מצעד האיוולת

מחיר חוסר התבונה: איך הפך ניר אורבך מהאיש המכריע ללא-מעניין? * כיצד הצליחה אקטיביסטית ערבייה למחוק את הישגיה? * מה חושבים לעצמם הנדל ושקד, אבידר וזליכה? * ואיזה לקח מומלץ מאוד לנציגים החרדים להפיק? * וגם, משהו על משה קלוגהפט

עשרה קבין של חוסר מודעות ירדו לעולם, את מרביתם נטלו נבחרי הציבור. קחו כמשל את ניר אורבך: אך לפני שבועות ספורים האיש היה בגג העולם. כאצבע ה-61, כעריק פוטנציאלי, כמקורב לראש ממשלת ישראל. בקיצור: אין דבר שזז בכנסת או בממשלה, שלא עבר את ברכתו.

הפוזיציה שלו כמתנדנד, כמי שיכול בכל רגע להוביל את הקואליציה לפירוקה, הציבה אותו בצומת מכריע. בבוקר ההחלטה על פיזור הכנסת, עוד שוחח איתו ראש הממשלה. אורבך שותף בפרטי ביקורו הצפוי של הנשיא ביידן ונחשף למגעים המתקיימים מאחורי הקלעים מול סעודיה.

אגב, השמועות אומרות כי נפילתה של הממשלה האטה את הליכי הנורמליזציה מול בכורת המפרציות.

בכל מקרה, בנט הבין באותה שיחה כי תם הטקס; פניו של הח"כ מרשימתו לאקזיט עם הליכוד. הוא הסכים להמתין שבוע נוסף, לתת כמה ימי חסד לצורך התארגנות ועיכול, אך הודיע כי בשבוע הבא בכוונתו להצביע בעד החוק לפיזור הכנסת.

השיחה הסתיימה. מייד לאחריה, ראש הממשלה קיבל אותנו, הכתבים המדיניים, לתדרוך אחרון. כפי שכבר כתבתי, שום רמז לא ניתן במהלכו לצפוי להתרחש שעה קלה אחרי שנעזוב את הלשכה. שאלתי את בנט אם שוחח עם אורבך בבוקר. הוא השיב בחיוב, אך סירב להסגיר מה נאמר בה.

במהלך המפגש מצב רוחו היה מצוין. ברטרוספקטיבה, אפשר להסביר זאת כהשלמה עם המציאות. בעוד זמן קצר יתברר לנו שיבקש להקדים מכה למכה: במקום להמתין לביצוע גזר דינו, מיהר להעניק את תמיכת הקואליציה להקדמת הבחירות, עוד בטרם סוכם עם הח"כ הסורר אילו הטבות יקבל מהליכוד.

הפועל יוצא מכך הוא, שנתניהו לא נזקק לאורבך. כך יצא, שאת בוקרו של אותו יום שני התחיל בשיחת חנופה מראש ממשלת ישראל, ואת יומו סיים עם כרטיס יציאה מכנסת ישראל.

היו שהזכירו לו את מי שהיו שם לפניו. פייגלין, מופז, ברקת, בני גנץ ורבים אחרים. אורבך התעקש שהפעם זה יהיה אחרת. התברר שהפעם זה לא היה אחרת.

הטיפשות לא חונה רק בבית מדרשו. רבים היו שם לפניו, רבים נמצאים שם לצידו. חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי, הוצנחה משום מקום לרשימת מרצ. היו"ר הקודם ניצן הורביץ, הביא אותה כדי לקרוץ לקול הערבי.

מהר מאד הבין שטעה בבחירתה. אבל במקום לעשות פוליטיקה, לקרב אותה, התעלם ממנה. "הורביץ לא אומר לי שלום כשהוא עובר על ידי במסדרון", התלוננה. העלבון הפך למאבק אידיאולוגי נחוש: נושאים שרע"מ האסלאמיסטית, האנטי ציונית, הרכינה ראש מולם, נתקלו בהתנגדותה. כשהפילה את 'חוק הגיוס', לפיד נחלץ לפתור את המשבר ומינה אותה לקונסולית ישראל בשנגחאי. התברר פתאום שזועבי מקפידה להתנגד רק לחוקים ציוניים, לא לתפקידים בשירות החוץ הציוני.

שר החוץ מצידו, נזכר לפתע בצורך החשוב לקדם גיוון אוכלוסיות בשירות הדיפלומטי. "אין מתאימה ממנה", אמר אז בריאיון.

חלפו כמה שבועות. כדרכה של הבירוקרטיה הישראלית, הליך המינוי התעכב. הוועדה האחראית גררה רגליים. זועבי הבינה, בטעות, כי שר החוץ חזר בו מהבטחתו והחליטה לגבות ממנו מחיר בחסות המהומות שפרצו בהר הבית. במכתב נזעם ששיגרה ללפיד ובנט הודיעה על סיום דרכה בקואליציה.

ההודעה הזאת הכניסה את המערכת לכוננות בחירות. זה הגיע משום מקום, בזמן הכי לא מתאים לראשי הקואליציה. ימים אחדים אחרי עריקתה של עידית סילמן, היה ברור שזועבי במכתבה, נועצת את המסמר האחרון בקואליציה האקלקטית.

מרגע שהודיעה על החלטתה, הפכה למוקד עלייה לרגל. ראשי מרצ מיהרו לביתה בנוף הגליל; רה"מ, המכהן והחליפי, התקשרו לפייסה. כולם ניסו לברר מה ניתן לסייע. להעניק. להסדיר. העיקר שתחזור בה מהחלטתה.

הפרודוקטיבי מכולם היה יאיר לפיד. הוא שוחח עם מי ששוחח, ודאג שזועבי תקבל הבהרות שיְתַקְּפוּ את מינויה המתוכנן. במקביל, אירח בלשכתו משלחת בת 40 ראשי ערים מהמגזר הערבי, שבאו עם חברת הכנסת לשטוח את דרישותיהם.

הבליץ שהופעל עליה עבד. אחרי 48 שעות הודיעה כי המשבר נפתר. הכאב על הפגיעה באל-אקצה נעלם כלא היה; הודעתה, לפיה החלטתה סופית וכי "אין ממנה דרך חזרה" – נשלחה למגרסה.

עד למשבר הבא. כשהחלה לפטפט עצמה לדעת, להתרברב, על הישגים והבטחות שניתנו לה, נאלצה לשכת שר החוץ להכחיש. אין לי תשובה מי צודק בנושא, אבל בשורה התחתונה, גם המשבר הזה ניצת על רקע פרסונלי: זועבי נעלבה מהתדרוכים נגדה והחליטה להביא להפלת הממשלה.

גם הפעם, היו גורמים שלא אמרו נואש. לדבריה, ארגוני שמאל הציעו לה תפקידים נחשבים תמורת התפטרותה מהכנסת. הפעם סירבה; הרצון לנקום היה חזק יותר.

איך זה נגמר? כולנו יודעים. זועבי, כמו אורבך, יראו את הכנסת הבאה מהבית. איש לא רוצה בהם; איש לא מעוניין ברשימתו במשוריינים שקיבלו מתנת חינם וירקו לבאר שהשקתה אותם.

כמותם הייתה שם גם אורלי לוי אבקסיס. אחרי שנטלה את קולות מצביעי המחנה הדמוקרטי והביאה אותם לליכוד, שוריינה במפלגה לסבב אחד. שנה אחרי, נאלצה להתמודד בפריימריז ונדחקה למקום לא ריאלי.

מה לא הבטיחה כדי לזכות בקולות המתפקדים. למרות כל זאת, ברגע האמת הבוחרים הראו לה את דלת היציאה.

2.

אורבך כמו זועבי כמו לוי הרימו ידיים. את המבוכה על קוצר ראייתם יחלקו עם עצמם ועם בני משפחותיהם. נראה שחוסר המודעות, רמת האגו, לא עיקמו לחלוטין את הלך מחשבתם. לעומתם ניצבים איילת שקד, יועז הנדל, אביר קארה, צביקה האוזר, אלי אבידר ועוד. הם יודעים את מה שאתם יודעים: אין להם סיכוי לצלוח את אחוז החסימה. ינסו מכאן ויתמזגו משם, והמספרים במקומם יעמדו. מדובר באנשים שעשו דבר או שניים בחייהם; בשירות הציבורי והעסקי. אבל נראה שהאגו, מה שפרויד כינה כחלק המרכזי במודעות האדם – יצא מכלל שימוש.

אבידר פותח מפלגה, רואה את הסקרים ומבין ששרפת הקולות תפגע בראש ובראשונה בכל אותם יעדים שבשמם פרש מ'ישראל ביתנו', התפטר מתפקידו כשר לשום דבר, וביקר את המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך. שקד והנדל משחקים עם הנתונים אחורה וקדימה ומקבלים קריאת כיוון ברורה להמשך דרכם. אבל במקום להרים ידיים, לצאת לחל"ת ולנסות במועד מאוחר יותר, הם מנהלים שיחות משא ומתן עם אביר קארה אם ישובץ במקום הרביעי או החמישי, ומתקוטטים בינם לבין עצמם עד כדי כוונות פרישה וריצה נפרדת. אמיתי לגמרי.

אל תופתעו אם בימים הקרובים תשמעו שיועז הנדל החליט לפרוש מ'הרוח הציונית' ולהקים מפלגה משל עצמו. הקצר בתקשורת עם המציאות מעולם לא היה חריף יותר מזה של שר התקשורת.

וקארה? הוא פותח מפלגה ומתרברב כי הצליח לגייס בתוך שלושה ימים, שימו לב,  350 (!) משתתפים שבאו לכנס היסוד של 'חופש כלכלי'. לפני רגע, ורגע אחרי שסילמן נטשה, נכנס ויצא בלשכה הכי נחשבת במדינה. כל מה שדרש קיבל; כל עווית בפניו עוררה חשד וטופלה. אך כמו עמיתיו, את מסיבת הסיום לקריירה הקצרצרה בפוליטיקה, הוא בחר לחגוג בליל הבחירות, כשכל עם ישראל יגלה יחד איתו אם קיבל 2,000 קולות או 2,500 קולות.

ומה תגידו על גאון כמו פרופ' ירון זליכה, האיש שמחשיב עצמו למאסטר בכלכלה, לרובין הוד הישראלי, שעומד להציל את כולנו מהשבר הפיננסי שעומד להתרגש עלינו?

אין לי מושג מהיכן הוא משיג משאבים למרוץ. אולי זאת המשכורת המנופחת שהוא מקבל על תפקידו באחד המוסדות להשכלה גבוהה, אולי זה השכר שניתן לו כדירקטור בחברות שונות. כך או אחרת, אחרי שלא צלח את הבחירות הקודמות ושרף 30 אלף קולות, הוא שוב איתנו. המספרים שוב נגדו, אבל הוא מתעקש שירוץ עד הסוף. למה? ככה.

איינשטיין נהג לומר שהטיפש טיפש כי הוא חוזר על אותה פעולה ומצפה לתוצאה שונה. כפרפרזה לדבריו, התובנה הזאת נוסחה מחדש לצורך בידולו של החכם. שניהם טועים, אומר הפתגם המעודכן, אבל בעוד החכם עושה בכל פעם טעות אחרת, הטיפש חוזר על אותה טעות.

שקד כמו זליכה יודעים מה נדרש כדי לצלוח את אחוז החסימה הדרקוני. האחת העבירה מספיק שעות בפחי הזבל ובוועדת הבחירות כדי ללקט קולות אבודים; השני שילם 1.6 מיליון שקלים דמי ערבות לאותן הלוואות שניתנו לו לצורך מימון הקמפיין. מה זה אומר על שרת המשפטים לשעבר? מה זה מלמד על כלכלן מבריק, חשכ"ל בדימוס, שמנדב (או מתמחר) את השכלתו הפיננסית להמון?

האם איינשטיין טעה?

3.

אם כוונת הנ"ל לכפות על ראשי המפלגות הר כגיגית למזגם אליהם – מטרתם לא תושג. בשני הצדדים למדו את הלקח. איש לא יסתכן להמר על קולות נודדים, שמסוגלים לחתוך ברגע הכי לא מתאים לכיוון הכי לא נכון.

שווה לדון בהזדמנות מה גרוע יותר: טיפשות או רשעות. בל"ד, או בשמה המלא הברית הלאומית-דמוקרטית, פטורה מהדיון; היא נותנת שניים במחיר אחד. על דגלה חרוטה משימה אחת: להוביל את המדינה לאנרכיה. מבחינתה, ישראל צריכה להמשיך בלופים בלתי נגמרים של מערכות בחירות. ככל שהבלגן יחגוג, כן ייטב.

השאלה היא, מה קורה כשסקרים פנימיים מלמדים על פיחות הולך ומתרחב בכוחה. האם גם אז סדר היום המפלגתי תקף? נכון לעכשיו, ובדגש על עכשיו, התשובה על כך חיובית. חרף מצבם האלקטורלי, הם דורשים נציג נוסף ברשימה המשותפת. אם לא, כך הם מאיימים, ירוצו בנפרד. במצב כזה אף לא אחת מהמפלגות תעבור את אחוז החסימה.

יש דיווחים על התקדמות במשא ומתן עימה. מעניין יהיה לראות אם ויתרה על דרישתה שלא להמליץ לנשיא על שום מועמד. זה אומר שמראש היא מעניקה למועמד המחנה הלאומי את המנדט להרכבת הממשלה – ויותר מכך: לאיתמר בן גביר כיסא על יד שולחן הממשלה. אם זה יקרה, לא נראה שתהיה דוגמה מתחרה לטיפשות מזוקקת.

אחותה רע"מ ניצבת מאחוריה, אך לא הרחק ממנה. יותר משנה עברה מאז חתמה לראשונה סיעה ערבית על הסכם קואליציוני. הבטחתה למגר את נגע הפשיעה במגזר הערבי פועלת כנראה בכיוון ההפוך. קצב אירועי הדמים, בתוך המגזר, מסחרר.

כשנכנסה, הבטיחו מנהיגיה שלא יעסקו בנושא הלאומני. הדרישות שלנו, אמרו, יתמקדו בנושאים אזרחיים. בינתיים, את המשברים הפוליטיים יצרו רק על נושאי לאום.

אילו חבריה לא היו נתקפים בכל שני וחמישי כאבי בטן, עידית סילמן עוד הייתה מכהנת כיו"ר הקואליציה. חוסר היציבות ששידרו, המיטה כליה על המיזם הכושל. כשהכיסאות מתחילים זוז, הקצוות שיושבים על יד דלת היציאה, הם הראשונים לצאת דרכה.

בגלריית חסרי המודעות של בחירות 2022, ניצבת התנועה האסלאמית צמוד מאוד לבל"ד. מה שהיא נימקה בראשית הדרך כחבלי לידה, התברר כחבל תלייה.

4.

סכנת נפשות

הדברים הללו נכתבים כקריאת כיוון לעתיד וכניתוח בהילוך חוזר לעבר. זה בעצם סיכום מזורז למה שהביאנו עד הלום ולמה שמצפה לנו בהמשך. הנה מה שקורה לחסרי מודעות, נפוחי אגו, שפוגעים בעצמם ובנו.

הראשונים שצריכים להפיק את הלקח מכך, אלו אנחנו. לא מעניין הגוש וודאי שלא מי עומד בראשו. הכלל היחיד שתקף בכל הנוגע אלינו הוא, שאם אנחנו לא נהיה שם אף אחד אחר לא יהיה בשבילנו שם. לא "הציבור האמוני" של אמסלם ובוודאי לא הציבור השמאלני של לפיד. אם אין אנחנו לנו מי לנו.

איש לא ערב לכך שריצה נפרדת תעביר לכל הפחות מפלגה אחת את אחוז החסימה. הרבה מאוד נעלמים כלולים במשוואה הזאת. בכלל לא מופרך ששתיהן יישארו בחוץ.

לכן, לא מומלץ להתבלבל: הליכוד היא המפלגה האחרונה שתדאג לנו. במבחן המעשה, היסטורית, כשזה לא היה כרוך באינטרס פוליטי, דווקא מפלגת העבודה של בן גוריון, אשכול, גולדה, רבין ופרס דאגו לעולם הישיבות. הליכוד של שמיר בשנות ה-80 ושל שרון ונתניהו בשנות ה-2000, הפרו הסכמים וקיצצו בקצבאות ילדינו.

אין צורך לומר אבל נאמר: אנחנו חלילה לא אמורים להכניס את ראשינו בנושאים המונחים לפתחם של גדולי ישראל. ודאי וודאי שככל אשר יורונו, באשר אנחנו, זאת נעשה. אבל כל עוד טרם ניתנה הוראה אחרת, חשוב להציג גם את הסיכון הגלום בהחלטה על ריצה נפרדת.

נציגינו אינם לוקים בחוסר מודעות. הם, בניגוד לכוכבים לעיל, מוכיחים לכל אורך הדרך פיכחון פוליטי מרשים. חשוב שגם בסיטואציה המורכבת שמונחת לפתחם, ייחשבו את צעדיהם בשום שכל ובתבונה.

נכון לשעת כתיבת השורות, הרוח היוצאת מחדרי המו"מ אופטימית. הדיון שהתקיים בשבועות האחרונים בין צדדים שונים, בדרגים תורניים, הוא מופת למחלוקת שניטשה לשם שמיים. זה חידד את ההבדל בין נציגים המייצגים את זקני הדור לאלו שמייצגים את האגו של עצמם.

וכדברי האמורא רבי חייא במסכת קידושין: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ".

5.

בראשית השבוע הודיע דובר הליכוד עופר גולן כי "ראש הממשלה לשעבר נתניהו מינה את היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט כיועצו המיוחד לקמפיין הבחירות".

בקושי חלפו 48 שעות וקיבלנו מקלוגהפט עצמו את ההודעה הבאה: "תודה, מוותר על התפקיד. מודה לנתניהו על ההצעה לחזור ולעבוד איתו. חצי יום אחרי ההודעה שהוציא הליכוד, נמסר לי שיש התנגדות מגורמי חוץ והמינוי יתעכב. אני לא אכנס למלחמות ואני מוותר על התפקיד עוד לפני שהתחלתי".

כשכתב "גורמי חוץ", נטען שקלוגהפט כיוון לנתניהו ג'וניור השוהה בימים אלו בניכר. מישהו הביא לאן שהביא ידיעה על כך שהאסטרטג פגש במוצ"ש האחרון, באקראי, את בני גנץ. השניים, כך טען הגורם המודיעיני, שוחחו באופן שהיה נראה ידידותי מדי. אם נצרף לכך את עברו "הבעייתי" כקמפיינר של בנט ושקד, נקבל "חפרפרת מסוכנת".

האמת? קלוגהפט האחרון שניתן לחשוד בו כמי שיעביר מידע מלקוח ללקוח. בפעם האחרונה שעבד עם נתניהו נאלץ לעזוב – כך לפי השמועות – אחרי ש"לא סיפק את הסחורה" ולא העביר מידע על הלקוח בנט.

אבל מי שבכישרונם הייחודי מקפידים להפוך דה-פקטו צל הרים להרים, לא יפספסו גם שיחת נימוסין אקראית בהופעת זֶמֶר.

מי שבחשדנותו המופרעת הקים את 'תקווה חדשה' של סער ואלקין, שהעביר את ליברמן למעמקי השמאל, שהעניק ליו"ר מפלגה בת שבעה מנדטים ראשות ממשלה – יוותר מהר מאוד על אסטרטג מבריק שהוכיח יכולות אבחון נדירות להלך הרוח הציבורי.