מקטרת טריפולטאית

א.

כמו בכל פעם שאני לא מצליח להבין כלום, תיאמתי פגישה. התיישבתי מולו והכרזתי: "כזה דבר עוד לא היה…" הוא לגם בחיוך מהתה הרותח, בלי סוכר. צחק. הוא כבר מכיר את השטיקים שלי בעל פה. יודע שאני מנסה לחמם אותו, רק כדי לגרום לו לפלוט קצת מהידע הלא–מלאכותי שאצור לו במוח.

אז איך אתה מבין את מה שקורה פה עם טראמפ? אני שואל. הוא לוגם. נועץ עיניים במרחב ומהרהר. "אתה צודק, אני באמת לא מבין. יכול להיות שאין לו את זה".

כמו תמיד, בשלב הראשון של השיחה, אני לא בטוח שאני מבין. אבל כשממשיכים לנדנד, מגיע השלב השני והשלישי והרביעי.

והנה זה בא. צמד המילים שפותחות אצלו כל דיון: "קצת היסטוריה, ידידי".

ובכן ידידיי, קצת היסטוריה.

בואו נציץ אל מכתב שנשלח מלונדון שלפני 240 שנה אל פריז. כותב המסמך הוא ג'נטלמן צעיר בשם ג'ון אדמס, מי שתוך לא הרבה שנים יהיה נשיא ארצות הברית. אבל עכשיו הוא בסך הכל שגריר בבריטניה, שסיים פגישה מוזרה. מי שמקבל את המכתב הוא חברו תומס ג'פרסון, שבעתיד ימלא את מקומו בתפקיד הנשיא. עכשיו הוא שגריר בצרפת.

"לא יהיה זה לכבודו של הקונגרס לקרוא על מה שקרה בפגישה הזו", כותב אדמס לחברו. "ראוי יותר לכתוב את הדברים הללו למען התיאטרון של ניו יורק".

זה היה בהחלט מפגש מוזר. אדמס הגיע אליו מלא חשדנות. הוא התקיים בביתו של אציל בשם עבד א–רחמן אל–אַג'אר, נציגו של שליט טריפולי. אדמס חשב שמדובר בטיפוס "ענק אוכל אדם". אבל לפעמים יש הפתעות. הענק התגלה כמארח נפלא, והאמריקאי הנלהב מצא את עצמו יושב לפני אח בוערת, שני משרתים עומדים מוכנים ומזומנים לשירותו, והמארח מזמין אותו לעשן טבק ממקטרות גדולות שהקנים שלהן "יכולים לשמש מקלות הליכה".

"אף שעבר זמן רב מאז עישנתי מקטרת", כותב אדמס לחברו, "עישנו בטקסיות איומה, שאיפה כנגד שאיפה עד שהוגש קפה".

ההפתעה הייתה של שני הצדדים. גם הטריפוליטאים התפעלו מהשגריר האמריקאי שיודע להשתמש בכלי העישון הטורקי. אחד הנוכחים שיבח אותו: "אדוני, אתה טורקי!" זו הייתה מחמאה גדולה.

כמה ימים לאחר מכן כבר ישבו שניים מהאבות המייסדים של ארה"ב, אדמס וג'פרסון, מול הנציג הטריפולטאי והתחילו לדון איתו, תכל'ס.

אלא שהפעם הגיעה אכזבה גדולה.

ב.

את הסיפור הזה אפשר לקרוא באריכות רבה. (ממש לאחרונה תורגם לעברית הספר 'תומאס ג'פרסון והפיראטים של טריפולי' שכתבו הצמד בריאן קילמיד, דון ייגר, בהוצאת 'מגדלור'. ספר תמציתי יותר הוא ספרו של מיכאל אורן 'עוצמה, אמונה ודמיון: אמריקה במזרח התיכון, מ־1776 ועד ימינו', הוצאת שלם.)

אבל מכיוון שזמננו קצר ננסה לתמצת את העסק ולחזור קצת אחורה. אל הימים הראשונים שבהם הצליחו מייסדי ארצות הברית של אמריקה לחולל מהפכה אדירה ולהפוך לעצמאים שאינם תלויים באנגליה.

בבתי הספר מספרים לנו על "הכרזת העצמאות", על רגעי האושר הגדולים. מה שמשום מה שוכחים לספר הוא את סיפורן של שתי המלחמות הברבריות. מלחמות שהתנהלו בים ורובנו לא שמענו עליהן כלל.

והכל בגלל ה"קוֹרְסָארִים הבֶּרְבֶּרִים", צמד מילים שמסתיר מאחוריו תופעה שהפחידה את כל אירופה במשך מאות שנים. מדובר היה בלגיונות של פיראטים, שודדי ים, ששלטו על כל הים התיכון.

בניגוד לרושם, אלו לא היו סתם חוליות מחבלים פרטיות, אלא מעין צבא מאורגן שנשלח על ידי מדינות צפון אפריקה. הם יצאו מנמלי אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו וטריפוליטניה, ובכל פשיטה כזו לכדו אוניות סחר תמימות, מכרו לעבדות את אנשי צוותן ונוסעיהן או תבעו כופר כסף תמורתם, וכך הגדילו את עושרם ועוצמתם של שליטי מדינותיהם.

לקבוצות הללו יש חלק גדול בסיפורי ה'פדיון שבויים' שעליהם גדלנו. מדובר היה בתופעה שאיימה להקריס את כלכלת אירופה. אפילו מעצמות ימיות כמו צרפת ובריטניה לא היו מחוסנות מפגיעה. אלו בחרו להתמודד עם הבעיה באמצעות תשלום שנתי של 'מתנות' למנהיגי הבֶּרבֶּרים – דמי שוחד שתמורתם הסכימו הפיראטים להניח לאוניות הסוחר של המדינות המשלמות. אבל המחירים השתנו תמיד, ואוניות של מדינות שלא נכנעו לסחטנות לא היו בטוחות מידיהם של הפיראטים.

וכאן אנחנו מגיעים לרגעים שבהם קמה ארה"ב. עכשיו הבעיה הפכה להיות קיומית. כל משלוח שיצא מהים התיכון לאמריקה, נחטף והושמד. כמה אוניות סחר אמריקאיות נשבו על צוותיהן. ומה שהיה נורא יותר, שהבריטים, אלו שהיו החזקים בסביבה, עמדו מהצד ושמחו לאיד. בלי מילים הם אמרו לאמריקאים: רציתם עצמאות, עכשיו נראה אתכם. מול הפיראטים.

האמריקאים החדשים החליטו לנסות לפתור את הבעיה. קודם כל בדרכי שלום. זוכרים את הפגישה עם המקטרות הארוכות? ובכן, זה היה אחד הניסיונות הראשונים. אלא שאחרי העישון, כשהגיעו לשורה התחתונה, האמריקאים נחרדו לשמוע את הסכומים שיהיה עליהם לשלם כ'פרוטקשן' למדינות האזור ולמתווכים. סכום של כמיליון דולר, עשירית מהתקציב של ארה"ב באותם ימים.

ג'פרסון ואדמס הנדהמים עמדו שמוטי לסת. "באיזו זכות אתם מתנכלים למדינות שלא עשו לכם כל רע?" הם שאלו. והשגריר הטריפולטאי השיב להם את ההסבר המדויק:

"כתוב בקוראן, שכל המדינות שלא מכירות בנביא – נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע אל נכון לגן עדן".

השניים הבינו את המסר.

ג.

לטרור יש כוח מכשף. לאף אחד אין כוח להילחם בו. והאמריקנים החדשים, שבקושי הספיקו לחגוג עשור לעצמאותם, לא ממש ידעו מה לעשות. כדי להתמודד עם הפיראטים, יש שתי ברירות לא קלות: או לשוב ולהיכנע לבריטניה, או להקים צי ימי שעלותו עצומה לקופת המדינה המדולדלת.

וכמו שקורה במקרים כאלו, העולם נחלק בין פחדנים לבין אמיצי לב. בין אלו שחושבים על הכאן ועכשיו, לבין אלו שמעדיפים לצפות קדימה. אדמס היה בצד הפחדני. או במילים שמקובלות היום: בצד המפוכח והריאלי.

הוא הביא בחשבון את הפסדי הספנות האמריקנית, את העלייה במחירי הביטוח ואת גודלו העצום של החוב המעיק על אמריקה והגיע למסקנה שבטוח יותר להציע "מתנה אחת של מאתיים אלף פאונד" ולא לסכן "מיליון דולר של הפסדי סחר בשנה". הוא גם סבר שאי אפשר לנצח את הברברים, וממילא אין טעם.

מהצד השני ניצב ג'פרסון שקרא להתקומם ולצאת למלחמה. הסנאט חזר ודחה את קריאתו. במקום זאת הסכימו להקצות סכום חסר תקדים, 140,000 דולר, לדמי חסות וכופר. במשך כמה שנים, ארה"ב הייתה מעבירה כמעט עשרים אחוזים מהכנסותיה השנתיות למדינות ברבריה, בזהב או באבנים יקרות, וגם בצורות תשלום מעוותות יותר, כגון תותחים, אבק שרפה וספינות מלחמה – בדיוק מה ששודדי ים זקוקים לו.

השוחד האמריקאי היה כל כך גבוה, עד שמדינות אירופה האחרות התלוננו שאמריקה מפנקת את שודדי הים ומעלה את מחירי הכופר.

נדלג ספר שלם ונגיע לרגע שבו ג'פרסון הצליח לסחוב את העם אחריו. במקום לעשות הסכמים משפילים עם מעצמות פיראטיות, הצהיר כי "ביטחוננו כנגד מעצמות ברבריה חייב להישען על כוח".

וכך יצאו לדרך שתי מלחמות הברברים. מלחמות שבהן ארה"ב הצעירה עשתה את הבלתי ייאמן, וגאלה את הים התיכון מאימת הפיראטים. זה היה מהלך יקר וקשה, אבל ההיסטוריונים משוכנעים, שזה היה הרגע שבו ארה"ב הפכה למעצמה העולמית שהיא היום. כאשר העולם כולו הבין שיש שוטר–ימי חדש שלא יאפשר לגורמים מרושעים להתנכל לזרימת הסחר, ארה"ב הלכה ושגשגה ופרחה והפכה למה שהיא היום.

ד.

עוד לגימה מכוס התה. עוד חיוך. ועוד מבט אל הנוף שמאחורי מעקה המרפסת.

"כשאני חושב על מה שקורה עכשיו במצרי הורמוז", הוא אומר, "אני פחות מוטרד מהעניין הישראלי. אני יותר מוטרד ממה שעומד לקרות לארה"ב. המדינה שכל עוצמתה ההיסטורית באה לה ממיגור הפיראטיות בים התיכון, עומדת בימים אלו ליפול לרגלי ברברים מוסלמים שחושבים ומתנהגים בדיוק כמו אותם פיראטים של המאה התשע עשרה.

"במשך כל השנים האחרונות חשבתי שיש מולם אדם עוצמתי כמו ג'פרסון או כמו רוזוולט. מנהיג שיודע לעמוד מול לחצים מבית ומחוץ. טראמפ עשה רושם של אדם עם שכל ישר והבנה בריאה, עסקית, של הסיטואציה. אבל כנראה טעיתי. הוא לא נוצר מהחומר הזה שיודע לעמוד בלחצים קשים מדי.

"צריך לומר להגנתו: העולם השתנה והפך לרופס. לא רק האזרחים האמריקאים הפכו לרופסים שמעדיפים כניעה לפיראטים. מי שהשתנתה בעיקר זו אירופה, שהפכה גם היא לרופסת וחלשה. טראמפ עמד שם לבדו. וכנראה הוא לא באמת מסוגל. חבל. הוא כל כך רצה לעשות את אמריקה גדולה שוב. ייתכן מאוד שבימים אלו, הוא עשה דווקא את סין גדולה".

ומה בקשר למדינת ישראל? העיתונות הישראלית משוכנעת שכל העסק הזה הוא כישלון של נתניהו. אבל אחרי עוד לגימה כאן במרפסת, מסתבר שהוא דווקא כן נוצר מהחומר ההוא שמסוגל לעמוד לבד בלחצים.

"כן, המצב לא פשוט. עכשיו צריכים כאן מדינאים בסדר גודל עצום. כאלו שיוכלו למצוא בעלות ברית חדשות. וצריך לומר, מדינת ישראל לא תמיד הייתה בעלת–ברית ותלויה בארה"ב. עד לפני לא הרבה שנים היינו בברית עם צרפת. אז עכשיו, צריכים פה אנשים שמסוגלים לזהות את בעלות הברית הבאות. ייתכן שאמריקה הולכת למקום אחר. חלש יותר.

"אם יש משהו שבאמת מטריד, זו הפוליטיקה הישראלית צרת המוחין. יש כאן מנגנון פנימי שפשוט מקיא כל מדינאי דגול. אנשים כמו יובל שטייניץ, רון דרמר ובכלל אנשים רציניים – לא מצליחים לשרוד לאורך זמן. חסר לנו ג'פרסונים ורוזוולטים.

"הפוליטיקה הישראלית דורשת ממך לערבב וללקק, ללכת לבר מצוות של חברי מרכז ולהגיד דיבורים שעושים רעש תקשורתי גדול. לא בטוח שיש בכל המערבבים הקולניים – מימין ומשמאל – מישהו שיודע לחשוב גדול, שיודע להביט אל האופק, אל התמונה הגדולה ולפעול בהתאם. וזה, ידידי, זה צריך להדאיג אותנו".

עוד לגימה. עוד מבט. עוד אנחה. ואז מבט אל השמיים האדומים מקרני השמש השוקעת. "לעולם הזה יש מנהיג אחד שמסובב הכל. הוא לבדו מנהיג ומנווט. ועינינו אליו תלויות".