"אמא!" הוא צעק בהתרגשות כזו שהייתי בטוחה שהמשיח הגיע. "אבא אמר שאני אתארגן וארד למטה כדי ללכת איתו להכניס את הפרשיות לבתים".
"מרגש!" התרגשתי באמת וחיבקתי את הכמעט בר מצווה שלי. "לך, והלוואי שתמיד תשמח ככה עם התפילין שלך".
דוד התארגן במהירות תוך שהוא מסביר לאיילת שסוף כל סוף התפילין היקרות מפז מוכנות. "אבא הזמין אותן בערך כשאת נולדת, ועכשיו הקלף מוכן ואני מוזמן להכניס אותו לתוך התפילין".
"זה לבר מצווה?" ביררה איילת שלא הצליחה לעקוב אחרי כמות המושגים החדשה.
"כן", השיב דוד ופרח מהדלת, מותיר מאחוריו ילדה בת שש וחצי בוכייה: "אני גם רוצה ללכת לבר מצווה! זה לא פייר שרק הוא הולך".
"אבל לולה, זה רק התפילין של הבר מצווה, לא הבר מצווה בעצמה", ניסיתי להסביר, אבל המילים שלי נפלו על אוזניים ערלות. בחלוף כמה שניות, כשאיילת הבינה שלא תקבל ממני מענה, היא הזדקפה, נטלה את הטלפון וחייגה לאבא.
"אבאאאא! בחיים לא יהיה לי בר מצווה!" בכתה את נשמתה. "לפחות תיקח אותי לראות את הבתים של התפילין!"
אבא שלנו פרץ בצחוק ובת השש ומחצה נעלבה עד עמקי נשמתה. "שתדע שזה לא הוגן שלכם יש גם אירוע וגם קבלת בנים (השיבוש במקור) ולנו יש רק בת מצווה".
"יש לכן גם שמלת כלה!" טען אבא, "ותכשיטים ויהלומים וחצאיות מתנפחות".
"אה…" מלמלה איילת ונרגעה באחת, "אתה צודק, לנו יש גם עקבים ולכם אין".
התפילין נועדו להזכיר לנו שהשם הוציא אותנו ממצרים ושמעתה והלאה אנחנו עמו… בכל פעם שאתה רואה זוג תפילין, שקית תפילין, תיזכר במה שהתפילין אמורות ללמד אותך. וזה נוגע לא רק לאנשים אלא גם לנשים. כאשר את רואה את בעלך או בנך נוטלים לידם את התפילין וממהרים לבית הכנסת, תזכירי לעצמך את עניין התפילין" (תורת אביגדור – הרב אביגדור מילר).
שבוע לאחר מכן התפילין הגיעו הביתה, ואחרי שכולם התרגשו עד כלות, ואחרי שפינינו מדף עבורן ואחרי שדוד הזהיר שכשעוברים על יד המדף אסור לנשום – התחלנו לדבר באמת.
"אתם זוכרים שאיילת בכתה שבחיים לא יהיה לה בר מצווה?" שאלתי, וכשכולם הנהנו בראש המשכתי: "אתם חושבים שבאמת כדאי לבכות בגלל זה?"
"לא", פסק יהודה, "לכל אחד יש את התפקיד שמתאים לו. לך מתאים להיות אמא ולאבא מתאים להיות אבא, אז אין מה לבכות".
"אולי כדאי קצת לבכות", מלמל יוסף, "כי אין לכן תפילין וציצית ואתן לא ישנות בסוכה ולא עולות לתורה".
לתשובה הזו חיכיתי.
"התפילין והציצית שייכות רק לכם הבנים?" ביררתי, והוא אישר.
"אז למה גם אני אומרת כל יום 'וזכרתם אותם'?"
הילדים שתקו, ואני הקראתי את מילות הזהב של הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל:
"נשים גם הן בכלל עבודה זו, והתורה מדברת אף אליהן, על אף שאינן במצות לבישת ציצית. הגמרא (מנחות מג א) אומרת שסומא חייב בציצית מפני ש'וראיתם אותו' אצלו מתקיים בכך שאחרים רואים את ציציותיו. הרי שאפשר לגדול גם מלראות ציצית אצל אחרים – וזה נוגע לאנשים ונשים כאחד" (שם).
מצוות ציצית נתונה אומנם לגברים, אבל עניינה נוגע לכל נפש ישראל. הציצית מביאה את המתבונן בה להיזכר בקדוש ברוך הוא. גם התפילין מעידות על הקשר בין ישראל להשם, והמזוזה שעומדת בפתח הבית, והשבת ועוד.
אם כן מובן שהמצווה בפועל אומנם חלוקה בין גברים לנשים, אבל עומק מהות המצווה שייך לכולם.
"אין מנוס! מוכרחים ללמוד את משמעותן של המצוות, אחרת נהיה כמו חיילים היוצאים לשדה קרב ללא כלי נשק. כמובן שאנחנו לובשים את הציצית כל היום, אולם אם לא נשתמש בציצית – אם מעולם לא הבטנו על הציצית וחשבנו על השם – אז אין פלא שאין לזה השפעה עלינו" (שם).
החידוש של רבי אביגדור מילר נוקב ותובע.
הוא בעצם בא ואומר: "גברתי היהודייה, וכי חשבת שאת פטורה ממצוות שהזמן גרמן? ובכן, חשבי שנית, שכן את אומנם פטורה מעשייתן, אבל לא פטורה מהמשמעות העמוקה שלהן".
וממחשבה למעשה – תליית כביסה היא מלאכה נעימה עבורי. אני אוהבת להתעסק עם בגדים רטובים המדיפים ריח טוב. אוהבת למתוח את החולצות, להחליק את קמטי הכביסה ולדעת שהסל המלא תמיד, התרוקן לכמה דקות.
אבל מלאכה אחת אני לא אוהבת, והיא מלאכת פרימת חוטי הציציות של הבנים. את השקית המיוחדת לציציות אני שומרת לסוף ואז, כשכבר אין מנוס, אני פותחת את הרוכסן, שולפת את הגוש המלופף בחוטים ומתחילה להפריד בעדינות את הפתילים.
ההבנה המחודשת של הציצית, והחיבור שלה אלי, גורמים לי לגשת אחרת לעבודה הזו.
לא עוד אנחה קורעת לב, אלא מודעות עמוקה והבנה שיש בפניי רגע יקר מפז שצריך לנצל. לפתוח את הקשר, ולהרהר בקשר שלי עם בורא עולם. להחליק את פתיל הצמר ולחשוב על החסדים שהשם מרעיף עלי.
אין לאישה פטור מהבנת עומק תרי"ג מצוות שמסייעות לה לחיות חיים מכוונים ומודרכים יותר.
תחשבו על זה… לקום בבוקר, ובזמן שאנחנו מחזירות את התפילין למקום – אנחנו זוכות לחיזוק באמונה. תולות ציצית על חוטי הכביסה – ומקבלות תזכורת של יראת שמיים. עוברות בפתח הדלת – ומשננות את הימצאות השם בעולמו.
אין ספק שאלו חיים שיש בהם!
