ההורים של אריה ישראלי משתפים
מכירים את הסיפור על ההלך שתעה במדבר, ואחרי שעות ארוכות של הליכה מתישה בשמש הלוהטת הבחין בבקתה קטנה שניצבת בקרבת מקום? הוא התקרב אל הבקתה נרגש, תוך שהוא משרטט בראשו את השיחה שתהיה לו עם הבעלים. הוא יתאר להם כיצד איבד את דרכו, איך נגמרו לו המים בטרם עת, וכמה הוא מייחל לארוחה מזינה ומקום נעים לנוח בו. אבל רגע, אם דיירי הבקתה יסרבו להגיש לו ארוחה? אהה, הוא יבקש מהם רק מעט מים. ואם גם את זה הם לא יסכימו לתת? אהה, זאת כבר ממש אכזריות. הוא כל כך צמא. מה אכפת להם להגיש לו כוס מים צוננים? מה כל כך קשה בזה? הזעם החל מבעבע בו בעוצמה אדירה. הוא הגיע אל הבקתה, והתפרץ בכעס נורא על התושבים ההמומים: "קמצנים שכמוכם! אפילו קצת מים אתם לא מוכנים לתת! בושה".
ההלצה יכולה להישמע משעשעת, אם לא שאנו פועלים לעיתים בדיוק כמו אותו הלך: מנהלים שיח וירטואלי עם מישהו, עונים בשמו, מגיעים למסקנות, ועוד משוכנעים שזאת אמת מוגמרת. וזאת בדיוק החוויה שאפפה את אמא באותה שבת אחר הצהריים, כשיצאו לשוחח עם ארי על הישיבה שבה הוא מעדיף ללמוד. שבועות ארוכים היא ואבא מתחבטים בסוגיה, דנים בה, הופכים בה מכל כיוון אפשרי, ופתאום כשהם מטיילים עם ארי ומבקשים לשמוע את דעתו, הוא מפתיע ומציין שם של ישיבה אחרת לגמרי מזאת שאליה חשבו לשלוח אותו.
אבא בולע את התדהמה ומברר בזהירות אצל ארי מה יעשה אם לא יתקבל לישיבה שביקש. "אז אלך ל'משאת שמואל'", הוא נוקב שוב בשם של ישיבה שכלל לא חשבו עליה. אמא שוקעת במחשבות. תילי תילים של מחשבות וירטואליות הם בנו להם. פתאום הכל קורס בדממה, ממש כמו מגדל קלפים ששמטו את הקלף המרכזי והמשמעותי שמעמיד הכל. ארי הוא לב ליבו של העניין, ומרוב שהיו שקועים במחשבות על טובתו של הנער, החמיצו את העיקר. ארי מפתיע, והם נדרשים כעת להתגמש בהתאם להלך מחשבותיו של הצעיר ולהרהר בסוגיה מחדש.
הרה"ג יעקב צבי בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל בכולל 'דורשי ציון' בביתר עילית ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני', מעניק לבקשתנו הכוונה הנמסרת להורים של בני הישיבות:
בפרקים הקודמים הקפנו את הנושא של בחירת ישיבה קטנה מכל היבטיו. האמת היא שעדיין לא נגענו בפן מאוד מרכזי וחשוב: הדעה של הנער עצמו.
לפני הכל נפתח במעשה שהיה, שאני מכיר מכלי ראשון.
ילד חמד מכיתה ח' הגיע לשלב בחירת הישיבה. הילד היה מקסים ומתמיד, משקיע ומוכשר ויכול היה להתקבל לכל ישיבה שרצה. אביו הוא איש שקול וענייני, והוא רצה לשלוח את בנו לישיבה חדשה שנפתחה באותה שנה: ישיבה עם אנשי צוות מעולים בעלי ניסיון מצטבר, שכמובן באו עם כל המוטיבציה להשקיע ולרומם את הבחורים. הילד עצמו, לעומת זאת, רצה ישיבה מפורסמת וותיקה, קצת המונית וקצת 'כבדה', מסיבה אחת – שהחברים שלו הלכו לשם, והייתה לישיבה הזו הילה של ישיבה מהשורה הראשונה.
האב היה מאוד איתן בדעתו, והוא רשם אותו לישיבה החדשה. למותר לציין שהר"מים בישיבה החדשה שמחו מאוד בתלמיד המעולה שהצטרף לשורותיהם. הבן לעומת זאת הרגיש מאוד לא בנוח בין החברים, וגם אחרי שהוא התקבל לישיבה החדשה הוא עדיין לא השלים עם הימצאותו שם בשום אופן. האב ראה שהילד לא מקבל את ההחלטה, והלך לשאול את מרן הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל מה לעשות.
הגרי"ג זצ"ל שמע את השאלה וחתך בחדות: "תשלח אותו לישיבה שהילד רוצה!" האב המופתע שאל: "אבל כבר רשמתי אותו לישיבה החדשה והם בונים עלינו. הם יתאכזבו מאוד. איך אני יכול לעשות להם את זה?" מרן שליט"א הגיב: "אבל זה חטא!" האב לא הבין ושאל: "מה חטא?" ומרן הסביר: "לשלוח ילד לישיבה שהוא לא רוצה בה – זה חטא!"
האב ציית להוראה והעביר את הבן לישיבה שהוא רצה ללמוד בה, וכמובן אנשי הצוות בישיבה החדשה נפגעו, והסיפור היה מורכב. האב הלך לשאול שוב את הגרי"ג, והוא עמד על דעתו בתוקף.
כבר ציינו באחד הפרקים הקודמים שבאופן כללי דעתו של הגרי"ג הייתה נוחה מישיבות חדשות, בוודאי ובוודאי מישיבה שבה הצוות בעל ניסיון ורוצה מאוד להשקיע בכל תלמיד שמגיע. אין ספק שאילו לא היה כאן השיקול של רצון הילד, הייתה התשובה לשלוח לישיבה החדשה.
אבל למרות זאת, במקרה הנוכחי הוא הכריע שיש כאן שיקול אחר שגובר על הכל: אי אפשר לשלוח ילד למקום שהוא לא רוצה בו. אם הוא מתבייש במקום שאליו נרשם, אם הוא לא שלם עם ההחלטה, אם הוא מסרב לקבל את המציאות – אי אפשר ללכת נגד רצונו. אף על פי שהנער טועה בשיקוליו, אף על פי שהשיקולים שלו ילדותיים וקצרי ראות, אף על פי שאנחנו רואים את התמונה ממבט בוגר והוא לא – אי אפשר להילחם בו.
מדוע? כי בסופו של דבר הוא זה שילמד בישיבה ואנחנו רוצים שהוא יצליח. קשה מאוד לאדם להצליח במקום שהוא לא אוהב.
מה למעשה אפשר לעשות? לצעוד אחרי הילד כסומא בארובה? לתת לו ללכת לישיבה לא מתאימה רק כי החברים שלו נרשמו אליה?
על כך נדבר בפרק הבא.
