מצב דיאבולו

איך נקלענו כולנו בין שני המקלות

1. לא קלים חייו של אדם מהורהר (אגב, תוך כדי הרהור אני נזכר שבשנות ילדותי קראו לאדם שכזה ‘חיש’ר’, אין לי מושג לאן המילה הזו נעלמה. המוצא הישר מתבקש להחזירה). אדם שכל רגע שגרתי בחייו עלול להפוך להפתעה קיצונית.

הנה למשל סיפור שהיה השבוע, ואל תשאלו מאיפה אני יודע. צועד לו יהודי ברחוב העיר. מוחו טרוד ברומו של עולם, ורגליו מוליכות אותו במסלול הקבוע. הכל נראה חגיגי ובטוח, אלא שפתאום, מתוך ערפילי ההרהורים, הוא מזהה מין חפץ סגול נוצץ נוחת לעברו בכינון ישיר מן השמיים.

בשלב זה מתעוררים כמה מנגנונים אנושיים אכזריים במיוחד. מנגנון ההישרדות הפנימי הוא שמתעורר ראשון. בשיעורי ביולוגיה יסבירו לכם בדיוק איך הוא פועל. זרם אדיר של כל מיני חומרים, כמו אדרנלין, קורטיזול, דופמין וסרוטונין מתפשט בתוך המוח. עד כאן הכל נסבל. הבעיה היא שבתוך שבריר שנייה הרגליים מקבלות הוראה מגבוה והן גורמות ליהודי הנכבד לזנק בהיסטריה, להשמיע קריאת בהלה ולהספיק לראות את החפץ הסגול נוחת לו היישר בין הרגליים.

הבעיה העיקרית מתחילה בשלב הבא.

הפסיכולוגים עוד לא יודעים בדיוק להסביר למה הדברים פועלים כך, אבל דבר אחד ברור: כאשר יהודי נכבד – ‘אבא עם חליפה וכובע’ – שסוחב עוד כך וכך קילוגרמים של משקל עודף מנתר בבהלה וצועק “אוי ויי”, מופעל מנגנון אכזרי שגורם לעשרים ילדי חמד להתחיל לשאוג מצחוק.

המנגנונים לא מפסיקים לעבוד.

בשלב זה כלי הדם באזור הלחיים של האבא הנכבד מתרחבים מאוד. פניו נצבעות בצבעה של עגבנייה עזתית. האבא הנכבד עוד מנסה להבין מה הוא בדיוק החפץ המוזר שנפל מן שמיא אלא שהחפץ איננו. אחד הילדים השובבים שעוד לא הצליח להירגע מהצחוק, כבר אסף אותו אל חיקו.

כעת נכנסים לשלב האחרון. ‘אבא’ עושה הערכת מצב מהירה, מבין שלא כדאי לנסות לצעוק: “תיזהר ילד, אני אדבר עם המלמד שלך”, אלא עדיף לחייך בספורטיביות ולעזוב את המקום.

והסיפור המשפיל הזה הוא בקושי פתיח לסיפור האמיתי של התקופה.

לא להפסיק לסובב. יו-יו צילום: סינישאטרסטוק

2. כמו שאתם יודעים הטור הזה מקפיד להביא לקוראיו את כל המידע החשוב לחייהם. ובכן, בעקבות המעשה החמור הזה התקבלה החלטה במערכת לברר מה פשרו של החפץ הסגול ההוא. קל זה לא היה. זה דרש מאותו ‘בעל מעשה’ לגלות ערנות יתרה בהליכתו ברחוב.

אבל לצורך המחקר כל האמצעים כשרים. אספר לכם שחלק מהתחקיר אילץ את כותב השורות לפתוח שיחה עם כמה ילדים צעירים ברחוב.

והרי התוצאות:

מסתבר שבזמן שאנחנו המבוגרים מתעסקים בזוטות ומלחמות, לדור הבא כבר נמאס. מישהו – שעדיין לא הצלחתי לעלות עליו – קיבל החלטה דרמטית. אין לי מושג איך בדיוק זה עבד, אבל בתוך שבוע – לכל היותר שבועיים – הוא עשה מהפכה אצל כל הילדים.

תכירו את המילה החדשה: ‘דיאבולו’.

רגע רגע, לא צריך לקפוץ. אנחנו פה עם כל הפרטים. נברנו באנציקלופדיה והנה המידע כולו. אני מעתיק:

מדובר במשחק עתיק שעוצב לראשונה בסין של המאה ה־12. בעם היהודי של אותן שנים כתבו יצירות כמו רמב”ם ועוד ולסינים היה חשוב לפתח אז משחק מוזר. ומכאן השם השני והפחות רשמי ‘יו–יו סיני’. אגב, אם אתם רוצים למצוא את זה בסינית, קבלו: 扯鈴.

ועכשיו ההסבר: “מערכת הדיאבולו מורכבת משני חלקים. הדיאבולו עצמו: אביזר דמוי שעון חול עשוי מגומי או פלסטיק, ומורכב משני חלקים דמויי קערות שמחוברים בתחתיתם". רגע, אני חייב לעצור אתכם ולהתפרץ: האביזר הזה, בצבע סגול, הוא שנחת על רגליו של אותו צדיק. (אבל קיים בעוד הרבה צבעים אחרים.)

האביזר השני הוא “שני מקלות שיכולים להיות עשויים מפלסטיק, עץ, אלומיניום, סיבי פחמן או סיבי זכוכית שמחוברים ביניהם בחוט", וזהו. זה בעצם האביזר. בירור מקיף שערך כותב השורות אצל כמה ילדים העלה שגם כאן יש כל מיני דרגות. יש 'מקורי' ויש 'חיקוי'. ההבדל ביניהם הוא כמה עשרות שקלים. אבל זה כבר עסק של ההורים.

עכשיו, אחרי שיש לצדיקים שלנו את כל האביזרים, המשחק יכול להתחיל. זה משחק כל כך מסובך, שלרגעים אני מודה לבורא עולם שהוא לא היה בילדותי, בטוח לא הייתי מסתדר איתו. החברה’מנים הצעירים, מציבים את שעון החול הסגול בדיוק באמצע החוט השקוף, ומתחילים לנער את שני המקלות במהירות של מתופפים היפראקטיביים. זה השלב שהפלא מתרחש. הדיאבולו מסתובב על חבל דק ולא נופל.

ואז, כשכבר חשבתי שראיתי הכל, הצדיק שמולי עובר לשלב הבא שמותיר אותי אחוז התפעמות. הוא מותח לרגע את החוט והדיאבולו הסגול ממריא אי שם לשמיים. אני עוצר נשימה לכמה שניות עד שהוא נוחת פונקט לאמצע החוט ושם הוא ממשיך להסתובב.

בקיצור, הדיאבולו הסגול מאתמול היה סתם תאונת משחק. האבא שעבר שם אשם. ואתם רוצים לשמוע? ובכן, מחקר עיקש מגלה כי בשנת 1861 הוציאו את המשחק הזה מחוץ לחוק משום שהוא פגע בכמה עוברי אורח, ולפי השמועה הוא גם הרג מישהו.

3. ועכשיו, אחרי שעייפנו אתכם במשחקי הילדים, הגיע הזמן לקמט את המצח ולהתחיל להפעיל מנגנון נוסף. הפעם מנגנון חשיבה.

זו הזדמנות מצוינת להכיר לכם טיפוס הולנדי, ולהבטיח לכם פרס אם תצליחו להגות את שם משפחתו כבר בפעם הראשונה. קראו לו יוֹהאן האוּזינְחָה, וכמו שאתם יכולים להבין מה"נְחָה" הזה, הוא היה הולנדי. זו הסיבה שלפעמים קוראים לו 'האוזינגה', רק כדי לסבך את העסק עוד יותר.

ואם כבר אתם מרגישים את החך העליון, נציין שהוא נולד בעיר בשם 'חְרוֹנינגן', והיה לאחד ההיסטוריונים המעניינים של המאה הקודמת. הוא כתב את הספר 'בסתיו ימי הבינים' שגורם לקורא המודרני להרגיש כאילו הוא חי באותה תקופה מעניינת.

האוזינחה לא היה רק נאה כותב, אלא נאה מקיים. כשהנאצים כבשו את הולנד והחלו להשפיע על המחקר האקדמי של האוניברסיטאות שם – האוזינחה קם ונשא נאום חריף. זה עלה לו ביוקר. הוא נשלח למחנה, שם שהה למעשה עד למותו.

ממש באותן שנים אלימות, שבהן אירופה התמלאה בדם ואש, כתב ההולנדי היקר הזה ספר מרתק, שמספיק לקרוא את שמו כדי להבין את מה שהוא מנסה לומר. הספר נקרא ‘הומו לוּדֵנְס’, ובתרגום לעברית: ‘האדם המשחק’.

אם לנסות לתמצת לכמה משפטים רעיון עמוק ומורכב, ‘משחק’ הוא עסק הרבה יותר רציני ממה שהורגלנו לחשוב. בעצם כל התרבות, תלויה במשחקים, בין השאר משחקי ילדים. כל בעלי החיים בעולם משחקים, ולאדם יש תקופת ילדות הכי ארוכה שבה הוא לא מפסיק לשחק.

לכאורה משחק אולי נראה בזבוז זמן, אבל עובדה מרתקת היא שבעלי החיים הנבונים ביותר הם גם אלה שמשחקים הכי הרבה. אם בעבר היו אנשים שחשבו שנכון לכנות את המין האנושי בשם 'האדם החושב', האוזינחה סבור שנכון יותר לקרוא לו 'האדם המשחק'. הרבה לפני שהתחלנו לחשוב, כבר שיחקנו.

למשחק יש תפקיד עצום בחיים הפרטיים וגם בחיים הציבוריים. בשעת משחק ילדים לומדים לשתף פעולה, הם לומדים גבולות, הם מתנסים בתחרות קשות, בקנאה, בשנאה, ביכולת להיכשל. המשחק הוא שדה הקרב שמכין אותנו לחיים עצמם.

האמירה של האוזינחה עוד יותר עמוקה. חיבורו נכתב בשנים שבהן מעצמות אירופה שיחקו על גולגולות של מיליוני אנשים, כפי שכתבתי למעלה, ולדבריו היה לכל זה קשר. המשחקים היו רוח התקופה. ההימורים, ובעיקר המלחמות האלימות, יצאו ממגרש המשחקים ונכנסו אל החיים עצמם.

4. ופתאום נראה לי שעליתי על תאוריה.

משחק היו–יו הזה נחת לעולמנו בדיוק ברגע המתאים. הילדים בעצם מאותתים לנו בדרכם שלהם איך אנחנו נראים. זה נכון בהרבה תחומים בחיים, וזה מדויק למצב של היהדות החרדית בימים אלו.

התחושה היא שנקלענו למצב דיאבלו.

אתה צופה בילדים מתופפים במהירות במקלות. הסוד הוא לא להפסיק לרגע, כל הזמן לזוז. אם עוצרים, הצעצוע עלול ליפול. בדיוק–בדיוק כמו שהנציגים היקרים שלנו עושים בכנסת. גם שם, הסוד הוא להמשיך לנוע, לסובב, לזרוק הצהרות לאוויר. לא כי יש תוכנית גדולה, אלא כי אם יפסיקו לרגע המשחק כולו יקרוס.

גם הח"כים היקרים שלנו נאלצים מדי פעם לעשות את ה'שטיק' המפואר הזה. הם צריכים להעיף זריקות מתוקשרות של סיסמאות, "הישגים היסטוריים" שמהבהבים לכמה שניות, הם מתעופפים גבוה באוויר רק כדי ליפול שוב על אותו חוט דק. בפועל כלום לא משתנה. אין תנועה קדימה, רק סיבובים במקום עם כמה פעלולים שנועדו להרשים את הציבור.

לא לחינם הלטינים קראו למשחק הזה "המקלות של השטן". יש שם משחק מילים מורכב, אבל מי שעקב השבוע אחרי ההתנהלות של נציגינו לא זקוק לשום משחק מילים. אתה רואה יהודים יקרים שמתפטרים בקול רעש גדול. מפריחים באוויר סיסמאות של "קידוש השם" ומייד מחזירים את הכדור למקומו, מושכים את ההתפטרות, ממנים עוד כמה אנשי מקצוע שיוודאו שאכן ה"קידוש השם" יישאר במקומו.

האמת שמאוד קל לשבת ביציע ולהפגיז כותרות בסגנון "נכשלתם הביתה". הכישלון הזה הוא בשום אופן לא רק של ח"כ כזה או אחר. הנציגים היקרים – ויצא לי לפגוש כמה מהם – מסתובבים מתוסכלים וכאובים. אוי להם מיצרם ואוי להם מיוצרם. הם לא מסוגלים להפסיק לנענע את המקלות. בתחושה שלהם העסק כולו עומד על חוט דק. אם מותחים יותר מדי – הוא נקרע, ואם מרפים יותר מדי – הכל נופל.

תוך כדי שיחה עם אחד הנציגים היקרים, שהתפטר במעמד–לא–התפטר, הבנתי שלמשחק הזה יש שם כואב מאוד בלשון הקודש: “בין המצרים”. הכדור מסתובב סביב עצמו והתחושה היא שאין שום פתרון באופק. רק תפילה, תורה ומעשים טובים.

השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.