השתדלות כהלכה: לעשות את שלנו אבל בלי להשתגע
הנה מעשה שסיפר מרן הרבי ה'בית ישראל' מגור זי"ע, כפי ששמע מפי חסיד ישיש שהיה עד ראייה להתרחשות:
פעם ישבו החסידים בבית מדרשו של הרבי הקדוש מקוצק זי"ע ועסקו בתורה ובעבודת השם. לפתע נפתחה דלת חדרו של הרבי והוא קרא לעבר החסידים: "בערק'ה צריך רחמי שמיים מרובים!" (בערק'ה זוננברג, שעם אשתו הנדיבה הידועה מרת תָּמָרְ'ל היו מסייעים רבות להחזקתן של חצרות הקודש בפולין).
מייד התארגנו החסידים לצאת לדרך לעבר העיר ורשה, להזכיר את בערק'ה אצל ה'חידושי הרי"ם' זי"ע ושאר צדיקי הדור שהתגוררו שם, כדי שיעוררו עליו רחמים.
הטרגדיה של הגביר
אלא שמייד לאחר שיצאו מן העיר החלה שרשרת של תקלות שונות ומשונות: קודם נשבר אחד מגלגלי העגלה, ונאלצו להתעכב עד שהצליחו לתקן את הגלגל ולהמשיך בדרך. לא עבר זמן רב והנה שוב פנצ'ר – הפעם אחד מהסוסים נפל ומת. בחוסר ברירה המשיכו לנסוע עם סוס אחד, אך כמובן שהתארכה להם הדרך. אינו דומה כוחו של סוס אחד לכוח של שני סוסים.
בדרכם חנו קמעה בעיר סַקְרֶנָביץ, והפעם אחד מהחבורה נפל למשכב. היו מוכרחים לשהות לידו ולסעוד אותו ולעזור לו עד שהחלים כעבור כמה ימים.
שוב יצאו לדרך, וכשהגיעו סמוך למחוז חפצם – לוורשה – ראו את בני העיר שבים מבית העלמין, שם קברו זה עתה את בער'קה.
באותה שעה אמרו החסידים: "הנה ראינו אצל הרבי מופת ורוח הקודש בעליל. הרבי ישב ספון בחדרו וידע שבערק'ה חולה אנוש וזקוק לרחמי שמיים מרובים. אך הקב"ה הראה מופת גדול יותר. הוא הראה שאם ברצונו שבערק'ה ייפטר מן העולם – לא יצליחו להזכירו אצל הצדיקים שירעישו עולמות בעבורו. גם אם יצאו לדרך – הרי הקב"ה יסובב שכאן יישבר גלגל, שם ימות סוס, ואפילו אחד מהנוסעים יחלה".
הכל ספור ומדוד
על פי זה היה מבאר ה'בית ישראל' את המובא בפרשת השבוע שלנו. כי לאחר שהתגלה יוסף הצדיק לאחיו ובישר להם "אני יוסף אחיכם", הוסיף לומר להם: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלוקים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמוד" (מה ט).
ובהמשך הפרק נאמר (פסוק כד): "וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך".
למה אמר להם יוסף שלא ירגזו?
יוסף הצדיק ידע שבוודאי ימהרו וירוצו האחים הקדושים לספר ליעקב אביהם את החדשות המרעישות והמסעירות שעוד יוסף חי! מי לא ירצה לשמח את האבא הגדול והקדוש אשר כבר עשרים ושתיים שנה יושב ומתאבל על 'מות' בנו אהובו?
על כן אמר להם יוסף: 'אל תרגזו בדרך' – אל תרוצו ואל תיחפזו. מן השמיים נגזר על אבינו יעקב כמה שנות סבל יעבור וכמה צער יהיה לו, והחשבון מדוד ושקול. לא פחות ולא יותר.
וממילא, אם תרוצו ותזדרזו יתר על המידה – בעל כורחכם יתרחשו לכם תקלות ופנצ'רים בדרך. ממילא אין לכם מה לרוץ ולטוס בדרך.
בלי להתרגז ולהשתולל
ונבאר את הדברים יותר, כי הם יסוד גדול לכל תהלוכות החיים כאן בעולם הזה.
ניקח לדוגמה את עניין ההשתדלות לפרנסה. מצד אחד בוודאי שמחויב האדם להביא טרף לביתו, ו'בזעת אפיך תאכל לחם'. אך מנגד עליו להאמין שעבודתו ויגיע כפיו וכל מאמציו אינם מביאים לו אפילו שקל אחד יותר מכפי שנגזר עליו בראש השנה.
ממילא עליו לעשות את ההשתדלות המוטלת עליו, אך לא להיות משועבד לה בכל ליבו, נפשו, רוחו ונשמתו. וכמו שאומרים על אחד שעובד 'מצאת החמה עד צאת הנשמה’.
וזה עומק הדברים שהסביר ה'בית ישראל' בדברי יוסף הצדיק: "אל תרגזו בדרך" – כי אכן היה עליהם למהר ולספר ליעקב שעוד יוסף חי, אך בלי להתרגז ולהשתולל. לנהוג במתינות, בלי לחשוב שאם אני אטוס בכביש במהירות 180 קמ"ש אוכל להגיע למחוז חפצי רגע אחד מוקדם יותר ממה שנגזר עליי.
הרמז ב"שמני אלוקים"
בדרך רמז פירשו צדיקים בעניין זה את מה שנאמר עוד בהמשך הפרק (פסוקים כה–כז): "ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם. ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג לבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכו' ותחי רוח יעקב אביהם".
ולכאורה יש להקשות: מדוע בתחילה לא האמין להם, ואחרי שחזרו ואמרו לו את כל דבר יוסף אז האמין ותחי רוח יעקב? מה השתנה בין הפעם הראשונה לשנייה?
אלא, שבתחילה אמרו שיוסף אמר להם לומר: "עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים". ומלשון זה נראה כאילו יוסף שלח לספר ליעקב שהוא הצליח למשול על כל ארץ מצרים. לזאת לא הסכים יעקב להאמין, כי ידע היטב שיוסף הצדיק אינו תולה את ההצלחה בכוחות עצמו, אלא הוא מאמין שרק הקב"ה עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
שוב חזרו ואמרו את כל דברי יוסף, וכפי שאמר להם בתחילה (פסוק ט): "ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלוקים לאדון לכל מצרים". עתה האמין יעקב לדבריהם, כי אכן שמע מה שיוסף אמר "שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" – זה לא הגיע אליי מהחוכמה שלי לפתור חלום ולא מהכישרונות שלי, אלא כי כך הקב"ה רצה.
מפגש מפתיע במטוס
שמעו נא מעשה נפלא שאירע לאחרונה. יהודי עמד לפני נישואי בתו אך לרש אין כל. מחוסר ברירה נאלץ לנסוע לארה"ב ולקבץ נדבות לצורך הכנסת כלה. לצערו הרב גם שם לא הצליח במאומה. שלושה שבועות הסתובב ואפילו לא הצליח לכסות את עלות הכרטיס. בשיברון לב חזר לארץ.
לאחר שעלה למטוס והתיישב במקומו, הגיע הנוסע שכנו לדרך בכיסא שלצידו. אלא שהיה זה 'בעל מידות' שלא נמצא כמוהו – אחד מבני הענקים לאורך ולרוחב, שתופס כיסא וחצי ומשאיר אותו להצטמק במקומו לאורך כל שעות הטיסה. לא נאריך בתיאור הרגשתו…
כאשר המטוס נחת בשעה טובה וכבר תכנן לצאת 'לחופש' מהמאסר שנכלא עליו, נשמעה קריאה במערכת הכריזה: "כל הנוסעים מתבקשים להישאר במקומות עקב בידוק ביטחוני".
מייד עלו שוטרים למטוס במטרה לחפש 'משהו'. הבחין הלה בשכנו המתחיל להחוויר ולאבד עשתונות, ואכן השוטרים החלו לפנות לכיוונו. ברגע האחרון הוציא מעטפה מכיסו ונתן אותה לזה שישב לידו.
כמובן שהוא חשש לשאול אותו מה זה ועל מה זה, כי השוטרים כבר התקרבו ולקחו אותו עם אזיקים. הוא החביא את המעטפה היטב והתפלל לפני אבינו שבשמיים שלא יעלו עליי במכס.
כשהגיע למקום מבטחים פתח את המעטפה וגילה בה שלושים אלף דולר במזומן. שאל את רבו והוא פסק לו שהמציאה שלו.
שימו לב: אותו יהודי הסתובב שלושה שבועות ולא הצליח כלום. אך למעשה, אם לא היה עושה את המוטל עליו ולא היה נוסע לארה"ב – לא הייתה המעטפה מגיעה לידו!
ללמדנו, כי גם אם נדרש מהאדם לעשות השתדלות בסיסית – לפרנסה אין שום קשר להשתדלות. מה שנגזר על האדם מן השמיים יגיע לידיו. תעשה את שלך אבל אל תרגז בדרך, ותדע שהכל מהקב"ה.
