ישראל יוסקוביץ
כ"ח שבט התשפ"ו
הוויכוח התורן בין אוהדיו של ראש הממשלה למתנגדיו, חנה בשבוע האחרון בסוגיית מחדל השבעה באוקטובר.
באופן תמוה, נתניהו ניצל את שליטת משרדו בחומרי הארכיון ושכתב באופן מגושם ולא אופייני את הפרוטוקולים מהדיונים שקדמו לאסון ועסקו ברצועת עזה.
לדבריו, כולם אשמים מלבדו. הוא לא ראה, לא שמע, לא ידע. בשעות הראשונות, תגובת הנגד התמקדה באחריותו הכוללת ובעצם המחדל שהוא כראש ממשלה לא ביקש לדעת, לא ביקש לשמוע, לא ביקש לראות. לחלק מאיתנו זה הזכיר את אסון מירון. גם אז טען שלא ידע, לא ראה, לא שמע. כלשונו: לא משכו בדש מעילו.
אחר כך הצליחו עיתונאים מוכשרים להשיג את הפרוטוקולים הכוללים ולחשוף מה התחבא מבעד לשורות המושחרות. התברר שנתניהו ידע, שמע, ראה וניתב את הכפופים לו בנתיב הקונספציה.
בלי להמעיט באחריות האחרים (שאגב, קיבלו אחריות והתפטרו) צריך לתמוה מדוע ראש המערכת, שהציבור בחר בו כאחראי על, חומק מפגישה עם הדבר המתבקש והמובן מאליו. התמיהה הזאת מתעצמת, כשמגלים שפחות מחודש לפני פשיטת הנוח'בות על העוטף, כינס ראש הממשלה את הקבינט והדגיש את החשיבות להימנע מפעולות יזומות ולשמר את הרגיעה.
מנגד, מוציא מהדעת לראות באיזו קלילות אנשים כמו גדי איזנקוט, גנץ ובנט – שהיו חלק ממקבלי ההחלטות – חומקים מביקורת.
איזנקוט וגנץ היו רמטכ"לים במהלך שנות הקונספציה; הם תמכו בה והזינו אותה. כשנתניהו מבקש לשמר את הרגיעה ומשגר את ראש המוסד יוסי כהן להביא עוד כסף מהקטארים, הוא עושה זאת כי המודיעין שמונח לפניו תומך בגישה הזאת.
ואני שואל: למה האמת הפשוטה הזאת איננה יכולה להיות הקו המנחה את הוויכוח בינינו? למה זה חייב להיות שחור או לבן? במילים אחרות: למה אין מספיק אחריות לכולם?
התשובה על כך נשמעת פילוסופית מדי, אבל היא איננה: הפרשות שמציפות את חיינו ותוקפות אותנו זו אחר זו, מאבדות פרופורציה בגלל דבר אחד: הרשתות החברתיות.
אם מישהו בממשלה לא יתעשת ויחיל רגולציה קפדנית שתכפה כללי משחק שפויים על גבולות השיח, אנחנו עוד נראה דם ברחובות. לא נסחפתי: דם ברחובות.
הישראלים טועים לחשוב כי הקיטוב הפוליטי, בגרסתו המופרעת, הוא תוצרת כחול לבן. הוויכוחים ברשתות, האלימות הרטורית, הומצאו כאן. אחרינו באו האמריקנים ואחריהם העולם המערבי כולו.
הם, אנחנו, טועים. השבריריות הפוליטית בבריטניה תוכיח: בחמש השנים האחרונות, האנגלים אירחו ארבעה ראשי ממשלה ואין ספור שרי חוץ, כולל גיחת קאמבק חטופה של רה"מ לשעבר דיוויד קמרון בתפקיד הדיפלומט מספר אחת.
זה קורה מכיוון שהביקורת כבר איננה נחלתה של התקשורת הממסדית; היא בועטת לא רק במהדורות הערב אלא בכל דקה ביממה. אנשים מרפרשים את הפיד בממוצע שמונים פעם ביום; משוועים לפוש חדש, לציוץ שנון, טרי.
הבעיה שאי אפשר לסחוט את החיים עצמם ולהוציא מים מסלע. שילוב של קריז ציבורי, מודל עסקי וציניות אכזרית, כופה על מובילי הדעה להיות מה שהם אינם: רעים, אכזריים, נוטפי שנאה.
גם לבריטים יש יועמ"שית, פרקליט מדינה או נשיא עליון. התארים שונים, אבל הקונספט זהה. עכשיו יש להם גם שגריר באו"ם לשעבר שמנדנד את כיסאו של ראש הממשלה. תתפטר, אומרים לקיר סטארמר במרשתת אחרי שנודע כי מינה אותו אף על פי שידע על קשריו עם עבריין אמריקני נודע. לפי שעה הוא מסרב. נראה כמה זמן זה יחזיק.
אם לא קוראים לו בנימין נתניהו ואם שמה של רעייתו איננו שרה, השיקול מתבקש מאליו: בחוץ מחכים חיים טובים, מפנקים יותר. ראשות ממשלה איננה חזות הכל. עדיף להתפטר.
רק שזו נחמת שוטים; שהבריטים יתעסקו בצרות שלהם, אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו.
החזית הפנימית תמיד תשליך על מה שממתין לנו בחוץ. הפילוג המסוכן שהשתלט על חיינו, גבה מאיתנו, עדיין גובה, מחיר דמים מופקע.
חשבנו שלמדנו את הלקח, מתברר שנכשלנו במבחן: הלקח עדיין ממתין שנפנים אותו.
הקנאה בישראל, בסגולתה הייחודית, אינה נשענת על מטוסי F-35 וכוח צבאי. אם זה תלוי בטראמפ, את זה בקרוב יהיה גם לטורקיה וסעודיה. היא נשענת על הגנום היהודי שנטוע במורשתו, באדמתו, בעמו.
לא. לא במילים גבוהות שנכתבו במשרדי הפרסום של 'יש עתיד' וגם לא ברטוריקה ילדותית, פלוס סיכת מקטרון עם חבל תלייה, של בן גביר ושות'. אצלו, התלייה לנוח'בות היא כמו המשילות בנגב: שואבת מנדטים של ישראלים תמימים וממשיכה לתעלול הפופוליסטי הבא. את מבחן התוצאה שהיועמ"שית תגיש.
נטוע, הכוונה כמו סרן אלחנן קלמנזון הי"ד שבבוקר שמחת תורה זינק מביתו בהתנחלות עתניאל ודהר עם אחיו ואחיינו יבדלח"א להציל קיבוצניקים מהעוטף; נטוע, כמו האלוף במיל' ישראל זיו שעלה לבוידעם, לבש מדים, ובשנות ה-70 לחייו חתר למגע כדי לחלץ פריפריאלים מהנובה שפגשו תופת שלא ברא השטן.
לפני שנים אחדות, לא הרבה לפני שבעה באוקטובר, סלאח עארורי, בכיר חמאס, התראיין בעברית לכתב ישראלי. אנחנו מקנאים בכם, אמר, על הדאגה שלכם לכל חטוף; זה לא קיים אצלנו.
עארורי, הראשון ברשימת מחוסלי חמאס אחרי הטבח, הפליא לדייק. בהתאם, ההיסק מתבקש: כשהוא וחבריו חשדו, בשגגה, שהחומר הנדיר הזה, החד פעמי בעולם כולו, נטש גם אותנו, החליטו לנצל הזדמנות.
הרשת מלאה אידיוטיים שימושיים. כאן ובכל העולם. הם אינם רק כבדי פה ומקלדת. יש מהם מושחזים ומתוחכמים, בעלי חשבונות פופולריים עם עשרות אלפים שמפרגנים בלייקים מהבהבים לכל הגיג שיכתבו.
כשבוחנים את זה לעומק, ראוי שנעשה רילוקיישן למושאי הערצתנו. משום מה, השנונים הללו לא קלטו את מה שמרביתנו הפנימו: מי שנמצא במרחב הפרוע הזה, משחק לידי האלגוריתם ומשמש סטטיסט למפרסמים וענקיות עמק הסיליקון שהמודל העסקי שלהם בנוי ללכוד את תשומת הלב שלנו.
מובן מאליו שמה שימכור יותר, מה שיסקרן יותר, מה שישאיר אותנו זמן רב יותר בפיד, הוא מה שיעורר בנו יותר אמוציות. ומה שמעורר בנו יותר אמוציות, אינו יכול להתכתב עם שיממון השגרה שבה ראובן חושב אל"ף, שמעון חושב בי"ת, והם עדיין אחים אוהבים.
כל כך פתטי ומגוחך לראות את המריבות הילדותיות בין המשפיענים. מי פטריוט גדול יותר, מי ציוני גדול יותר, מי ימני יותר. איזו טיפשות, איזו קטנות מוחין. אם אתה פטריוט, ומן הסתם אתה כזה, תתגבר על יצר הנרקיסיזם, תתעלה על ההתמכרות לתשואות מדומות, ופשוט תיטוש את העמדה עמוסת העוקבים שלך.
נכון, קשה לעשות את זה כשעשרות ואולי מאות אלפים עוקבים אחריך. זה קשה עוד יותר כאשר בעקבות הפופולריות שלך מקבלי ההחלטות מבקשים את קרבתך. אבל אם תעמיק עוד יותר, תבין שבתמונה הכוללת, הכוח שניתן לך מנותב גם לליבוי אש המחלוקת ולפירוק החברה הישראלית מבפנים.
ושוב, זאת איננה מגפה ישראלית. ההליך הזה מתרחש בכל העולם. הרשתות החברתיות מחוללות שמות באנושות.
מי שלא רואה את ההקשר בין שמיטה להר סיני, בין הביטחון החברתי המעורער שלנו לבין האיומים הביטחוניים ההולכים וגוברים, כנראה מושפע יותר מדי מאותם מובילי דעה פופוליסטים, מוכשרים אך קטנוניים, שמשמשים כלי תעמולה היברידי עבור הגרועים שבאויבינו. בשגרה הם מגבירים את אש המחלוקת ומעמיקים את ההתחפרות הקוטבית, ובין לבין מהדהדים פושים מעוררי חרדה שמסלימים עוד יותר את המצב ומערערים את שלוות הנפש.
תאמצו לעצמכם כלל אצבע, תרתי משמע: מי שעושה שימוש ברשתות חברתיות, חייב להוציא אצבע מהחלון בוקר צהריים וערב כדי להיות רלוונטי. הוא לא משיב הרוח; הוא נסחף בעקבותיה.
במילה אחת: פופוליסט.
בצהרי יום שלישי, המריא ראש הממשלה לוושינגטון. נתניהו נוהג לומר בכל נסיעה שזאת נסיעה הרת גורל. לא תמיד זה נכון, הפעם זה מדויק. על הדרך, אפשר גם לראות בה שעת מבחן למידת השפעתו על אוזנו של הנשיא.
באופן חריג, מייק האקבי, השגריר של טראמפ בירושלים, הצטרף לטיסה במטוס כנף ציון. לכאורה, אנקדוטה; בפועל, הרבה יותר מכך.
לפני כמה שבועות מיפינו כאן את יחסי הכוחות בסביבת ההשפעה על נשיא ארה"ב. מייק האקבי ומרקו רוביו באגף הממלכתי, ג'יי די ואנס באגף הבדלני וסטיב ויטקוף והחתן קושנר באגף הליברלי. הפיסניקים, נוהגים לכנות אותם אצלנו.
באופן פרדוקסלי, ואנס מהימין הרדיקלי חבר לצמד היהודים מהאגף הליברלי. שניהם דוחקים בנשיא להתמקד במשא ומתן עם איראן בסוגיית הגרעין. לשיטתם, עם היתר נסתדר. רוביו והאקבי מצדדים בעמדת נתניהו: הגרעין הוא איום, אבל בטווח הקצר האיום הגדול יותר, המעשי יותר, הוא של הטילים הבליסטיים.
אני לא יודע מה יניבו השיחות. לפי שעה נראה שהאיראנים מקשיחים עמדות גם בסוגיית הגרעין. אם יתגמשו על הסעיף הזה, אז יתחיל המאבק האמיתי בין מוקדי הכוח בוושינגטון.
נתניהו משוכנע שיצליח לשכנע את הנשיא. הדברים שאמר טראמפ לתקשורת לפני פגישתם, מלמדת שיש סיכוי לא מבוטל שהצדק איתו.
בפמליית רה"מ נמצא גם מפקד חיל האוויר המיועד תא"ל עומר טישלר. הוא מגיע לבית הלבן מצויד בקלסרים עמוסים במודיעין שמוכיח: מאז מלחמת שנים–עשר הימים, האיראנים פתחו בבולמוס התחמשות בליסטית.
המודיעין הזה הגיע ממש לאחרונה. למרבה ההפתעה, התברר שבניגוד להערכות מודיעין קודמות האיראנים נמצאים במרחק קצר משיקום היכולות הבליסטיות שנפגעו להם.
נחדד: לפי המידע הקיים, מערכות ההגנה S300 ו-S400 יצאו מכלל שימוש והרוסים מתקשים לספק להם חדשות. השיקום מתמקד במאגר הטילים הבליסטיים, בפיתוח יכולות דיוק חדשות (טווח טעות של 30 מטר) ובהשמשת חלק ניכר מהמשגרים שנפגעו ממטוסינו.
נכון לצהרי יום רביעי, האיראנים עומדים על רגליהם האחוריות ומתחפרים בסירובם לדון בסוגיית הטילים. ככל מדינה ריבונית, אמר שר החוץ עראקצ'י לוויטקוף וקושנר, גם לנו יש זכות להחזיק במערכות טילים כדי להגן על עצמנו.
ואנס ויטקוף וקושנר נטו בראשית השבוע להסכים לתחום את השיחות לסוגיית הגרעין: פירוק מתקני ההעשרה והוצאת האורניום שכבר הועשר מחוץ לאיראן.
מנגד, היועץ לביטחון לאומי שהוא גם מזכיר המדינה, מרקו רוביו, תומך בעמדה הישראלית: הטילים הבליסטיים הם סכנה קיומית למדינת ישראל. אם האיראנים יגיעו ל-10,000 טילים, החישוב הסטטיסטי – שמביא בחשבון גם את יכולות היירוט המתקדמות – מביא לתוצאה בלתי סבירה בממדי הנזק שייגרמו לעורף הישראלי.
אם האיראנים רוצים להחזיק בטילים כחלק מתפיסת ביטחון, אומר נתניהו, שיגבילו את הטווח שלהם ל-300 ק"מ. למה הם מפתחים טילים בעלי טווח שיגור של יותר מ-2,000 קילומטר? איזו מדינה מאיימת להם על הטריטוריה שכל כך רחוקה מהם? מה להם ולנו?
מיותר לומר: מה שהבאנו כאן, זאת ברירת המחדל שמבקשת להידחף לחדר המו"מ. בתמונה הגדולה יותר, ישראל דוחקת בממשל האמריקני לנצל את שעת הכושר ולהביא להפלת המשטר. מה שלא יקרה, יגיד ראש הממשלה לנשיא, עליך לתחום דד ליין לשיחות. עוד יומיים, עוד שלושה, זהו. האיראנים הם אלופי ההונאה. הם ימשכו זמן וימסמסו את המומנטום, אסור לך לתת לזה לקרות.
בירושלים משוכנעים שהפערים גדולים מדי וכי בסופו של דבר הנשיא יורה לאנשיו לקפל ציוד, לעזוב את חדרי השיחות ולשוב הביתה.
עד כמה שזה נשמע בנאלי, השבוע הקרוב יהיה הגורלי ביותר מאז פרצו המחאות באיראן.
אם יצליח נתניהו להשיג את יעד נסיעתו, כלומר לשכנע את טראמפ לתקוף, הוא לוקח כאן הימור אמיץ.
התועלת שישראל עשויה להפיק מהתקפה על איראן ברורה: מערכות ייצור של נשק לא קונבנציונלי וטילים יושמדו; המשטר ייחלש; אולי תיחלש גם המוטיבציה שלו להשקיע בפרוקסיז.
עם זאת, יש כאן גם סיכון ברור: טראמפ רוצה מתקפה קצרה וקטלנית שתמלא את מטרותיה בתוך ימים ספורים.
כדי לרתום את טראמפ למערכה, יידרש נתניהו לצייר עבורו תמונת ניצחון שתאפיל על כל הישגיו הקודמים בזירה הבין–לאומית. האתגר יהיה לשווק את טהראן כגרסה מזרח–תיכונית של קראקס, ולשכנע אותו שמיטוט שלטון האייתוללות יהיה פשוט ומהדהד כמו המהלך בוונצואלה.
אולם, האם אפשר בכלל להשוות בין יציבותן של הדיקטטורות? האם המנגנון האידיאולוגי של משמרות המהפכה וזכר הקורבן הלאומי של איראן דומים במשהו לקריסה הוונצואלית? הניסיון למכור לבית הלבן את האשליה שמעצמה אזורית כזו תכרע ברך ברגע, הוא הימור פוליטי ודיפלומטי. נתפלל ונייחל שהשם יתברך ינחה את דרכם של שני המנהיגים בדרך הנכונה והטובה לעם ישראל.
