ישראל יוסקוביץ
כ"א אייר התשפ"ב
מסע חברון: יחד עם אחד ממומחי קהילת המודיעין, יצא ישראל יוסקוביץ לסיור באזור הר חברון ולמד על 'תרבות הדם' של השכנים מעבר לקו • וגם, מה אפשר ללמוד מתבוסת החיזבאללה בבחירות שנערכו השבוע בלבנון?
דרכי הגעה שונות מובילות מירושלים רבתי למועצה מקומית מיתר, השוכנת בשיפוליו הדרומיים של הר חברון. היפה מכולן היא המסוכנת מכולן. נסיעה בת שעה וחצי, בכביש המתפתל בין ההר לבקעה, חושפת אותך לנופים אקזוטיים. עדרים של צאן ובקר מלחכים עשב מוריק, נעים בדבוקה למרגלות הכפרים. עצי זית ופרי מקיפים שורות בתים שגגות אדומים בראשם, ורק השלטים, על טהרת השפה הערבית, מזכירים לנהגים החולפים בנתיב העקלקל כי המציאות המשתקפת מבעד לשמשת רכבם – מדומה היא.
על ידי יושב ש'. בכיר באמ"ן, מומחה לעולם המוסלמי, ואחת הדמויות המרתקות בקהילת המודיעין. אין שני לו בהכרת החברה הערבית על שבטיה וחמולותיה; משני עברי הקו הירוק ובמדינות השכנות. הוא חולם את שפתה, שולט בניביה, ובקיא בפירושים השונים של דת האסלאם.
מפגש אקראי חיבר בינינו לפני כעשור. מאז, כל אימת שברצוני להעמיק חקר בתחום התמחותו, אני מרים טלפון. ש' בוחן את היומן וקובע מועד הנוח לשנינו. החיבור שלו עם השטח מרתק. כל כפר וסיפורו; כל שילוט ותרגומו.
בפאתי הכפר 'סמוע' אנחנו עוצרים. האמת ההיסטורית בוערת בו. אצבעו מונפת אל השלט בערבית הנושא את שם היישוב. שמו המקורי, מתברר, הוא 'אשתמוע'. בתקופת המקרא התגוררו בו כהנים.
היום הוא ה-15 במאי. ערביי ישראל מציינים את 'יום הנכבה'. בנרטיב, השוטף את מוחם של הצעירים, מככבים היישובים הללו כחלק מסיפור גירושם של ערביי ישראל במלחמת 48. ההיסטוריה הרחוקה יותר, המדויקת יותר, מתארת תמונה שונה: יהודים התגוררו כאן הרבה לפני שהערבים חמסו את אדמותיהם ורצחו את בעליהן.
גם עברו של הכפר השכן, אל כרמל, דומה. כרמל המקראית הייתה חלק מנחלת שבט יהודה. היא מוזכרת בתנ"ך במסגרת סיפור בריחתו של דוד משאול אל מדבר הרי חברון. בהמשך, יבואו ציוני דרך נוספים שיוכיחו: חיים יהודיים, תוססים, התנהלו כאן הרבה לפני פיקציית הנכבה.
בשלב מסוים, הבתים נעלמו מהנוף. במקומם השתלטו על המרחב חולות המדבר.
הכביש ריק. כמעט. מאחור שועטת מכונית כסופה. היא מתקרבת בעוצמה ועוד רגע תפגע בנו. בלית ברירה ירדתי לשול. הרכב עקף ונעצר בחריקת בלמים. אחד הנוסעים יוצא מתוכו ומסתובב לעברנו. אלא שאז הוא מבחין בש', הלבוש במדי צה"ל. כמו שצץ, כך נעלם. הנהג סוחט מהירות ונבלע בתוך שניות באופק הצחיח.
אירועים כאלו, אומר לי ש', מתרחשים מדי יום. הבדואים בוזזים רכוש בלילה ושודדים אזרחים לאור יום. שום דבר לא עוצר בעדם. לרוב, מקרים כאלו מסתיימים בנזק לרכוש. לכולם ברור שטרם ראינו הכל.
2.
כאמור, הנסיעה עם הבכיר מאמ"ן מתקיימת ב'יום הנכבה'. הפיגועים האחרונים מלמדים על חיבור הולך ומתהדק בין ערביי 67' לערביי 48'.
מול שיגורי הטילים מעזה יש בחסדי שמים מענה הולם: כיפת ברזל, ותכף אמצעי היירוט בלייזר אווירי. האיום האמיתי מגיע מערביי ישראל. הסנסורים מראים על אסקלציה הולכת וקרבה.
בשנות ה-90', לפני ואחרי חתימת הסכמי אוסלו, ש' היה מראשי המנהל האזרחי; המתפ"ש בשמו המעודכן. אחר כך עבר לחטיבת המחקר באמ"ן, ובתקופות מסוימות הושאל כיועץ לשרי ביטחון לענייני העולם הערבי. בפורומים השונים – מטכ"ל, פיקוד מרכז, לשכת השר – כשהיה מעלה את סכנת ערביי ישראל, החברים הגיבו בביטול. אתה רואה צל הרים כהרים, אמרו לו.
אירועי אוקטובר 2000, הוכיחו שצדק. זה קרה ביומו השני של ראש השנה תשס"א. יומיים אחרי פרוץ 'האינתיפאדה השנייה' יצאו ערביי ישראל לצמתים המרכזיים ברחבי הארץ, הציתו צמיגים בוערים וחסמו עורקים ראשיים בנתיבי התחבורה. זאת הייתה התפרצות וולקנית ששטפה את המרחב הציבורי. היא החלה בכביש ואדי עארה, והמשיכה לתוך הערים המעורבות: יפו, לוד, עכו, נצרת.
אחרי ניסיונות תקיפה אלימים כלפי יהודים, המשטרה הגיבה בירי חי. שנים-עשר פורעים נהרגו במהומות. הסערה הביאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט תיאדור אור. מסקנותיה לימדו עד כמה גדולה בורות חבריה. הביקורת שמתחו על מפקד המחוז הצפוני, אליק רון, ועל צוות הפיקוד, הביאה את המשטרה להפסיק גם את השיטור המינימלי שנעשה עד אז במגזר הערבי.
הכתובת הייתה על הקיר כבר אז, בשנת 2000, אבל טהרנות השופטים הביאה להזנחה פושעת. הזנחה בת יותר משני עשורים.
ש' מספר לי על ישיבה אחת, טעונה, שהתקיימה אצל ראש הממשלה, אהוד ברק, שאליה הוזמן כנציג אמ"ן. בהגיע תורו לדבר העלה תסריט אפשרי שבמסגרתו תושבי הכפרים הסמוכים לתוואי כביש 6 ינסו לשבש גיוסי מילואים ולפגוע בתנועת מובילי הטנקים.
"אמרתי לראש הממשלה שמספיק שעשרה חבר'ה מגיעים עם מכושים ויוצרים תעלה של 40 ס"מ, כדי שאף מוביל טנק לא יכול לעבור".
לזכותם של המשתתפים ייאמר שהכביש אז רק החל לפעול. וגם זה בחלק קטן מהתוואי. אולי זאת הסיבה שכשש' העלה את הסצנריו הזה הוא היה נראה להם הזוי ובהתאם, תגובתם הייתה מבטלת.
יחלפו 22 שנה. לפני מספר שבועות החליטה הממשלה על הקמת חטיבות מיוחדות, מעין משמר אזרחי, שתפקידן, בין היתר, לאבטח את צירי התנועה הראשיים. במיוחד את כביש 6. ש' הקדים כנראה את תחזיתו.
"אם תיסע על הכביש באזור הכפרים הערביים", הוא אומר, "תראה שעל הגשר אין מעקה רגיל אלא מעקה עם רשת. עשו את זה כלקח ממהומות 2000, כדי שלא יוכלו לזרוק משם אבנים על הרכבים שנוסעים למטה.
"החשש מהתפרצות ערביי ישראל בערים מעורבות מטריד את מערכת הביטחון הרבה יותר מהרקטות בעזה", הוא אומר.
מטריד, זה אנחנו יודעים, אמרתי, אבל לא בדיוק רואים שנעשה טיפול שורש במגזר הערבי והבדואי. "המריבות בין המשטרה לצה"ל ושב"כ", השיב, "מעכבות את התנעת המהלך. מדובר בתקציבים גדולים. בקרדיטיציה. זה מביא למלחמות גנרלים. אני מניח שבשבועות הקרובים הדרג המדיני ידפוק על השולחן ויקרא את כולם לסדר".
איך לדעתך ניתן בכלל לטפל באיום הזה?
"ערביי ישראל זה סיפור הזנחה מודיעיני של שנים רבות", אמר. "האשם המרכזי הוא שירות הביטחון הכללי. בגלל שמדובר בגוף קטן, שמותח את כל האיברים בעזה וביו"ש, אין לו מספיק יכולת מודיעינית לטפל בערביי ישראל.
"כשאני אומר ערביי ישראל, קח כדוגמה את החבר'ה של דאעש שרצחו בבאר שבע: הם לא היו במעקב של השב"כ, על אף שידעו שהם מזוהים עם הארגון ועל אף שהיו במאסר. רק אחרי האירועים האלו פתאום השב"כ סימן את כולם: 400 חבר'ה חשודים בשורה הראשונה ועוד כמה מאות בשורה השנייה. מה קרה עכשיו?!"
ומה באשר למודיעין המשטרתי?
"לצערי, רמת ידיעת השפה הערבית של משטרת ישראל נמוכה מאוד. בשביל להביא מודיעין טוב, קודם כל אתה צריך לדעת את השפה היטב. ולא פחות חשוב: לקרוא חומרי מודיעין בערבית. אין למשטרה כוח אדם מתאים. מי שמתמחה בעולם הערבי נשלח בדרך כלל לחיל מודיעין ולנושאי מודיעין. ידע זה כוח. כשהוא אינו בנמצא אתה בבעיה".
3.
שעות אחדות אחרי הפיגוע באלעד היה מי שהעלה את נאומו של יחיא סינוואר, ראש ממשלת חמאס, הקורא לרצוח יהודים בנשק וגרזן. המסקנה הייתה ברורה: ההסתה של "הקצב מח'אן יונס" היא שהביאה לפיגוע. בתגובה, החלו להישמע קולות הקוראים לחסלו.
"סינוואר הוא בן מוות", אומר לי ש', "אבל אין קשר בין הפיגוע באלעד לנאומו". עדות מסייעת אני מוצא בקטע מטורו של העיתונאי נחום ברנע שחשף בסופ"ש שעבר שבחקירתם בשב"כ נשאלו המחבלים על הנאום המדובר, ולא הבינו מה רוצים מהם.
ש' לא נדרש לתגלית של ברנע. "גרזינים מופיעים בנאומיהם של כלל המסיתים הפלסטינים", הוא אומר. "זהו נשק שנחשב לנשק דתי. למשל, במחשב של אחד המחבלים בפיגוע אחר שהתרחש לאחרונה גילו נאום בבית הספר של איש דת, שעומד על המרפסת, מקריא שירים וקורא להשתמש בגרזינים.
"מי שקורא עיתונות פלסטינית, ערבית בכלל, רואה שהגרזן מופיע לצד הסכין. יש את הקלצ'ניקוב ויש את הסכין והגרזן. כך שאצלם זה דבר שגרתי.
"כשאני הייתי בר מצווה קיבלתי שעון. ילד בתימן מקבל חרב קטנה. שברייה. זאת חרב קצרה, מעוקלת, שיושבת להם בתוך החגורה. בסעודיה מקבלים סייפא גדול. כשיש קטטה בין החמולות הנער מוציא את זה ומתחיל לדקור. זאת חברה שיש לה מה שאני קורא: תרבות דם. היא רואה בזה דבר לגיטימי".
נניח שהפיגוע באלעד איננו תוצאה של נאומו המסית, האם לא הגיע הזמן לחסל את סינוואר?
"בהחלט שהגיע. אבל זה צריך להיות חלק מתוכנית יותר רחבה. המצרים מאיימים שאם נעשה זאת ללא סיבה מוצדקת, הם יפסיקו לתווך בינינו לבין חמאס.
"זה יהיה רע מאוד, כי ישראל חייבת את המעורבות המצרית במגעים מול עזה. לכן, כל הסיפור עם סינוואר בעיתוי הזה ועל הרקע הזה היה שליפת מותן לא מוצלחת של אנשים שלא קוראים חומר ערבי ביום-יום. הם לא מבינים שהגרזן זה דבר שמופיע בכל משפט עשירי של המטיפים המוסלמים.
"בקוראן עצמו מתואר איך מוחמד שחט את יהודי חייבר בגרזן. יש בו גם את הפסקה המפורסמת האומרת כך: 'כאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים יאמרו האבנים והעצים הו מוסלמי, יהודי מסתתר מאחוריי בוא והורגהו'… אינני זוכר במדויק את המילים אבל גם שם הגרזן מוזכר".
לדבריך, כשמנסור עבאס מצהיר שרע"מ, שהיא תנועה דתית, נגד טרור לאומני, הוא בעצם מוליך שולל…
"ל'אחים המוסלמים', שרע"מ נמנית עימם, קיימים הרבה גוונים. יש את הפלג הדרומי שהוא מתון יותר, ויש את הפלג הצפוני שמצהיר מפורשות שהוא דוגל באלימות. בגדול, כולם שם, כולל הבוחרים שמנסור עבאס מייצג, חיים על תרבות הדם.
"כשאצלנו יהודי נהרג בפיגוע, מייד זק"א רצים ואוספים כל טיפת דם. למה? כי אסור להשאיר טיפת דם בחוץ. זה נחשב למשהו מקודש שקוברים כחלק מהגוף. לעומת זאת, אצל המוסלמים זה בדיוק הפוך: כשמישהו נרצח, מניחים בהלוויה את הבגד הספוג בדם כדי שכולם יראו.
"אתה זוכר את הלינץ' ברמאללה? (אירוע מזעזע שבו נרצחו שני חיילי מילואים, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ הי"ד, אחרי שאיבדו את דרכם בסמטאות רמאללה. י"י) מה עשו הרוצחים הנתעבים מייד אחרי שהשליכו את הגופות מהקומה העליונה אל הרחוב? נופפו להמון בידיים טבולות בדם הנרצחים.
"בחברה המוסלמית מתרגלים ילד קטן, כבר בגיל 3, לשחוט כבש. לוקחים את הכבש ב'חג הקורבן', שמים אותו בחצר, ושוחטים אותו מול הילדים. אתה היית עושה את זה מול הילדים שלך? לא. זאת החברה שלצידה אנחנו חיים. אם לא נבין זאת, לא נדע איך להתמודד עם האלימות שהיא מייצאת".
90 דקות חלפו מיציאתנו לדרך ועד הגעתנו לנקודת הבידוק בכניסה ליישוב מיתר. זהו היעד שהגדרנו כנקודת סיום. פרסה לאחור וחזרה הביתה. זהו פרק אחד מתוך כמה. ש' מבטיח שבקרוב יגיעו הבאים בתור.
4.
בשיאו של משבר כלכלי חריף, התקיימו השבוע הבחירות לפרלמנט הלבנוני.
בצל קריסתה הפיננסית והחברתית, וכשהיא מתבוססת במלחמות שבטים מדממות, רגע אחד של חסד בצבץ במדינה השסועה: חיזבאללה, ארגון הטרור האימתני, ספג מכה קשה כשאיבד את הרוב בפרלמנט.
ערב פריצתה של מגפת הקורונה עמדה ארץ הארזים כפסע מלהפוך לחדלת פירעון. תמונות של תורים ארוכים על יד תחנות הדלק, ערים מרכזיות חשוכות וכספומטים ריקים ממזומנים, סיפרו את סיפורה העצוב של מי שכונתה פעם "שווייץ מזרח תיכונית".
מאז המצב רק הלך והידרדר. יותר משני שלישים מאוכלוסייתה נתונים בעוני, אבל גם האליטה, זאת שבדרכים מושחתות עדיין אוחזת במזומנים, מתקשה להשיג מצרכי יסוד. כי הם פשוט אינם בנמצא.
לבנון של 2022 מתמודדת עם הפסקות תכופות באספקת החשמל, היעדר דלק ומחסור חמור בתרופות וציוד רפואי. זאת, לצד מאבקים אלימים בין החמולות שהקימו בתוך המדינה הקטנה אוטונומיות הנשלטות על ידן.
הבנק העולמי תיאר את המשבר שפוקד אותה כאחד המשברים החמורים ביותר שידע העולם ב-150 השנים האחרונות. הוא החריף בעקבות הפיצוץ האדיר שהתרחש לפני כשנתיים בנמל ביירות. אותו אירוע חולל הרס נרחב בחלקים מהבירה הלבנונית, ונהרגו בו יותר מ-200 בני אדם. האחריות לפיצוץ הוטלה על האליטה השלטונית הוותיקה, בטענה כי התרשלה בטיפול בחומר הנפץ שישב במחסן מוזנח בנמל במשך שנים ארוכות.
לצד המשבר הכלכלי מתמודדת לבנון עם משבר פוליטי חריף, שמונע מממשלותיה השונות, שקמו ונפלו מאז תחילת הקריסה, להוציא לפועל רפורמות כלכליות חיוניות. ללא הרפורמות הללו, לא תוכל לבנון לקבל גישה למיליארדי דולרים שהסכימו להעניק לה קרן המטבע הבין לאומית וכמה מדינות תורמות – שהציבו את הרפורמות הללו כתנאי להעברת הסיוע.
5.
למרות המכה שספג חיזבאללה, ההערכה היא שזה לא יביא ליציאה מהמבוי הסתום שבו נתונה המדינה.
הסיבה לכך פשוטה: כוחו הצבאי של הארגון גדול משמעותית מהצבא או מכל גוף אחר האוחז בנשק. ב-2019, בעת שהיה במצוקת מזומנים כתוצאה מהסנקציות שהוטלו על איראן, אנשיו של נסראללה השתלטו על הבנק המרכזי ורוקנו אותו. הם לא בדקו קודם את דעת הקהל.
לכן, על אף שמבחינה מורלית חיזבאללה חטף סנוקרת, לפי כל ההערכות, זאת לא תביא לשינוי במדיניותו. ההפך: ניצחונה המונומנטלי של מפלגת "הכוחות הלבנוניים", הנחשבת למתנגדת מושבעת של חיזבאללה, יביא כנראה להעלאת מפלס האלימות במדינה.
מדובר במפלגה שמייסדה הוא בשיר ג'ומאייל, נשיא לבנון שנרצח בשל קשריו עם ישראל. בשיר הוא בנו של פייר ג'ומאייל, מייסד הפלנגות הנוצריות, שבתקופת מלחמת האזרחים עבד בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל ומערכת הביטחון.
במהלך השנים עברה המפלגה שינויים והמציאה עצמה מחדש. גם כיום, ישנם דיווחים שמאחורי הקלעים ישראל וארצות הברית פעלו לסייע להצלחתה. זה בא לידי ביטוי בהזרמת סיוע כלכלי לארגונים הכפופים לה, לצד פעולות נוספות.
בירושלים עדיין לא גיבשו עמדה סדורה באשר להשלכות שתהיינה כתוצאה מהתמורות הפוליטיות במדינה השכנה. היסטורית, הברית עם הפלנגות הנוצריות, ובמיוחד עם הנציגות הפוליטית שלה, לא הוכיחה את עצמה, כך שאם נכונות הידיעות על שיתוף פעולה מתחדש שנרקם איתם – זה מוזר בלשון המעטה.
אחד האנשים שניהלו את הקשר עם משפחת בושייר ומפקד הפלנגות, אלי חובייקה, הוא האלוף במיל' עמוס גלעד. בהקשר לכך, שווה להביא בשנית קטעים נבחרים מריאיון שקיימתי איתו לאחרונה על הימים ההם.
בשנות ה-70 המוקדמות, כקצין צעיר באמ"ן, גלעד היה אחראי על גזרת לבנון. באותם ימים, ארגון הטרור אש"ף, בראשות רב-המרצחים ערפאת, שלט בחלקים גדולים בארץ הארזים. הוא ייצא ממנה פיגועי טרור שכוונו ליעדים ישראליים, בארץ ובעולם. מאוחר יותר, כשיתבקש על ידי ראש הממשלה רבין לאפיין את ערפאת, גלעד ינסה במשך 47 דקות לשכנעו למה אין סיכוי להגיע עם הרוצח הזה להסדר שלום.
"לא יכולת להבין את לבנון של אותם ימים", הוא אומר, "אם לא הבנת את ערפאת ואת הסגן שלו אבו ג'יהאד. איך הם ניצלו את המדינה הזאת; איך הם חירבו אותה. ראיתי גם מה הם עשו קודם לכן בירדן והבנתי את הקו".
אחרי סדרת פיגועים רצחניים, החליט הדרג המדיני להביא לסילוקו של אש"ף מלבנון. המטרה הייתה להמליך עליה את ראשי הפלנגות ואת המועמד מטעמם, בשיר ג'ומאייל, לנשיאה.
ההחלטה הזאת התקבלה, אחרי שבירושלים השתכנעו שג'ומאייל חותר לכונן עם ישראל הסכם שלום. בפועל, ההסתמכות על הפלנגות התבררה כמשענת קנה רצוץ. ישראל נגררה בעקבותיה לבוץ הלבנוני ולמלחמות השבטים שהתנהלו בה.
בספרך האוטוביוגרפי ("המתריע", נכתב ע"י שמעון שיפר, בהוצאת 'ידיעות אחרונות') נראה שאתה מאוד מתוסכל מהאופן שבו ישראל ניהלה את קשריה בשנות ה-70 עם לבנון; האם לדעתך יכולנו לעשות את זה אחרת ולמנוע את האנרכיה שמתרחשת כיום במדינה?
"לא היינו צריכים להיכנס ולכבוש את לבנון בניסיון להמליך את בשיר ג'ומאייל. אבא שלו, פייר ג'ומאייל, מייסד הפלנגות, אמר לנו מפורשות: 'הבן שלי רוצה להיות נשיא של כל לבנון ולכן הוא לא יחתום איתכם הסכם שלום'. אז בשביל הרפתקה כזאת אנחנו הקרבנו חיים של מאות אנשים? בגלל פנטזיה של הפלנגות שבכלל לא היו שותפים שלנו?!
"מהרגע הראשון הבנתי שמדובר באנשים מושחתים שרק רוצים לנצל אותנו. אומרים שהעם היהודי הוא עם חכם. מלבנון אי אפשר להוכיח את זה. הם הזמנו אותנו אליהם, נתנו לנו ארוחות פאר, והציגו לנו כל מיני תוכניות צבאיות מדהימות. ואז אני שואל איפה כוחות הצבא, ומתברר שאין כוחות. האלוף מאיר דגן זיכרונו לברכה – שלימים מונה לראש המוסד – היה מומחה גדול לשריון. הוא בדק את הטנקים שלהם ואמר לי: 'עמוס, כאן שום טנק לא יזוז. אי אפשר לתקן אותם; הכל הרוס'. הפלנגות רצו שאנחנו נוציא להם את הערמונים מהאש. בזמנו, רבין ז"ל קבע שנסייע להם בנשק ומודיעין. זה היה בסדר כי זה הפיך. אבל לא בחיילים ולא בתוכניות צבאיות משותפות.
"צה"ל תכנן מבצע מדהים, מבריק, בלבנון", מספר האלוף גלעד. "החיילים היו צריכים לנחות בשטח של הפלנגות ומשם להסתער על היעד. הם כבר היו בדרך, אבל אז הגיע בשיר ג'ומאייל לשלוחה שבה ישבנו, מצפון לביירות, והודיע לנו: 'אתם לא תיכנסו'. אני הצעתי שלא נשמע לו ובכל זאת ניכנס, אבל בכירים בצה"ל אמרו: 'לא, הם בעלי ברית'. וזה אחרי שהוא קיבל מאיתנו כל הזמן סיוע. בסוף המבצע בוטל. שילמנו עליו אחר כך, כשפעלנו בתנאים נחותים, בהרבה מאוד אבדות. הסורים כבר הבינו מה אנחנו רוצים לעשות, החליפו את הכוחות לכוחות מיומנים טובים, וזה עלה לנו בהרוגים ופצועים".
אם לא היינו נכנסים ללבנון ומביאים להגלייתו של ערפאת לתוניס, לא היה היום חיזבאללה?
"אני לא בטוח, אבל אני משוכנע שהאצנו בכך את התהליכים. צה"ל בוסס שם בבוץ, הפסיד המון חיילים, המון משאבים, ונראינו מאוד חלשים. זה עודד את התוקפנות. לבנון זאת טרגדיה נוראה. אתה יודע איזו מדינה יפה זאת? מדינה מדהימה. הישראלים היו נוהרים לשם. עד היום אני מזועזע ממה שקרה לה.
"לקח נוסף שלמדתי מהשהייה הממושכת בלבנון הוא שכוח מפעילים רק במצב של 'אין ברירה'. בדמוקרטיה, אתה יכול להפעיל את הצבא רק כשיש קונצנזוס. כששלחו את כוחות צה"ל לפעול נגד ערפאת במבצע 'חומת מגן' (שהתרחש בשנת 2002 בעקבות הטבח במלון פארק, י"י), ההתייצבות למילואים הייתה של 120%. היה כזה גועל וסלידה מערפאת, מדרך הרצח שלו, שהרבה אנשים ממש התחננו שנגייס אותם. אתה יודע למה? כי זאת הייתה מלחמת 'אין ברירה'.
"במדינה דמוקרטית, ההנהגה תלויה ברוח הגבית שהעם נותן לה. כשיש לך גיבוי ציבורי, אתה מנצח במלחמה, וכשהציבור לא מבין מה אתה עושה, ולמה אתה משלם לחינם באבדות קשות, הוא לא נותן גיבוי והתוצאות בהתאם".
עד כמה המצב הכלכלי בלבנון צריך להדאיג אותנו בישראל?
"לבנון דומה לעצי הדקל שנאכלים על ידי 'חדקונית הדקל'. זה מזיק מתוחכם שנכנס לתוך עצי הדקל ומפורר אותם מבפנים. לבנון כבר איננה מדינה. יש לה נשיא, ראש ממשלה, פרלמנט, שר הגנה, צבא, משטרה, אבל הם לא מתפקדים. מי שהשתלט על כל המרחב, מביירות ועד הגבול שלנו, הוא ארגון חיזבאללה, שממומן ונתמך על ידי איראן. זאת מדינת חיזבאלסטן, זאת לא לבנון".
הלוואי שמשהו ישתנה.
