"מרור!" הכריז בעלי וחילק לכולנו עלי חסה.
"להביא רוטב?" לחשה איילת שאוהבת שסלט החסה שלה 'שוחה' ברוטב.
"לא", טלטלתי את ראשי וסימנתי לה בשפת הסימנים שתאכל.
"אבל הגננת אמרה שצריך לאכול מרור!" התעקשה הילדה, "וזה סתם חסה, מה הקשר חסה?"
"חסה זה מרור!" הסביר דוד שהיה הראשון שבלע את הכזית שלו. "אפילו בחוברת שקיבלת מהגן יש ציור של חסה וכתוב: 'מרור'!"
"החסה זה המרור של הילדים והאימהות", דייקה אלישבע והצביעה על אבא שנאבק עם אדי שורש החזרת החריף והקשה לאכילה.
"אוף…" התנשפה איילת בכעס וטעמה מעט מהירוק הירוק הזה, "זה סתם חסה של שבת בבוקר!"
"אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח. שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה יב).
לפני מספר שבועות נכנסתי להתנדבות ראשונה במחלקת קורונה באחד מבתי החולים (הפרק הראשון מיומן ההתנדבות שלי מפורסם בגיליון זה). בכל השבועות שקדמו לכניסה למחלקה הייתי טרודה בעשייה שתאפשר לי להתנדב. בדיקות דם, חיסונים, הדרכה וסיור – רעשי רקע שהשכיחו ממני לרגע את העובדה שבסוף ההליך נכנסים לאחת המחלקות הקשות שידע עולם הרפואה.
ימים ספורים לפני תחילת ההתנדבות, קיבלתי טלפון מאחראית השיבוץ של 'עזר מציון'.
"ביום שני את נכנסת ל'קורונה'…" בישרה לי והוסיפה מיד: "אנחנו זמינים בכל שעה, אל תהססי להתקשר".
פתאום זה הפך לאמיתי. המחלקה שעליה שמעתי רק שמועות עומדת לפתוח את שעריה לפניי…
"מחר אני הולכת להתנדב במחלקת קורונה", שיתפתי את הילדים, והם מיהרו להתקיף אותי בשאלות.
"מה תעשי שם?" בירר ספי. "ייתנו לך לחזור הביתה, או שיחייבו אותך להישאר בבידוד?"
"אני עוד לא יודעת בדיוק מה אעשה שם", הודיתי, "אבל אשתדל מאוד להיות לעזר, ואני בטוחה שיאפשרו לי לחזור הביתה".
"את לא מפחדת?" בדק יהודה בזהירות.
"לא ממש…" הרגעתי אותו. "אני בעיקר מתרגשת ומתפללת שאהיה האיש הנכון במקום הנכון".
"זה נחשב שאת 'אחות'?" בחן דוד את הטייטל החדש והתאכזב לגלות שלא… אמא שלו עוד לא אחות בבית החולים.
למחרת נכנסתי לחדר ההתמגנות בחשש קל, ובסיוע של אחיות צדיקות התעטפתי עד שלא נותרה נשימה באפי.
"זהו! אי אפשר לזהות אותך", סיכמה האחות בחיוך, "סימן שעכשיו את יכולה להיכנס".
הנהנתי בראש, נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת המובילה למחלקת הקורונה. עברתי דרכה והיא נטרקה מאחוריי וזהו… נשאבתי אל עולם של מרור… אוי, כמה מרור!
חלפו דקות ארוכות עד שלמדתי את הקצב הייחודי של מחלקת הקורונה. קצב שאינו דומה לשום טיפול נמרץ אחר… לקח זמן עד שהפנמתי את מהירות רפרוף המבט הבוחן את המדבקה המספרת מה תפקידו של בעל החליפה העומד מולי, את הצורך ליצור קשר עם העיניים שמוסתרות מאחורי המסכות, את הבוהן הזקורה המסמלת הצלחה ועידוד, את הטון האחר שבו צריך לדבר – כדי שישמעו אלו השוכבים מעבר למחיצות הבד והפלסטיק המפרידות בינינו.
עברתי בין המיטות ונחשפתי אל אנשים שכל נשימה ונשימה שלהם מרה כלענה.
היו שבכו כי מר להם… מר, והיו כאלה שטבלו את הקושי והריחוק והבדידות והשעבוד למכונות החמצן בחרוסת של שבח, בקשה והודיה.
אחרי שעתיים יצאתי אל חדר המעבר. הוא היה שקט וריק. הסרתי באיטיות את המסכות והכיסויים, ועם כל פריט שהשלכתי אל הסל ידעתי שאלו היו שעתיים אינטנסיביות של למידה בבית הספר של החיים.
***
שנה חלפה מאז ישבנו סביב שולחן הסדר המשפחתי הגרעיני. שנה שבה חשנו על בשרנו במרורים שונים ומשונים. משפחות רבות שאיבדו את יקיריהן, בתי אב שמטה לחמם נשבר, חתנים וכלות שיומם הגדול הומר במשחקי 'שוטרים וגנבים', בני נוער וילדים ששכחו מה זה לימוד ואיך נראית תפילה מסודרת בבית הכנסת.
שנה של מרור טבול בניסים מפורסמים.
הקדוש ברוך הוא מזמין לנו חיים של מצות ומרורים, קשיים ושמחות, אתגרים ומשימות. אין לנו היכולת לשנות את גזירת השם, אבל את צורת ההתייחסות שלנו נוכל גם נוכל לשנות.
יש שייקחו את המרור המר באמת וימצאו בו נקודות של מתיקות, ויש שיבחרו להתעלם מהעובדה שהם קיבלו בחסדי שמים חיים של ברכה, ויתעקשו שהחסה היא היא המרור, ויראו בכל דבר – אסון.
יש שיעברו את מאורעות החיים ויצביעו בבכי על 'מרור זה שאנו אוכלין', ויש שיתעקשו להטביל אותו בחרוסת מתוקה של אמונה וביטחון ותפילה, תורה וחסד.
יש שיאכלו את המרור בריכוז, בתשומת לב מתוך יגון ואנחה, ויש שמכוח מרירותו יודו על המצה, כי דווקא הניגודיות העזה בין הטעמים, מחזקת את טעמה הערב של המצה, המצווה.
"מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים… אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ'" (שמות א יד).
כידוע, האכילה והשתייה בליל הסדר נעשות בהסבה שהיא דרך חירות. וקשה לכאורה: איך אפשר לאכול מרור ולהזכיר את השעבוד כשכרים וכסתות מונחים תחת זרוענו? ובכלל, כיצד ייתכן שאכילת שורשים מרים היא מעשה בני חורין?
התשובה פשוטה: גם בצמתים שבהם נתקל היהודי במרורים, שומה עליו לזכור כי הוא בן חורין! הוא חופשי לבחור את הדרך שבה יתמודד מול המציאות.
