ישראל א' גרובייס
כ"א שבט התשפ"ו
הדבר–הבא והדבר–החולף בחסידות
- אין מה לומר, מי שעשה את הפרסומת הזו, יודע לעבוד.
דבר ראשון הוא הצליח לעורר סקרנות. לא זוכר בדיוק מה היו האמצעים, אבל אני חייב להודות שאני לפחות הייתי בציפייה דרוכה לקראת משהו חדש ומטלטל שעומד להתרחש בעולם החסידי. ובואו נגיד ת’אמת: כדי ליצור משהו מטלטל במגזר הכי מטולטל בעולם – אתה צריך בהחלט להתאמץ.
כמי שמכיר קצת את ההיסטוריה החסידית, ומתעניין בכל פרט שלה, הייתי ממש סקרן לדעת מהו אותו “הדבר הבא בעולם החסידי”. האם זה קשור למעז’יבוז’, למעזריטש או לליז’ענסק, ומי יודע, אולי אפילו לקוצק.
הפרסומת הראשונה הצביעה על צללית של חרטום עגול, ועם כל הגאונות המיוחסת לי, לרגע לא הצלחתי לזהות לאן כל זה הולך. כמו חסיד טוב, התחלתי לעשות “הכנה” לקראת החשיפה המיוחלת. שאלתי את עצמי אם יש צורך ללכת לטבול קודם, או שמא אפשר להסתמך על טבילת שחרית הרגילה.
אפילו גוי מבין שמה ששנוא עלי לא אעשה לקוראיי הנאמנים, ולכן אחסוך מכם את כל התהליך שבשפה המקצועית של עולם הפרסום, משמעותו גירוי. יצירת סקרנות. עם כל הטריקים של בעוד 24 שעות הדבר החדש עומד להתגלות, ואז שעון עצר אימתני שסופר לאחור את השניות.
עשר… תשע… שמונה… אחת… אפס…
והנה יצירת הפאר מופיעה מולי במלוא הדרה.
ברגע הראשון העיניים נעצמו, אינסטינקטיבית. היה נראה לי שנקלעתי להונאה קשה. היצירה הזו נראתה כמו איזה כיסוי ראש שעיר שברח מעזרת הנשים, וכל מי שמתקרב אליה יש לו עסק עם כל תקנוני הסמינרים בעולם.
ארך לי פחות מחצי שנייה להבין שהבעיה שלנו הרבה יותר גדולה.
יש למוצר הזה כל המאפיינים שהפאשקווילים של מאה שערים שונאים. שיער טבעי, סירוק מיוחד, שבילים וגלים, גוונים מושכי עיניים ומסקרי לב – אלא שהפעם מדובר במשהו שאין שום דרך להגדיר אותו, כי אם: פאה של גברים.
למשווקים חסידיים יש כזה קטע. הם אוהבים דברים אותנטיים, ומשום מה הם מתעקשים לכנות את הדבר הזה בשם אידישאי עתיק – שטריימל.
אם אתם רוצים לדעת מה זו אירוניה, כדאי שתדעו שהדבר הזה אמור להיות סמל ל”שלא שינו”.
2. לפחות עד לשלב הזה של תנועת החסידות, נהוג היה לדבר על עבודה מיוחדת של “התפעלות”.
לטובת אלו שלא מתמצאים מספיק, אסביר את התהליך בתמציתיות: זה מתחיל במוחין. החסיד צריך להקדיש “התבוננות” בגדלות הבורא, בצבא השמיים שמשתחווה לו, בעובדה שהוא מחיה את כל הברואים.
ואז, אחרי שהמוח מסיים את תהליך ההתבוננות, הוא מוליד רגשות מיוחדים שזורמים אל הלב. לרגשות הללו – בשפה החסידית של פעם – קוראים “התפעלות”.
אבל כל העבודה המסובכת הזו, קשורה לתפילה. הפעם, כאשר ראיתי מולי את “ליין” ה”שטריימלים” החדש, הכל עבד הרבה יותר מהר. לא הייתי צריך להפעיל בכלל את המוחין, ה”התפעלות” כמעט שרקה מתוך קרביי.
חשבתי על הדימוי משיר השירים של “עֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם”. כדי לייצר את המבנה המרהיב הזה, היו צריכים להרוג עדר שלם של שועלים או בעלי–זנב אחרים.
אלא שהפרסומת המיוחדת בלבלה אותי לגמרי. מישהו צעיר במבט מצועף שכנראה למד הרבה ספרי חסידות, נבחר לשמש דוגמן שנושא על ראשו את כל העול של עתיד החסידות. הוא חבש את היצירה, והחל לנענע את ראשו מצד אל צד. זה היה הדבר הכי קרוב לתחיית המתים שיצא לי לראות. פתאום יכולת לראות את עדר השועלים קם לתחילה ויוצא במחול, לכבוד השבת.
בטח, אמרתי לעצמי, החסידים שייצרו את המוצר הזה התכוונו לאותו תיאור מיוחד מימי ראשית החסידות, כאשר רבנו הבעש”ט יצא לשדה עם תלמידיו לקבל את השבת, ופתאום הם ראו את כל בעלי החיים שבסביבה, ציפורי השיר, הכבשים שבמרעה, הסוסים שבאחו, כולם נעמדים על רגליהם ומצטרפים לריקודם.
או כפי שסיכם זאת גיטריסט אמריקאי נודע: “הייליגער בעל שם טוב, יו ממש צ’יינג’ מי לייף”.
3. ואם כבר חסידות, בואו נדבר על אחד הכוחות הכי משמעותיים בנפש האנושית. כוח ה”הרגל”. אנשים מסוגלים להתרגל לדברים הכי מוזרים ועוד לחשוב שהם נורמליים.
סביר להניח שאילו היינו צועדים ברחוב אלנבי התל אביבי ורואים מולנו אדם שצועד בשמש הקופחת כשעל ראשו מבנה גלילי עשוי שיער חיה בגובה של עציץ בינוני, היינו מתקשרים לרשויות הרווחה.
האמת שעד לפני חמש שנים, מבנים מהסוג הזה שירתו פורים–רב’ס נועזים. בפורים זה היה מצחיק ומשעשע. אלא שאז התברר, שהשיר החסידי הקדום צודק: א גאנץ יאהר פורים.
אתה נכנס לבית כנסת חסידי בליל שבת, ומרגיש כאילו כולם סביבך מחופשים, וכמו בכיתות מיוחדות יש גם כותרת לתחפושת: “מי יגביה עוף”. פתאום, האובייקט שביום חול היה נחשב למפגע בטיחותי או לתחפושת כושלת של דוב גריזלי, הופך לכתר מלכות. אנשים רציונליים מסתובבים עם קילו וחצי של הנדסה מורכבת, ומרגישים בשיא הסטייל.
אז רגע לפני שנמשיך לתקוף, קצת היסטוריה: במקור, השטריימל היה כובע עשוי פרווה שנועד לחמם את הראש. כובע, מעצם תפקידו, עוטף את הראש עצמו. השטריימל היה פונקציונלי, הוא היה מחמם, והוא בעיקר ידע את מקומו – על הראש, ולא שתי קומות מעליו.
אבל אז הגיעה האבולוציה החרדית. בשם ה”שלא שינו” קיבלנו משהו שהוא לא פריט לבוש, אלא פרויקט הנדסי מסורבל שדורש רישיון קבלן ושרירי צוואר מפותחים. היום אף אחד לא ‘חובש’ שטריימל – הוא ‘נושא’ אותו.
ככל שהפכתי בזה וניסיתי לחפש מקבילה לחובשי השטריימלך של דורנו, לא ממש הצלחתי למצוא. היצור היחיד שמתקרב לזה, מבחינה זואולוגית, הוא הטווס שמדי פעם נהנה לפתוח את נוצותיו להראות כל הטווסים את יופיו.
אחד הדברים המוזרים ביותר בתכונה של הטווס, שהוא נוטה לעשות זאת גם כאשר מגיע מולו טורף. ההרגל הזה העסיק את החוקרים במשך שנים. איך אפשר להבין זאת? ההיגיון אומר שכאשר מגיע טורף, אתה חייב לחסוך אנרגיה, כדי להיות מוכן להגיב. הטווס עושה תהליך הפוך, הוא מבזבז אנרגיה שרק תקשה עליו לתקוף או לברוח.
כדי להסביר את המנגנון הזה המציאו הזואולוגים את “עקרון ההכבדה” (ומעניין לחשוב עליו גם בהקשר של השטריימלים החדשים). העיקרון פועל כך: כאשר מגיע מישהו לתקוף את הטווס, הטווס בעצם מאותת לו – “לא רק שאני לא פוחד ממך, אלא שיש לי עוד אנרגיה מיותרת לבזבז. הנה, תראה בעצמך. אני עומד להתמתח פה, עד שתשתכנע שאני פשוט לא פוחד”.
ככל שמתעמקים בזה, השטריימלים הם משל מצוין כיצד אפשר לקחת דבר נשגב, לרוקן אותו מתוכן, להפוך את כוונת יוצריו, ולעשות את כל זה בלי לקלוט. מה שנכון לשטריימלים, נכון גם למוזיקה החסידית, ולעוד שלל סיסמאות שכולנו נוהגים לנופף בהן.
הלוואי שנעצור לרגע, נתפכח, ונפסיק לסחוב על הראש מתקנים מכבידים ומיותרים. במקום להתהדר בחסידות או בחרדיות פומפוזית, עדיף לחזור למשהו קצת יותר צנוע, אבל כזה שאפשר להתעטף בו, להכניס לתוכו את הראש וגם את הלב.
חרדיות שלא רק תכביד עלינו ותגחיך אותנו, אלא שגם קצת תחמם אותנו. כמו פעם.
4. ובעוד החיצוניות הולכת ונעשית מטורללת ומגוחכת, יש בעולמנו מוקדי אור לוהטים כמו של פעם.
השבוע, נפרד העולם החסידי מדמות אחת שכזו. רבי לעלובאי מפעם. מרוב שהוא קדוש איש לא הוסיף לו תואר של “הייליג” או “כבוד קדושת”. להפך, כל ירושלים קראה לו בשם הפרטי, רבי בער’ל, והשם הזה היה נשגב יותר מכל תואר.
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
כבר חלפו מאז יותר מחמש עשרה שנים. הייתי אז הרבה יותר צעיר והרבה יותר סקרן (תמונתי עוד לא התפרסמה אז בשום עיתון). מישהו סיפר לי שברחוב בר–אילן הירושלמי, בנו הצעיר של רבי משה–מרדכי מלעלוב זי”ע פתח בית מדרש. חסידות ‘פיעטרקוב’. “הוא מזכיר קצת את האבא”, אמרו לי, וזה הספיק.
בפעם הבאה שהזדמנתי לירושלים, מיהרתי בסעודת ליל שבת ושמתי את פעמיי לכיוון. נכנסתי אל בית מדרש קטן. הטיש כבר החל. השתתפו בו בערך עשרה יהודים. בראש השולחן ישב הרבי, עיניו נעוצות בתוך הזמירות, וכולם שרו “כל מקדש”.
האמת, אחרי כמה רגעים קצת השתעממתי. הסתובבתי לאחור אל ארון הספרים, לקחתי לעצמי ספר חסידי כלשהו, וכך כשגבי מופנה אל הטיש, עמדתי שם ולמדתי, עד ששכחתי בכלל את הטיש שמאחוריי.
בינתיים הסתיימה השירה, ופתאום שמעתי מישהו מדבר. גם עכשיו, כשאני נזכר בזה, בשרי נעשה חידודין. “ווער איז דארטן?” שאל הקול, “מי זה שם?” ואחרי רגע הוא גם ענה: “ר’ שמיל–אהרן’ס אנאייניקל”.
הרבי נקב בשמו של סבא–רבא שלי, רבי שמואל אהרן שזורי–ובר זצ”ל, שנפטר הרבה לפני שנולדתי. סבא היה מזקני וחשובי חסידי לעלוב, אבל מעולם איש לא טען שאני דומה לו בחזותי החיצונית. ודאי לא מכיוון הגב.
אחד הנוכחים שראה את הדברים, דפק לי על הגב ולחש: “רצית רוח הקודש, הנה, קיבלת”. והרבי כמו הבחין בלחישה, ומיהר לענות: לא–לא, אני הכרתי לפי הפנים. (“איך האב דערקענט אויפן פנים”). הרבי מזג ‘לחיים’ ואני נותרתי מסומר למקומי.
בפעם הבאה שנפגשתי עם הרבי, כבר הייתי מוכן. הפעם הצגתי את עצמי כנינו של ר’ שמואל אהרן, אלא שהפעם הרבי לא ממש הצליח “להיזכר” מי אני ומה אני רוצה. הוא לא ממש אִפשר לי להתהדר בייחוס אבות. במין תנועה לעלובאית רחומה, הוא פלבל בעיניו כמתרשם מדיבוריי, אך לפתע לא הצליח “לזהות”. זה היה שיעור קצר בענווה ובהתבטלות ליהודים טובים.
מופתים מהסוג הזה, כך שמעתי בעדויות ישירות מפי עשרות(!) יהודים, התגלגלו שם מתחת לשולחן בלי שאיש טרח להתפעל.
השבוע, ירד הרבי הקדוש לטבילה במקווה, ושם, בעודו עומד ומייחד, נצררה נשמתו בצרורא דלעילא.
והדור שלנו נותר יתום מעוד יהודי שכל כולו פנימיות. זכותו תגן עלינו.
