מפגש טעון בכותל

שיחה עם נער מבית חרדי שניהלתי בליל שישי של שובבי"ם בכותל המערבי, וסיפורו של יענקל'ה המרקד מכיכר השבת

זאת הייתה שעת ליל שישי מאוחרת ברחבת הכותל המערבי. ראיתי אותו מתקרב לאבנים בצעדים מהוססים. ברחבה החיצונית ירדו גשמי זלעפות, השמים ממש בכו, לא ברור על מה. אולי השתתפו באווירת התשובה ששרתה על המתפללים באווירת השובבי"ם. המתפללים שפקדו את המקום הקדוש בשעה הזו, התרכזו במנהרת קשת וילסון, איש עם ספר התהילים שלו, איש עם דמעותיו והפֶּקַלֶ'ה שלו. גם אני עמדתי בצד, ליד סטנדר, עם ספר התהילים שלי. השראה.

כשהוא התקרב לאבנים, הוא לכד את מבטי. קפוצ'ון בצבע צהוב זרחני. רעמת שיער גדולה, שבפסגתה כיפת עור בשיעור כזית. משקפיים ממותגים. ומבט ביישני ולא בטוח בעצמו, אבל כזה שמסגיר סערה פנימית גדולה. הוא נראה בקושי בן 19, אבל ניכר עליו שעבר הרבה בחיים. אפשר לראות כבר בהתחלה, שהוא לא מבאי הכותל הקבועים. מי יודע כמה זמן לא ביקר כאן.

אבל העניין הוא אחר: החזות הלא חרדית שלו, לא משכנעת בכלל. שיספר סיפורים למישהו אחר. כלומר, חזות חיצונית של נער ישראלי מצוי, אבל התנהגות פנימית של אחד שנולד בקריה חרדית, למד בחיידר ובישיבה, אולי חטף מכות מאיזה רֶבֶּ'ה באיזה חיידר, אולי עבר משהו אחר, ורק מהמורות החיים, התלאות והבלבולים, הוליכו אותו להיכן שהוליכו. ועכשיו, נשמתו הוליכה אותו לכותל. אגב, הוא לא תחב פתק, ואולי גם זה הסגיר. חרדים לא תוחבים פתק – הם תוחבים פנימה את הלב והנשמה. קסם.

הכרתי אנשים צדיקים, שידעו לזהות יהודים לפי האף. כשהייתי ילד, הייתי מתלווה לפעמים בכותל המערבי ליהודי צדיק, רבי משה וובר זצ"ל, שהיה מזכה יהודים בהנחת תפילין. הכותל תמיד מלא בתיירים, חלק גדול מהם גויים, והוא ידע לפנות רק ליהודים שבהם, ואף פעם, במשך שלושים ושלוש שנה, הוא לא טעה אפילו פעם אחת. שמעתי זאת מאנשים שליוו אותו בכותל מאז תשכ"ז. מעולם לא זיהה גוי כיהודי, ולא זיהה יהודי כגוי. אולי ראה את הנשמה, אולי משהו אחר, אני לא מבין בזה.

אני, איש פשוט שלא מבין בנשמות, לא יודע לזהות יהודים לפי האף, בטח לא לפי הנשמה. אבל נערים לא חרדים שבאים מבית חרדי, אני יודע לזהות. אלה התנועות, טון הדיבור, פעמים שההיסוס, ולפעמים העדינות שבכל זאת נשארת. כמה פעמים יצא, ששאלתי מישהו שנראה כלא-חרדי האם בעבר היה חרדי. קלעתי. יש משהו בדי-אן-איי החרדי הזה, שלא ניתן להוציא אותו, והאמת היא שאין טעם להוציא אותו.

והבחור הזה מהכותל, היה נראה לי ממש כזה. אולי יצא מהציבור החרדי, אבל הציבור החרדי לא יצא ממנו.

הוא התקרב לאבנים, אמר 'שיר המעלות ממעמקים' בהתנדנדות קלה, אבל ה'ממעמקים' לא היה נראה 'ממעמקים', כלומר, לטקסט של ספר התהילים הוא לא ממש התחבר בעת הזאת. סגר את ספר התהילים, ואז פתח בשיח עם בורא העולם. לא האזנתי לשיח – כי אם יש חוק הגנת הפרטיות בפגישה עם רופא, בטח שיש חוק כזה בפגישה עם רופא כל בשר. זה נמשך איזה עשר דקות בערך, וזו נראתה התנצחות של ממש. לפי התנועות והסערה, היו שם טענות, ושאלות, וטון משהו נחרץ. הרבה יותר מסתם קוסטא דחיותא.

הוא סיים, ואז הסתובב מהכותל. והעיניים שלו – שעכשיו ראיתי איך הן רחוצות בדמעות – נפגשו עם העיניים שלי, שכנראה הסגירו קצת תהייה ועניין. לא היה טעם מצידי להסתיר את ההתעניינות. אז נוצרה שיחה.

היא הייתה ארוכה, השיחה. התחילה בערך בחצות, והסתיימה מתישהו אחרי שתיים בלילה, כשכל הזמן מתחלפים האנשים סביבנו. אנשי שיעור ה'דף היומי' עזבו, והגיעו אנשי 'נשמת', ואחר כך באו יהודים של תיקון חצות, ואלו עזבו, והגיעו אנשים שכבר נושאים תיקי תפילין וטלית ודואגים לשריין כיסאות פלסטיק לתפילת הנץ שתחל בעוד כמה שעות, ובתווך, כמה מנייני מעריב של בחורים אמריקאים מאחרים שלומדים בישיבת מיר. וגם רבי מייל'ך בידרמן היה. הגיע עם קבוצת בחורים, התפלל איתם מעריב ברוח סערה, אמר כמה פרקי תהילים בזעקות, והמשיך איתם להר הזיתים.

והוא ואני, נשארנו. והמשכנו לדבר, וכמעט לא שמנו לב למה שקורה סביבנו. אפילו לא התייחסנו לוויכוח קל שהתפרץ בין שני אנשים ששריינו כמה כיסאות למניין הנץ, כי הבוקר כולם הולכים להתפלל בתוך המנהרה הצפופה, בגלל הרוחות והגשם והסערה שבחוץ, אז כנראה יש פחות מקום בפנים. אבל כנראה היה עמוק מדי וחשוב מדי, ולכן לא כל כך שמנו לב לכל מיני דברים שקרו סביב. אז הקשבתי לו, והוא הקשיב לי.

והשיחה הזו, לימדה אותי הרבה מאוד, והפכה אותי לחכם ומבין הרבה יותר.

אתה צריך להיות זהיר מאוד בשיחות כאלה. מצד אחד, להכיל. אין שום טעם לזרוק בוץ ולעשות 'נו נו נו' ולשדר תחושה של דחייה שלא מועילה ולא מובילה לכלום. מצד שני, צריך לשדר ריצוי וקירוב כי אף מצב אינו אבוד ותמיד יש לאן לחזור, ומצד שלישי, יחד עם כל זה, לא צריך לתת גושפנקה לדרך חיים של עבדא בהפקרא. אבל ברגע שהטוב שמאחורי המעטה של הכתמים נחשף, הרבה יותר קל לזקק את הגישה הנכונה והמסר המדויק, ולקוות להיות שליח טוב שאומר את המילים הנכונות.

אין לי שום עניין להציג את הפֶּקַלֶ'ה האישי של הבחור, כי הסיפורים, כמו שאתם יודעים, הם די גנריים ואופייניים להרבה מאוד מן המקרים, וגם כי לא ביקשתי רשות לפרסם וממילא לא קיבלתי. בדרך כלל זו צלקת קשה שהבחור סוחב משנות הילדות, מילה קשה של מלמד שקם על צד שמאל ואולי חשב שכדאי שגם התלמידים שלו יילכו לישון על צד שמאל. לפעמים אלו הכאות בחיידר או בבית, או גרוע מכך, פגיעה מכל סוג.

והפגיעות האלה, רבותיי, הולכות עם הילד שנים קדימה, ובסוף עלולים להתפרץ החוצה ולחולל נזקים מכל מיני סוגים, וזה קורה הרבה אחרי שהטיפוס שלא נזהר או שניצל או שעשה משהו חמור אחר, ממשיך לו בחייו מדושן עונג, והולך לקנות לעצמו סלטים לשבת במעדנייה השכונתית, ולא חושב על כך שאי שם בארץ מסתובב ילד טעון ורגיש שהגיע למקומות קשים כתוצאה ישירה או עקיפה מהתנהגות חמורה ומופקרת של מישהו שעושה את מעשיו בשאט נפש.

והדברים האלה, רבותיי, הולכים עם האדם שנים קדימה, ובסוף מתפרצים החוצה, ולא משנה אם זו הסיבה האמיתית להידרדרות או שזו רק עילה וזה רק תירוץ – לאף אחד אין רשות לפגוע בנשמות. וכבר דיברנו במגזין הזה, ונדבר עוד במגזינים הבאים, על הצורך לייצר לילדים סביבה בטוחה ומוגנת, כזו שאין בה פגע רע ואין בה השתקה של דברים שלא ראוי להשתיק אותם.

אבל בכל זאת, הייתה מסקנה עמוקה יותר וחשובה לא פחות שאיתה יצאתי מהשיחה החשובה עם הנער היקר בליל שישי בכותל המערבי, וזו העובדה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשדר לילדים שלנו יהדות שמחה ומאירה, אופטימית וחייכנית. משפחה שבה המצוות נראות כמו עול כבד וקשה, שמעורר נֶערְוִוים ועצבנות, והדקות של לפני כניסת השבת הם משהו שנראה כמו מלחמת העולם השלישית, עם המון עצבים ומתח, ושולחן שבת זה זמן של הרבה גערות "נוּ אוֹ!" עצבניות בין הנטילה להמוציא, וראש השנה זה זמן של פחד שלא מעורבות בו מעט רוממות ונעימות בהמלכת הקדוש ברוך הוא על כל העולם כולו והדגשת "מלך חפץ בחיים" ואווירת "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדוות השם היא מעוזכם", כמו שכתוב בפסוק בדיוק על ראש השנה – אז הילד עלול לצאת לבסוף עם תחושה שגויה של משהו כבד ומעיק, ומטריד ומציק, ואז, מי יודע להיכן הוא יכול להגיע.

וגם בית ללא שירי שבת נעימים, וסביבה שבה חוץ מ'טובים מאורות' לא שרים כלום וגם את זה עושים בחצי ריקוד צולע שעושה טובה, ומקום שבו כל הזמן שוררים מתח ועצבים סביב ענייני אידישקייט – כל אלה אינם מתכון טוב לגידול ילדים יהודיים טובים ומאושרים בשנת תשפ"ב. כי הנפשות של היום זקוקות לשמחת חיים ושמחה בחיים, והן דורשות תועפות של עידוד ואופטימיות, והן צורכות וחיוֹת מדיבורים על נעימות החיים ועל הכיף, כן כיף, בללכת בדרך התורה. ואז אפשר לקוות להרבה יותר הצלחה בחינוך הילדים, כמובן, לצד הרבה תפילות וציפייה לסייעתא דשמיא שאליה זקוקים בכל צעד ושעל.

אז בזכותו של הנער היקר מאוד, שבעזרת השם יעשה את צעדיו בחזרה ליהדות שממנה ומסוגה הוא מעולם לא ברח – אין לי בכך שום ספק, כי הרי אנחנו מובטחים שלא יידח ממנו נידח – הגעתי למסקנות החשובות שקראתם עליהן בטור הזה. וגם אם עבור חלק מכם הדברים נראים פשוטים, וגם לי הם נראו פשוטים למען האמת – עדיין אינה דומה תיאוריה למציאות, ואין אפשר להשוות בין דברים שנכתבים באופן ערטילאי למסקנות שעולות מעוד שיחה ועוד מפגש, שבו מגלים שהתרופה האמיתית לדור הזה זו היכולת לחייך ולהאיר פנים, להכיל ולהבין, ולגדל ילדים עם המון שמחת חיים ואושר, ואז, עדיין להמשיך להתפלל, כי שום דבר לא זז בלי תפילות מקרב לב ודמעות של אמא בהדלקת נרות, והשקעה אמיתית של אבא בסעודת שבת, וכן הלאה והלאה.

עד כאן הסיפור מהכותל, והמסקנות שעלו ממנו, שראוי לחרוט אותם על לוח הלב. ועכשיו נדבר קצת מעניין חודש אדר שאליו נכנסנו.

אם לא שמתם לב, אנחנו כבר עמוק בתוכו. החודש הזה, שעליו נאמר שמהרגע שהוא נכנס, מיד מרבים בשמחה. השבוע התפללתי שחרית בבית הכנסת זופניק בגבעת שאול, וזה היה ביום הראשון של ראש חודש אדר הראשון, ואף על פי כן, שום דבר לא מנע משלושה יהודים טובים לחכות לרגע הראשון של סיום תפילת מוסף כדי לפצוח בניגון 'מִישֶֶׁה, מִישֶׁה' עליז, שבהתחלה גרמו לי לחשוב לעצמו באירוניה צינית "שישאירו משהו לאדר ב'", אבל בדקות שלאחר מכן כמעט מצאתי את עצמי נסחף אחרי השירה, כי אם נותנים לך אדר כפול – אז אל תעשה חשבונות, אלא תשמח כפול.

יש לי מכר, שקוראים לו יענק'לה קורנבליט, והוא משמח הרבה יהודים, בשל העובדה שיש לו שמחת חיים פשוטה מאוד, אבל חזקה מאוד. והשבוע, כשנכנס אדר, הוא פצח בריקודים שהעיפו את התקרה, והדהדו מ'כיכר השבת' בירושלים עד 'שומרי שבת' בבורו פארק. והשבוע סיפר לי יענק'לה, שמנהג יש לו עוד מהחיידר, שאמו עליה השלום הייתה נותנת לו 'באדי' (אז עוד לא עלו המחירים של מוצרי המזון) בכל ראש חודש, למרות העניות שהייתה בירושלים, ובפרט בשכונת בתי ורשה שבה גדל.

אז השבוע, לזכר הימים היפים, יענקל'ה אכל באדי, ולכבוד העובדה שמדובר באדר כפול, הוא אכל שני באדי, ואז פצח בריקוד עליז עם השיר "מְלוֹיך, מְלוֹיך", וכל ירושלים צהלה ושמחה. ואז אמרתי לעצמי: תראה את היהודי הפשוט הזה, שעם קצת שמחה יהודית טובה וטהורה, בלי גינונים ובלי פוזות, מצליח לנטוע שמחה בכל כך הרבה לבבות רציניים ומכווצים, ויש הרבה מה ללמוד ממנו, מיענקל'ה הזה.

לא צריך לחפש סיבות כדי לשמוח – מספיק להסתכל מסביב, לראות את הניסים הציבוריים והישועות הפרטיות, הבריאות שישנה, הילדים הטובים והבריאים וההולכים בדרך התורה, וגם ברמה הציבורית – ממשלה שיש לה מנדט לעשות כל מה שהיא רוצה, אבל בסך הכל רואים שמשמים דואגים שלא תישכח מפי זרעו וכוח ההרס יוגבל, וכמובן גשמי הברכה (והשלג, ששמעתי שעשה תיאבון לחזאים לחזות עוד אחד כמוהו בשבועיים הקרובים, אבל נראה לי שיש גבול לכל תעלול) ועוד הרבה מאוד דברים בזירה הפרטית וגם הציבורית, שאמורים לגרום לכולנו לקחת איזה מעדן טוב, לפצוח בריקוד 'מִישֶׁה, מִישֶׁה', 'מְלוֹיך, מְלוֹיך', או כל ניגון שאינו 'טובים מאורות', ופשוט לשמוח על שזכינו להיות יהודים טובים.

צדיקים אמרו שבשישים ימי חודש אדר – כל הדברים הלא טובים בטלים בשישים. אז שיהיה לכולנו חודשי אדר שמחים בכפל כפליים, עד שיבלו שפתותינו מלומר די.

מסגרת: נ.ב.

מעשה בזוג משקפיים

נכנסתי לחניון בעיר מגוריי, שבו החניתי את רכבי. השָׁלָט – שעבורי אינו אלא איתורן שעוזר לרחפן שבי לזכור היכן החניתי – כבר נענה לי בכמה ריצודים, אבל רגע לפני שנכנסתי לקופסת הפח המגוננת מפני המטר והצינה, עצר לידי יהודי יקר ונלבב.

"אני מנהל את האופטיקה פה ליד", אמר, "ואני שם לב שכבר המון זמן לא קנית אצלנו משקפיים". אישרתי את הדברים, והסברתי שלפני כמה חודשים התחדשתי במשקפיים, כך שכעת אין צורך, אבל אני מקווה לזכור ברגע שיהיה צורך, ואז שוב אחזור. אבל היהודי היקר הזה, שהפגין אכפתיות אמיתית ורצה כנראה לעשות משהו טוב – דחק בי. "לעשות משקפיים זה תמיד טוב", אמר. עניתי שאני מסכים, ואסוּר בהזדמנות, אבל אז התברר שהיהודי הזה עשוי מחומרים אחרים. "בוא עכשיו", הציע היהודי, רבי שלומי פנחס.

כמו שאני לא אוהב שמסרבים לי, אני משתדל לא לסרב לאחרים. רבי שלמה החנה את רכבו, ויחד הלכנו לעשות משקפיים חדשים. שיהיה, ואם לא יועיל, אז בטח לא יזיק. השירות היה מקסים ממש, המבחר היה מגוון ויפה עד שכדרכי התלבטתי בין כל מיני מסגרות ושלחתי דוגמאות לכל מכר אפשרי, אבל אחרי כמה דקות נפלה בחירה, וההזמנה בוצעה בהצלחה. שוין, משקף רזרבי זה תמיד טוב. חזרתי למכונית, מרוצה על שהפכתי יהודי למרוצה, והפלגתי לדרכי.

למחרת, יצאתי מאיזו חנות בירושלים, וגשמי זלעפות נחתו עליי. נכנסתי לרכב, ושדה הראייה שלי היה מטושטש לחלוטין עקב הגשמים. לקחתי מטלית כדי לנקות את המשקף, ואז קרה משהו לגמרי לא צפוי ולא קשור: טַאק, המשקפיים נשברו. צער גדול, אבל אז נזכרתי בתקרית המוזרה שהייתה לי בצהריים, עם האופטיקאי שהתעקש להזמין לי משקפיים חדשים למרות שלא תכננתי, והבנתי איך הקדוש ברוך הוא מחליט לעתים להקדים רפואה גדולה למכה קטנה. למחרת, כמובן, התחדשתי כבר במשקפיים שהיו מוכנים מבעוד מועד.

אין לי את מספר הטלפון של עלוני ההשגחה הפרטית או קו הישועות, אז אני מנצל את הבמה הצנועה הזו כדי לספר לכם את סיפור ההשגחה הפרטית הקטנה הזו, בתוספת אמירה שלא צריכים להרכיב משקפיים כדי לראות את השגחה הבורא שמלווה אותנו על כל צעד ושעל. רק צריך לפקוח את העיניים, ולראות אמונה בחוש.