מראה כהן | בגד של כבוד

תופעה משונה ומגונה, מודה שכנראה מגיעה אלינו ממחוזות האופנה הגויית: "המכנסיים הפכו לגרביים" – צפופים וצמודים לפי צורת הרגל

כאשר רבקה שומעת שיצחק מבקש לברך את עשיו לפני מותו, היא מצווה את יעקב להתחפש לעשיו ולקבל את הברכה במקומו. היא יודעת את צדקותו של יעקב, שהיה 'תם ויושב אוהלים', שהרי עוד טרם נולדו היא כבר שמעה בבית שם-ועבר שהגדוּלה וה'ברכה' מגיעה לצעיר – "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", ולכן היא עושה הכל כדי לסייע ליעקב לקבלה.
לשם כך מכינה רבקה מטעמים ומלבישה את יעקב בבגדי החמודות אשר לעשיו, "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת". עשיו היה מניח את הבגדים הללו בבית רבקה אימו משום שלא סמך על נשיו שישמרו עליהם. כלפי החשש של יעקב שמא יגלה אבא את ההחלפה ויהפוך את הברכה לקללה, אומרת לו רבקה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" (ר"ת: אמא – ספר 'אור החמה'), ואף מתבטאת: "עלי קללתך בני".
והשאלה נשאלת, מה הטעם להתעקש על לבישת הבגדים הללו (שלפי חלק מהמפרשים גם היו צריכים תיקון והתאמה למידות גופו של יעקב…), והרי יצחק היה סגי נהור ולא הבחין מי הוא העומד לפניו. ואם זה בשביל ה'מישוש', הרי לכך די בעורות העיזים שאותם הלבישה על ידי יעקב ועל חלקת צואריו?
אומנם רבותינו מבארים שבגדי "הַחֲמֻדֹת" היו בגדים בעלי סגולות מיוחדות, נושאים חן עליון. בשעה שלחם עשיו עם נמרוד הוא ראה עליו את בגדי אדם הראשון וחמד אותם בליבו, ולפיכך רבקה הלבישה את יעקב בבגדים החשובים, והשתדלה שיהא עטור בהם בשעת הברכה הנדירה.
אולם ישנו ביאור נוסף, יסוד נפלא, שיוכל לענות גם על שאלה נוספת: כיצד יעקב, שהוא סמל מידת ה'אמת', מוציא מפי קודשו דבר שאינו מדויק ואומר ליצחק אביו: "אנכי עשיו בכורך"?
בגדו של האדם – זהו כבודו. מהותו. וא"כ, בשעה שיעקב לובש את בגדי עשיו, באותו רגע 'מתלבשים' בו טבעיו ותכונותיו של עשיו, עד שכבר אין זה שקר לומר: "אנכי עשיו בכורך", שכן בבגד זה, בבגדי חמודות אלו, נטועה מהותו של עשיו.
ומעתה מובן היטב מדוע התעקשה רבקה להלביש ליעקב את בגדיו של עשיו, שכן בהכירה את נפש בנה היא ידעה שכך יהיה לו פחות קשה לעמוד מול אביו ולומר את המילים הללו. הבינה שרק עם הבגדים הללו יוכל יעקב, סמל ועמוד האמת, להוציא מפיו את המילים "אנכי עשיו בכורך" ולהינצל מסרך שקר.
הגם שיצחק סגי נהור, עדיין יכול הוא לחוש שלא עשיו הוא העומד מולו, אולם ברגע שבגדי עשיו עליו כמו קיבל יעקב את דמותו וצלמו של עשיו. מהותו של עשיו נמצאת בבגד המיוחד שאותו הוא לובש, ומעת שלבשו יעקב – כמו נהפך הוא לעשיו.
והוסיף לחדד אחד השומעים, כי אפשר שידעה רבקה שבלעדיהם ייתכן ש'יעקב איש תם' – לא היה מצליח במשימתו, והיה חוזר אליה בידיים ריקות…

יסוד נפלא זה מקבל סיוע מהנאמר בפרשת חוקת: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל".
ענני הכבוד שעטפו את עם ישראל במדבר הסתלקו כאשר נפטר אהרן הכהן (תענית ט.), ולפיכך סבר עמלק שניתן לבוא שוב להצר לישראל. הם, ברשעותם, הכירו את כוח התפילה של ישראל(!), ידעו שאם ישראל מתפללים מייד הם נושעים, וכדי למנוע זאת הם 'התחפשו' לכנענים – כדי להטעות את ישראל, שיתפללו על ניצחון נגד הכנענים, אך מכיוון שהם היו למעשה עמלקים, הרי שהתפילה לא נכונה ולפיכך לא תתקבל.
כיצד התחפשו עמלק לכנענים? לא בלבוש אלא רק בדיבור, וכפי שכותב רש"י: "שינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר: "אם נתון תתן את העם הזה בידי"".
עמלק מכיר מקרוב את כוח התפילה, הן הוא עצמו ראה, בפעם הקודמת שהגיע להילחם בישראל, כיצד משה רבנו הכניע אותו בהרימו ידיו בתפילה. לפיכך באו בדמות כנענים – שינו לשונם לדבר בלשון כנען, כדי להטעות את ישראל, אולם את הבגדים הרגילים שלהם השאירו. בני ישראל לא ידעו איזו אומה זו, לכן עשיו בחכמה והתפללו סתם, 'בעילום שם', וכך נענתה תפילתם ועמלק ספג תבוסה נוספת.
והדברים צריכים ביאור. האם עמלק לא מבין כי תחפושת משמעותה שינוי הלבוש? האם אינם יודעים כי כדי להתחפש לכנעני לא מספיק לשנות את השפה ללשון כנען, אלא צריך גם להתלבש כמו כנעני? מדוע שינו העמלקים רק את לשונם ולא את לבושם? כיצד בעצם הם "מתחפשים" בלי שהם לובשים בגדי כנענים…?
בשם חידושי הרי"ם מביאים (ויש המייחסים זאת להאדמו"ר הר"ש מבעלז), כיסוד האמור למעלה: הלבוש, הגם שהוא חיצוני, יש בו כדי לקבוע את הצורה הפנימית ולהופכם לכנענים בעצם מהותם. ידעו העמלקים, כי אילו היו מחליפים גם את בגדיהם ומתלבשים ככנענים – הרי שמעתה כבר אינם מועילים כלום בתחפושתם, שכן באותו מעשה יהפכו הם להיחשב ככנענים גמורים במהותם, ותפילת ישראל לנצח את 'הכנענים' – תהפוך למדויקת ותתקבל.

שורות אלו עומדות מצד עצמן, אבל לא נוכל שלא לנצל אותן כדי לעורר בקצרה על דבר שמירת הלבוש וקדושתו.
אחר שלמדנו כי הבגד הוא מהות, ויש בכוח הלבוש להשפיע על האדם, נבוא להעיר ולהאיר בדבר מה שלאחרונה שמענו גם ראינו, תופעה משונה ומגונה, מודה שכנראה מגיעה אלינו ממחוזות האופנה #הגויית#: "המכנסיים הפכו לגרביים" – צפופים וצמודים לפי צורת הרגל (ונדמה כי גם החליפות הפכו קצרות יותר). ויש בדבר גנאי גדול, כפי שמבין כל בר דעת.
הבגדים הינם כבודו של האדם. לא חייבים ללכת עם מעיל חסידי ארוך, גם לא ביקשנו לחזור ל"שארוואל" (מכנסיים רחבים) כפי שנהגו ללבוש אבותינו בקהילות הספרדים בג'רבה ובמרוקו. אולם לכל-הפחות ראוי שנדע כמה הרחקנו לכת מדרך אבותינו, וכמה אחריות מוטלת עלינו לשמור על בדקי החומה, ולעמוד בפרץ כנגד אלו המבקשים לשנות את טהרת הלבוש… וראוי לכל רב ומורה צדק למחות ולעורר על התופעה הזו בקהילתו כי, כאמור למעלה, הלבוש הוא המהות והכבוד של האדם. לבוש מכובד ונאה – הוא הכבוד והמדים של בני התורה.
עם ישראל התייחד בין היתר גם בלבושו. חז"ל אומרים שהגאולה ממצרים התאפשרה בזכות "שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם".
והדברים מתחילים כמובן למעלה בקודש, כפי שרמזו בפסוק: "ויבוא יעקב שלם", שהיה יעקב שלם בשלשה דברים: ש'ם, ל'שון, מ'לבוש – שהוא ובני ביתו לא שינו מאומה.
אם אבותינו זכו לצאת ממצרים בזכות ששמרו על קדושת הלבוש וטהרתו, הרי שגם עתה, כשהגלות מתמשכת וארוכה, נראה להשתדל להקפיד על שמירה יתרה על קדושת הלבוש ונכבד את בגדי החמודות של בני התורה.