיו”, מלמלתי לעצמי, אבל לדודה ברכה רק אמרתי בשקט שזו נשמעת הצעה טובה, אבל לא כאן ליד כולם, אשתדל לחזור אליה. אם לא הערב אז מחר.
עמדתי בצד נוגס מעט בייגלך ארוכים (ששפרה הכינה כנראה) עם גבינה מתובלת.
הבחנתי ביעל אחותי, שעוד שנייה תשאל אותי מה עם ההצעה של חזי, ואם בדקתי אותה. אמא דיברה הבוקר עם יחיאל השדכן הכי ותיק במשפחתנו, והיא רוצה תשובה על ההצעה. גלשתי בזהירות לכיוון היציאה בצד השני. רוח קרה נשבה על פניי, ובתוך ליבי רגשות מעורבים, חלק מהם משועשעים משהו, חלק קצת כאובים.
לגמתי מכוס ה’נס’ החם שבידי, והנה מהכניסה השנייה נכנסה דודה טובה, בידה מגש מוארך ועליו עוגיות מטוגנות מקושטות בפירורי פיסטוק שהדיפו ריח ונילי נעים.
“אוו, חנוכה שמח”, אמרה דודה טובה והמשיכה בשאלה: “לפני שאני נכנסת, אפשר להציע לך כמה עוגיות?”
“תודה על זה”, עניתי בעייפות קלה, “אבל היו לי הערב מספיק הצעות”.
