מעט מדי, מאוחר מדי

הממשלה כשלה בלטפל בבעיות השורשיות של משבר הדיור, ואיבדה את האמון שיש לה את היכולת והרצון להשפיע על השוק

אספת העיתונאים של שרי האוצר, השיכון והפנים הייתה מנומנמת במיוחד השבוע. הם עמדו שם עם בשורות טובות לציבור, אבל היה נראה שאפילו הם בעצמם לא מאמינים לעצמם. חבל מאוד שעד שהם התעוררו לטפל בבעיה החמה של מדינת ישראל, אחרי שנה של עליית מחירים היסטורית, זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי.

בימים כתיקונם, גם המעט שהם הציעו היה יכול להועיל בהחלט. התוכנית שהוצגה כוללת בין היתר עידוד בנייה להשכרה לטווח ארוך, הגדלת היצע הדירות בכלל ואלו המשווקות בהגרלות בפרט, הגדלת אחוז הזכאים, הגדלת המענקים לרכישת דירות בפריפריה במסגרת מיזם דירה בהנחה, תוספת תקציב לרשויות מקומיות על כל דירה שתיבנה בתחומם, תיקונים חשובים בחוק התכנון והבנייה ועוד.

הבעיה היא שהגישה שעומדת בבסיס התוכנית הזו פחות יכולה להועיל בימים אלה.

ישנה גישה פשוטה – לפתור את הבעיות מהשורש, להציף את השוק בקרקעות ודירות, למגר את הבירוקרטיה הנוראית, לפשט הליכים, לעודד באמת התחדשות עירונית, וכך ההיצע הגדול יוביל באופן ישיר לירידת מחירים דרסטית.

ממימוש הגישה הזו כבר התייאשנו מזמן; רצון אמיתי ויכולת ממשית ליישם מהלכים מהפכניים שכאלו אינם נראים באופק.

אבל יש גם גישה שנייה; הגישה הפסיכולוגית – זו שלא בהכרח מטפלת בהיצע כמו שהיא מטפלת בביקוש. דווקא לגישה הזו היה סיכוי; גם אם היא לא באמת פותרת את הבעיות מהשורש, יש בכוח הגישה ליצור לחץ פסיכולוגי על ציבור הרוכשים שיחשוש לקנות דירה במחיר הגבוה, כי אולי תיכף המחירים ירדו, אולי הם יזכו בהגרלות, אולי יעשו עוד צעדים להכבדת המיסוי על המשקיעים.

הלחץ הזה כשלעצמו יכול בהחלט להניב תוצאות, גם אם לא מושלמות ולא אידיאליות. הוא יכול להפחית את הלחץ של השוק, וממילא גם למתן באופן חלקי את עליית המחירים – כפי שאכן קרה בתקופה קצרה כאשר כחלון היה שר האוצר. אלא שאם לא די בכך שהממשלה לא בחרה לנקוט את הגישה הזו, היא עשתה למעשה את ההפך – כאשר מהרגע הראשון לא הפסיקו אנשיה לדבר על כך שעליית המחירים אינה צפויה להיעצר בקרוב. הם אולי ביקשו להסיר מעצמם אחריות במקרה של כישלון, אבל בפועל תדלקו את בעיית הביקוש מבלי לפתור את שאלת ההיצע.

כעת, גם הגישה הזו לא באמת יכולה להועיל. כיוון שהתשתית הפסיכולוגית שלה דורשת את אמון הציבור בשלטון, אמון ביציבות השלטונית, ואמון ברצינות כוונותיהם של אנשי השלטון.

כשהממשלה נמצאת רגע לפני פירוקה, כאשר שר האוצר מקפיא את דיוני התקציב הבא כי הוא יודע שימי הממשלה ספורים; כאשר בעיצומה של מסיבת העיתונאים השרים אומרים שהם מקווים שהם יצליחו להעביר את החוקים הנדרשים ליישום התוכנית שלהם, תוך כדי שהם עצמם יודעים שהסיכויים לכך נמוכים מאוד; כאשר שר האוצר מתעלם מנתוני השוק וטוען שאין עלייה במחירי השכירות ומראה כמה הוא מנותק מהמציאות – ברור שגם הציבור לא לוקח ברצינות את התוכנית כולה. האפקט הפסיכולוגי של התוכנית ספק אם קיים בכלל, וממילא לא ברורה מידת השפעתה של תוכנית זו.

השפעת התוכנית דומה לכל היותר לתרופת אקמול שתפוג בעוד זמן לא רב – ואז כאב הראש של משבר הדיור עלול לחזור ובגדול.

הכותב הוא מנכ"ל "האיגוד להתחדשות עירונית", ומנהל רשת הנטוורקינג 'הזירה' – אנשים. פוגשים. נדל"ן