ישראל א' גרובייס
ט"ז אב התשפ"ה
איך הופכים משבר למקור של צמיחה?
א.
זו הייתה תופעה שהעולם עוד לא הכיר: קבוצות ענקיות של אנשים בריאים חזקים ואמיצים, שפתאום החלו להתנהג מוזר. הם רעדו, דיברו בצורה מעוותת ופיתחו טִיקִים ועוויתות לא מוסברים. חלקם גם דיווחו על אובדן זיכרון.
בכל מקום בעולם התופעות הללו מדאיגות, אבל כשזה קורה בשדות הקרב המדממים של מלחמת עולם (הראשונה) – המצב הרבה יותר מלחיץ. הרופאים הבריטיים רצו בין החולים נבוכים ואובדי עצות. רובם מעולם לא נתקלו בדבר כזה.
בשלב מסוים, כשהתופעה הלכה ופשתה, מישהו במערך הרפואי נזכר בתאוריה שהחלה להתפשט באותם ימים: פסיכואנליזה. היה ברור שמדובר במחלה שקשורה יותר לאזור ההוא. הרופאים הבריטים כינו את המצוקה הזו "הלם פגזים" (shock shell). אלא שבשלב ההוא מדובר היה בהשערה לא ברורה. לא כל הרופאים הסכימו לה. היו לא מעט חיילים שהואשמו בהתחזות, והם שילמו מחיר יקר.
באחד הימים נשלחה פקודת יום שמספרה 2384 ובה הוזהרו הרופאים:
"בשום אופן ותחת שום נסיבות, לא ייעשה שימוש במונח 'הלם פגזים', בעל פה או בכתב, בכל דו"ח נפגעים… בכל בית חולים, או בכל מסמך רפואי אחר".
אלו היו שנים של לא מעט מלחמות. הרופאים הבריטים לא היו היחידים שהחלו להתמודד עם חיילים שהחלו ללקות באותה התנהגות מוזרה ומבעיתה. אט אט עולם הרפואה למד להכיר את התופעה הקשה שהפכה לאחת המפורסמות בתחום הפרעות הנפש: "הפרעת דחק פוסט־טראומטית" (PTSD).
אם לנסח במילים פחות מרשימות: כאשר אדם חווה אירוע קשה – אובדן, שכול, פגיעה קשה – הדבר עשוי להשפיע עליו למשך עשרות שנים, ולפעמים גם לכל החיים.
זוכרים את 'אפקט השליליות' מהפרק הקודם? ה'טראומה' היא כנראה אחד המקרים הכי נוקבים שלו. כולנו מכירים את המונח 'טראומה', שנובעת ממקרה רע שעבר על אדם ולא משתחרר גם אחרי שנים. ואולם, ככל שתתאמצו לא תצליחו למצוא את המילה ההפוכה. האם יש גם 'טראומה' חיובית? שנובעת ממקרה אחד טוב שחווינו בחיים? למרבה הצער, התשובה קרובה לשלילית.
וזה בהחלט מתסכל. הרי כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בהמון רגעים מאושרים מהעבר, אבל האירועים שצצים לנו בראש, בלי שום הזמנה, הזיכרונות הבלתי רצוניים, כפי שפסיכולוגים קוראים להם, נוטים להיות בלתי מאושרים.
רוצים דוגמה לטראומה? הנה אחת: חמישים(!) שנה אחרי מלחמת העולם השנייה חוקרים גילו שחיילים אמריקאים שלחמו באזור האוקיינוס השקט עדיין נמנעו מאוכל אסיאתי (בהשוואה לחיילים שלחמו בזירות אחרות).
וכך זה בכל התחומים. רגע אחד של הזנחה הורית יכול להוביל לעשרות שנות חרדה וטיפולים נפשיים, אבל כנראה שעוד לא נברא האיש שכל חייו הבוגרים חושב על אותו יום נפלא שהוריו לקחו אותו לטיול.
האם אכן כך הם הדברים? הטראומה תמיד שלילית?
ב.
יותר משבעים שנה התשובה על השאלה המרגיזה הזו הייתה שלילית, שלא לומר טראומתית. טראומה היא דבר מסוכן. ולא, אין טראומות חיוביות.
אלא שאז הגיעו צמד חוקרים אמריקאים, ריצ'רד טדשי ולורנס קלהון, מאוניברסיטת צפון קרוליינה, שפיתחו שלל מחקרים על המושג שכולנו אוהבים לדבר עליו: חוכמת חיים אך רק מעטים החליטו לבדוק אותו בצורה רצינית. איך מתפתחת חוכמת חיים?
כדי לפצח את הסוגיה הזו, צמד החוקרים ראיין עשרות אנשים שעברו חוויות קשות, מתוך מחשבה שהשיחות הללו יוכלו להסביר איך בדיוק אנשים רוכשים את אותה חוכמת חיים. השניים העריכו שדווקא אנשים שעברו חוויות מורכבות, יכולים ללמד אותם איך מביטים על העולם באור אחר.
וכך, בעוד צמד החוקרים עסוק בבירור השאלה של חוכמת החיים, הם גילו תשובה מרתקת לשאלה שבה פתחנו.
בעצם, טוענים טדשי וקלוהן, המסקנה שאליה הגיעו הפסיכיאטרים של הדור הקודם שלפיה טראומה היא דבר שלילי ומסוכן – לא נבדקה בצורה נכונה.
והסיבה פשוטה: הפסיכיאטרים מכירים רק את אלו שבאים אל הקליניקה שלהם. לאלו יש אכן מצוקה פוסט־טראומתית. אבל, טוענים טדשי וקלוהן, יש עוד המוני אנשים שגם הם חוו טראומה, והם מעולם לא באו אל הפסיכיאטר. אותם איש לא בדק.
כאמור, טדשי וקלוהן פגשו קבוצות ענקיות של אנשים שחוו בחייהם קשיים עצומים, ולא רק שהקושי לא פגע בהם, אלא ההפך הוא שקרה. הסבל גרם להם לצמוח.
לא מדובר באנשים בודדים. לפי הערכות לפחות מחצית האוכלוסייה עברה אירוע טראומתי בזמן כלשהו בחיים. למרבה הפלא הרוב הגדול של האנושות ##לא### מראה תסמינים של הפרעה פוסט־טראומתית .ארבעה מתוך חמישה קורבנות טראומה לא סבלו מהפרעת דחק, ולא רק זאת אלא שאצל הרבה אנשים התגובה האופיינית לטווח הארוך היא דווקא צמיחה והתחזקות.
"אנחנו עובדים עם הורים שמתאבלים על מות ילדיהם כבר יותר מעשר שנים", תיאר טדשי. "הם התמודדו עם אובדן מהסוג הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת". למרבה ההפתעה ההורים הללו הפכו לאנשים טובים יותר. הם סייעו זה לזה, הם תמכו בהורים אחרים, ולפעמים גם יצאו למסע של שליחות כדי למנוע מהורים אחרים את האסון והסבל.
כך בא לעולם מונח חדש והרבה פחות ידוע: צמיחה פוסט טראומתית (PTG).
ג.
בשלב זה המחקר הפך להיות הרבה יותר מעניין. לא סתם שאלה מופשטת של 'חוכמת חיים', אלא חיפוש הדרכים של צמיחה בעקבות טראומה.
טדשי וקלוהן זיהו חמישה פרמטרים עיקריים שבהם אפשר לזהות צמיחה גדולה לאחר המשבר:
- מערכות היחסים – הדברים הראשונים שמתחזקים אחרי אסון וצער, הם הקשרים עם הסביבה הקרובה. לפעמים דווקא מצב משבר גורם לאנשים להבין שהם זקוקים לתמיכה מהמשפחה, מהקהילה ומהידידים. זו הבנה עמוקה שמצב הטראומה רק מחזק אותה. ככלל, אנשים שחוו כאב מגלים אמפתיה והבנה מיוחדת לכאב הזולת, ומחזקים את הקשרים הסביבתיים.
- תכליות חדשות – הטראומה משמשת כאזעקת התעוררות, שגורמת לאנשים לחשוב מחדש על כל סדר העדיפויות בחייהם. פתאום הם מבינים שהחיים הם דבר חולף, ושאם יש חלומות ושליחויות אין סיבה להמתין יותר מדי שנים. המשבר גם מגלה לאנשים תחומים ואפיקים חדשים לצמיחה.
- גילוי כוחות – הטראומה מאפשרת לניצולים לגלות יכולות וכוחות הגלומים בהם. כך למשל מביאים החוקרים מקרה של אדם שירד מנכסיו ונאלץ לחיות בעוני גדול, שלימד אותו כי יש בו כוחות שלא הכיר.
מאפיין משותף שמצאו טדשי וקלהון בהרבה אנשים שהם ראיינו היה נרטיב ה"פגיעים יותר אך חזקים יותר". אנשים חשו שהם אומנם עברו משבר, אבל שהוא גילה להם כוחות פנימיים של חוסן ועוצמה.
- שינוי רוחני – לא מעט מהאנשים שחוו משבר דיווחו על העמקה רוחנית מיוחדת שנוספה לחייהם. רבים מהם החלו להאמין יותר, להתחבר ולהתמודד עם שאלות עמוקות שמודחקות בחיי היום יום.
- ההערכה לחיים – החיים שסביבנו מלאים בטוב, ביופי ובנדיבות. העניין הוא שאנחנו מתרגלים וליבנו גס בכל הטוב הזה. לא מעט מאלו שחוו טראומות דיווחו כי המבט שלהם על כל הטוב המובן מאליו הזה הלך והעמיק. פתאום הם למדו להתבונן בטוב האנושי, הם שמים לב לצבעים העזים של העלים בסתיו, מתענגים על רגעי איכות עם המשפחה.
כדי להסביר את התופעה הזו, טדשי וקלהון משתמשים במטפורה של רעידת אדמה. בדיוק כמו שלעיר יש מבנה מסוים, כך גם לנו יש אמונות ותפיסות עמוקות על החיים ועל העולם. הטראומה ממוטטת את כל ההנחות הללו, וכמו אחרי רעידת אדמה – תהליך השיקום יוצר מבנים חדשים ויציבים יותר.
ממשבר אפשר גם להיבנות.
ד.
השאלה הכי חשובה שסקרנה את החוקרים הייתה הניסיון להבין מה עושה את ההבדל: מדוע אנשים מסוימים צומחים לאחר חוויות טראומתיות, בעוד אחרים נותרים כמות שהיו ואולי אף חווים משבר?
התשובות לשאלה הזו מורכבות משהו. ראשית, חייבים לציין שיש גם מרכיב טבעי, גנטי. כלומר, יש אנשים שנולדו 'חסונים' יותר. הנפש שלהם יודעת להתמודד טוב יותר עם טראומות ומצוקות.
ומה בנוגע לכל היתר? החדשות הטובות הן שאפשר לרכוש חוסן.
שני חוקרים אמריקאים, סטיבן סאותוויק מאוניברסיטת ייל ודניס צ'רני מבית החולים מאונט סיני, החליטו לצאת לשטח ולבדוק. השניים הקדישו שלושים שנה לחקר אנשים שעברו טראומות נוראות ויצאו מהמצבים האלה "קצת כפופים, אך לא שבורים", כפי שניסחו זאת. חלקם אפילו חוו צמיחה.
השניים ערכו ראיונות מקיפים עם אנשים כאלה ומצאו כמה מאפיינים, שהבדילו את האנשים החסונים או העמידים נפשית מהשאר. אחד מהם הוא 'תכלית' – כלומר אנשים שיש להם "מטרה או שליחות בחיים".
גורם מכריע נוסף שמנבא עמידות או חוסן הוא תמיכה חברתית. הדבר הזה קריטי במיוחד אצל ילדים. קשר בריא עם מבוגר או מטפל, יכול להגן עליהם מפני ההשפעות הרעות של טראומה.
ומעל הכל, אחד המקורות שהתגלו שוב ושוב כמכריעים על חוסן האדם בהתמודדות, הוא "התקשרות עמוקה עם גורם עליון". החוקרים פגשו חיילים שהיו שבויים במלחמת וייטנאם. הם עברו
עינויים, סבלו רעב וחיו בתנאים מחרידים, אבל אחד הדברים שעזר להם להחזיק מעמד היה הקשר עם בורא עולם. חלקם נהגו להתפלל בקביעות, ואחרים שאבו כוחות מעצם זה שהזכירו לעצמם "אלוקים עימי".
ושוב, למרות שיש מרכיב גנטי שגורם לחלק מהאנשים להיות 'חסינים' יותר, המחקר מאשש שוב ושוב שניתן ללמד אנשים להיות חסונים ועמידים יותר. בשנת תשס"ד (2004) הדבר נבדק במעבדה. גם כאן מדובר בצמד חוקרים אמריקאים, מישל טוּגָדֶה וברברה פרדריקסון.
השניים לא הסתפקו בראיונות. הם החליטו לברר את הדבר באמצעות ניסוי מעבדתי.
בתחילת הניסוי נבדקו את המדדים הפיזיולוגיים, קצב הלב ולחץ הדם, של כל המשתתפים. ואז נתנו להם משימות מלחיצות: כל אחד מהם התבקש להכין במהירות נאום של שלוש דקות ולהסביר בו
מדוע הוא חבר טוב. החוקרים סיפרו להם שהנאום יצולם וצוות של מבקרים יצפה ויבקר אותו.
נכון לא ממש טראומה, אבל בכל זאת משימה מלחיצה, שהתבטאה בעלייה חדה בקצב הלב ובלחץ הדם. אלא שכאן התברר שיש הבדל: אצל חלק מהמשתתפים המדדים חזרו במהירות גדולה לקדמותם, מה שלימד על חוסן איתן, אצל חלק אחר הדברים פעלו בקצב הרבה יותר איטי.
בשלב זה, אחרי שהיה ברור מי חסין ומי פחות, טוגדה ופרדריקסון ניסו לבדוק מה הייתה הפרקטיקה? איך המשתתפים החסינים יותר ניגשו למשימה? התברר שלחסונים הייתה גישה שונה מעט. הם לא התייחסו למשימה כאל איום, אלא כאל אתגר.
ועכשיו הגיע הזמן לניסוי השני. החוקרים הזמינו למעבדה קבוצה חדשה של נבדקים, הם חזרו על הניסוי, הפעם בשינוי אחד: מחלק מהמשתתפים ביקשו להתייחס למשימה כאל 'איום', ומאחרים ביקשו להתייחס אליה כאל 'אתגר'.
והרי התוצאות, שהן חדשות טובות. ובכן התברר שיש אנשים שהם חסונים מטבעם, הם התאוששו במהירות מהמשימה המלחיצה ולא משנה איך התייחסו אליה. לעומת זאת, אצל המשתתפים הפחות חסונים, כאשר ביקשו מהם להתייחס למשימה כאתגר, הפער נמחק. מדדי קצב הלב ולחץ הדם התחילו לפעול כמו אצל אנשים חסינים, הם חזרו לעצמם במהירות.
הכל תלוי בגישה. הסבל יכול להפוך לאתגר.
ה.
הגמרא המפורסמת במסכת קידושין (לג א) מספרת על מנהגו של רבי יוחנן לקום ולכבד גויים קשישים. את הנימוק ניסח רבי יוחנן במילים המפורסמות: "כמה הרפתקי עדו עליהו", כלומר כמה הרפתקאות ומאורעות עברו על האנשים הללו בחייהם, הם רכשו חוכמת חיים וראוי לכבד אותם בעבורה.
בעולמה של היהדות תפיסת הצמיחה הפוסט טראומתית' היא קדומה ומושרשת. במובן מסוים היא-היא יסוד התשובה. לא רק שאדם יכול לשוב בתשובה ולכפר על חטאיו, אלא שכאשר הוא עושה זאת כמו שצריך אזי הזדונות הופכים לו לזכויות. הוא צומח מתוך המשבר הזה.
אך ללא ספק, שיא הגישה הזו בא לידי ביטוי בשבועות אלו, שבועות הנחמה. בשבוע החולף עברנו כולנו טראומה לא פשוטה. בית המקדש נחרב, יצאנו לגלות ועדיין לא נושענו. והנה נשלח ישעיהו הנביא לקרוא באוזנינו ולזעוק: "נחמו נחמו עמי". חז"ל עומדים על כפילות הלשון הזו. והם מדברים על כך ש"לפי שמצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות".
הרבה משמעויות ניתנו למונח הזה של הנחמה הכפולה, ואולי אפשר להוסיף שיש כאן רמז לצמיחה הגדולה שאנחנו יכולים לצמוח בימים אלו, ימי הנחמה הגדולה. בואו, התנערו מאפר, לבשו בגדי תפארת, והוא יתברך יחמול עלינו חמלה.
מקורות: הספרים: 'כוחה של משמעות' מאת אמילי אספהאני סמית (מטר); 'לנצח את אפקט השליליות' מאת רוי באומייסטר וג'ון טירני (מטר); 'נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה' מאת בסל ואן דר קוק (פרדס); 'להנהיג עם הלב: האומץ להוביל ארגונים בדרך חדשה' מאת דליה פלדהיים (כנרת, זמורה דביר)
