מסר וינאי

טור יום הולדת, שגם גולש לעניינים וינאיים מרתקים. וגם: זיכרונות ממול 'זכרון משה'

01

לא כל יום, וגם לא כל שנה, יוצא לי לכתוב טור בעיצומו של יום הולדת. יום הולדת של הגיל–שכבר–לא–מספרים. אני כן יכול לתת כמה רמזים. כמו זה שאני זוכר עוד היטב את מלחמת המפרץ הראשונה; כשנישאתי בשעה טובה, אף אחד מלבד אח"מים מאוד חשובים לא החזיקו טלפון נייד, והמונח 'כתובת של דואר אלקטרוני' עוד לא הגיח כלל לחלל העולם. אפילו בית החולים שבו נולדתי כבר מזמן לא משמש כבית חולים.

ככל שהאדם הולך ומתבגר יום ההולדת הופך פחות לסיבה למסיבה, ויותר זמן לחשבון נפש. נקודת זמן שבה אדם מתחיל להבין שמה שלא יעשה היום, ולא עשה אתמול, אם הוא לא יעשה מחר – יש סיכוי שזה לא ייעשה לעולם. יש גם, לצד תחושת הסיפוק וההישגיות, גם תחושת החמצה מסוימת. יום הולדת הוא זמן טוב להביט אחורה, ולהצטער קמעה על כמה דברים שאולי היו יכולים להיעשות אחרת. כמובן שהכל משמיים והכל לטובה.

מצד שני, כלומר מצד ראשון, יום הולדת הוא זמן טוב להודות להשם. קודם כל על עצם קיומנו, בריאים שלמים ורעננים, ועל אלפי החסדים הקטנים והגדולים, כלומר שהם בעינינו קטנים אבל הם גדולים מאוד, ומשום מה אנחנו חושבים שהם מובנים מאליהם. בטח גם זמן טוב להודות על כתיבה טובה ומועילה, מקווה שגם מהנה, של עשרות שנים – זו איננה זכות של מה בכך.

בבוקר שלח לי ידיד נפשי הרב יצחק שלמה דרזדנר, מ'קול מבשר' בארצות הברית, ברכת מזל טוב חמה ולבבית. הוא איחל לי שאזכה בעזרת השם להגיע למאה ועשרים מתוך נחת והרחבה גדולה. כדי שאאמין שזה ייתכן הוא צירף לי את הריאיון הקצרצר שערך לפני שבועיים עם יהודי מיוחד בשם ר' אביגדור כ"ץ שיחי' מבורו פארק, שחגג בחודש האחרון את יום הולדתו המאה ושניים, לאורך ימים ושנים טובות.

הריאיון הוא קצר, כי כידוע אנשים מבוגרים לא אוהבים להאריך. בטח לא אדם שזכה לבונוס עצום של שנות חיים. חוץ מזה שהוא מיהר מאוד לחברותא שלו שאיתו הוא לומד כבר שנים רבות. על השאלה המתבקשת מאליה: במה הארכת ימים? הוא ענה כך:

"כל ימיי תמכתי במלמדי תינוקות של בית רבן, והלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות".

כתבתי לו שאני מודה לו מקרב הלב על הברכות ועל הריאיון המרתק, ומבטיח בעזרת השם להתראיין אצלו באופן בלעדי ביום הולדתי ה־102.

02

אני ממשיך לכתוב ומתקשר אליי ידידי מעבר לים, ראש הישיבה הרב אפרים קליין שליט"א, היישר ממשרד הישיבה שלו בבורו פארק כדי לאחל לי ברכת מזל טוב. יחד למדנו בישיבה, אם כי הוא מבוגר ממני בשנתיים. לפחות הוא צמח להיות ראש ישיבה. כל אימת שאני מתקנא בו, והוא חש בכך, הוא מתחיל לספר לי מקורותיו ותלאותיו בין כותלי הישיבה, והקנאה שלי הולכת ופוחתת לאיטה.

דיברנו על דא ועל הא ועל הזיכרונות המתוקים שלנו מהישיבה, והוא סיפר לי על כינוס משפחתי מיום אתמול, שבמהלכו צץ לו סיפור משפחתי יפהפה מערש מולדתו, וינה, שזה עתה כלל נודע לו עליו. הסיפור מסמל בעיניי את המוסר היהודי הנוקב, והבלתי צבוע. משפחת קליין נולדה וגדלה בווינה, ואב המשפחה שיחי' מתגורר בה עד עצם היום הזה.

הסיפור הבא התרחש לפני יותר מארבעים שנה:

אחד הבנים של משפחת קליין, המתגורר כיום במונטריאול שבקנדה, עלה לרכבת המטרו העירונית הווינאית. בעודו מנסה לשלם, פנה אליו הנהג, אנטישמי מעוות, וגער בו בזעם כבוש:

"תרד מכאן, אני לא מסיע יהודים".

כמובן שהילד ואביו פנו מייד למשטרה והגישו תלונה חמורה נגד הנהג האנטישמי. ימים ספורים לאחר מכן הם הוזמנו לתחנת המשטרה, והיומנאי בישר להם שהנהג כבר לא נוהג בתוואי הזה העובר דרך האיזור היהודי. הוא גם סיפר להם שהמשטרה מתכוונת לתבוע את הנהג, ואם התלונה תתברר כנכונה הוא אף יפוטר מתפקידו.

"אם כך", הגיב האב, "אם הנהג הזה עשוי להיות מפוטר, ברצוני לבטל את התלונה הזאת".

"מה?" התפלא השוטר ונשא בו עיניים תמהות. "למה לבטל?"

"גם אם הוא אשם", ענה האב, "והוא בטח אשם, מה אשמים בני משפחתו שעתידים להישאר עם אבא מובטל וחסר פרנסה?"

זה מה שאכן היה. התיק נסגר, הנהג נשאר, והסיפור, למרות שכבר עברו עליו יותר מארבעים שנה, מלמד שהמוסריות שלנו, היא–היא המוסר היהודי האולטמטיבי, שהוא נעדר רגשות של נקמה לשם נקמה, ותמיד יהיה בו הרבה יותר מקורטוב של אנושיות ורחמים.

הוא גם מלמד על מה שאנחנו יודעים אלפי שנים. שהם שונאים אותנו. גם גויים מעונבים, גם גויים משכילים, וגם גויים שלא מסוגלים להסתיר את השנאה שלהם, למרות שהם יודעים שהם מסכנים את פרנסתם.

03

המשכנו לדבר והגענו כמובן לפרשת השבוע, שמתחילה ב'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה', ונזכרנו, שוב, בסיפור וינאי ידוע ומפורסם:

יהודי אחד נאלץ להגר לווינה. וינה של אותה תקופה לא הייתה בבואה מדויקת של העיירה החסידית שבה הוא התגורר מלפנים. היא הייתה מודרנית ומתקדמת, והוא לא הרגיש בה בנוח. הוא גם חשש כל העת מהשפעה זרה על חינוך הילדים. כל אימת שהוא היה מגיע לבעלזא הוא היה נכנס לרבו, הרבי רבי יששכר דוב זי"ע, ומתנה בפניו את דאגתו. הרבי היה מקשיב, ומייעץ לו להישאר בווינה.

כך נמשך הדבר וחזר על עצמו שוב ושוב. היהודי היה מגיע לבעלזא, מבכה את מר גורלו, מצפה שהרבי יורה לו לשוב לגליציה על אתר, אך הרבי היה תמיד מברך אותו, ומורה לו להישאר.

פעם אחת נכנס החסיד לרבי בבעלזא. הרבי התעניין כדרכו: "נוּ, וָואס הֶערְט זִיךְ אִין וִויען (מה קורה בווינה)?" והלה משך בכתפיו וענה: "דווקא לא רע. לאחר שנים רבות, כבר התחלתי להתרגל. אני רואה את הדברים הטובים שלה". הוא היה בטוח שהרבי ישמח מאוד.

"אַזוֹי (כך)?" התלהב הרבי ופסק על אתר: "עזוב מייד את וינה!"

מה קרה? התפלא החסיד בינו לבין עצמו. הרבי הרגיש בכך והסביר לו: "כל זמן ששהית שם בגדר אורח, הרגשת זר ומנוכר כמו אורח – הסכמתי שתישאר. ידעתי שהמקום לא יזיק לך. כעת, כשאתה כבר מרגיש שם, בעיר הגדולה והמסוכנת, כמו בן בית, עדיף שתעזוב מייד".

וכבר אמר אביו, כ"ק הרבי רבי יהושע זי"ע, על הפסוק 'הבאים מצרימה' כך:

בני ישראל, למרות שהם היו דורות על גבי דורות בארץ הטמאה מצרים, היו תמיד בבחינת 'הבאים', כמו אורח שהוא עדיין בחזקת בא, זה עתה מקרוב בא. הוא זר ומנוכר ומרגיש יוצא דופן. כי בני ישראל התעקשו לא להתאקלם במצרים, ולא להרגיש שם חלק מהאומה השפלה ביותר. כל זמן שזה היה כך, הם הצליחו לא לשקוע לחלוטין בחמישים שערי הטומאה שלה ואף זכו להיגאל באותות ומופתים.

טוב, לא בכל המקומות שאליהם גלו היהודים בימינו שלנו הם מרגישים בבחינת 'הבאים', לפחות לא בברוקלין ושכנותיה, אבל עדיין בכל המקומות יושבים יהודים ומחכים שיבוא הגואל ויוציא אותם משם ויביא אותם לירושלים על כנפי נשרים.

בוחן כליות

לא ידעתי שהוא עוד חי איתנו. יותר מארבעים שנה עברו מאז, ודבר לא שמעתי על אודותיו. אבל השבוע חלפה ידיעה ליד אוזניי על הסתלקותו של הרב החסיד ר' שמעון זייבלד זצ"ל, והזיכרונות הטובים שלי צצו והציפו את כל כולי.

הנה אני נער קטן, שמסיים את יום הלימודים שלי בתלמוד תורה של בעלזא ברחוב פרי חדש. ימי החיידר של אותם ימים לא היו מלהיבים במיוחד, וזאת בלשון המעטה. למלמדים של אז היתה דרך מאוד לא נעימה להתחבב על התלמידים. אבל אני נרגש ביותר. אני ממשיך במעלה הרחוב, מגיע לשטיבלך של זיכרון משה, ונבלע בבית קטן ממול.

בפנים, בפינה שאני זוכר אותה כמו היום, היה יושב ר' שמעון ובוחן את התלמידים בפרקי משניות בעל פה. זה היה במסגרת ארגון תורה שבעל פה של משפחת גפנר. אני לא זוכר את שמו, אבל דמותו של הרב גפנר זכורה לי גם זכורה. הוא היה גם זה שלמיטב זיכרוני היה מארגן את ברכות הכהנים ההמוניות בימי חול המועד בכותל.

בכוך של הארגון ממול זכרון משה ישבו בוחנים מכל הסוגים. אחד מהם היה בוחן חביב בשם לויברבוים. רבי יעקב, אם אני לא טועה, היה שמו הפרטי. היו בוחנים קפדניים והיו בוחנים 'קלים', אבל רבי שמעון היה מצד אחד בוחן רציני שלא ויתר בקלות, אבל הוא היה גם שופע חום ואהבה, והייתי שמח תמיד להיבחן אצלו. גם כשהייתי נתקל בו בבית הכנסת ברחוב רשב"ם, הייתי נרגש עד מאוד.

עשרות שנים כבר עברו. אני חגגתי כבר בעזרת השם לא מעט ימי הולדת, וגם רבי שמעון, שאבדלחט"א, ולפי מה ששמעתי הוא השיב את נשמתו ליוצרה בשיבה טובה בגיל קרוב לתשעים. כל ימיו, כך קראתי על אודותיו, היה עוסק בתורה ובעבודת השם ובדקדוק הלכה, גם הרבה לאחר שעזב את תפקיד המלמד בתלמוד תורה 'עץ חיים', עד שכינו אותו בירושלים 'שמעון הצדיק'.

הוא היה תלמיד קרוב של ה'חזון איש', איש צדיק ותלמיד חכם, אבל בעיניי הוא יישאר תמיד הבוחן החביב של המשניות ב'תורה שבעל פה'.

יהי זכרו ברוך.