שמעון ברייטקופף
ד' תמוז התשפ"ב
…
עניין של זהות
שנים ארוכות לא היו ימי שמחה לישראל כמו בשבוע האחרון. נפילת ממשלת הזדון היא משב רוח מרענן, אחרי שנה שבה הציבור החרדי הוצא אל מחוץ לכיתה. הנה סוף סוף משהו קורה.
כלל לא בטוח שהתמורות האחרונות יובילו לשיפור המצב. אחרי שהוכשרו לבוא בקהל, גם בבחירות הבאות הערבים עלולים להחליף את החרדים. הם אמנם יקרים יותר, רעבים יותר וקולניים יותר, אבל מבחינה תקשורתית הם מבטיחים יותר שקט תקשורתי לשותפות הקואליציוניות. על מאה מיליארד לערבים לא עושים רעש כמו על מאה מיליון לישיבות.
אבל למה לשבש את השמחה. לפחות ישנה התרחשות, וכעת אפשר להתנחם בכך שגם אויבי הציבור החרדי מזיעים קצת.
בתוך כמה שבועות כלל המפלגות ינסו לחדד את ההבדלים האידאולוגיים ביניהן. אבל בעולם כבר מבינים מזמן שהמשחק הפוליטי מבוסס על פוליטיקת הזהויות. שום מצביע לא מחליט במי הוא תומך בבחירות בעקבות קריאה מעמיקה של מצע המפלגה. שום בוחר לא עושה השוואה מושכלת בין מי שקרוב יותר לעמדותיו, לבין מי שרחוק יותר מעמדותיו.
יש בין קוראי הטור הזה לא מעט אנשי מעמד הביניים שהיו מרוויחים הרבה מהתוכניות של ליברמן לחזק את המעמד, יש כאלה שמזדהים עם הכריזמה של נתניהו, עם התוכניות המדיניות שלו, יש אפילו כאלה שאוהבים את ההזדהות של לפיד עם האוכלוסיות של בעלי הצרכים המיוחדים או נהנים מהיציבות שמקרין גנץ בשבתו כשר הביטחון.
אבל את כל זה – אנחנו שמים בצד.
בשביל רובנו המוחלט, אין התלבטות. אין אפילו ניסיון מה להצביע מאחורי הפרגוד.
דומה שאין אפילו חרדי אחד שמסתפק אם לשים פתק של ליברמן בקלפי בגלל שהוא מבטיח לו הטבת מס. אנחנו יודעים מה הערכים החשובים לנו. בשביל מה אנחנו מוכנים לוותר על כל השאר.
ונכון, בהרבה דברים אנחנו כועסים על הנציגים, לא מסכימים איתם, חושבים שהם היו צריכים לנהוג אחרת, אבל אנחנו מתעדפים את הדברים ויודעים מצוין שהדבר הכי חשוב לנו בעולם זה עולם התורה ומי שישמור עליו הכי חזק אלו המפלגות החרדיות.
…
הטורניר החרדי
לבחירות הקרובות הציבור החרדי מגיע פצוע. לא רק מהמדבר האופוזיציוני, אלא גם ברמה הפנימית. שוב נשמעים הקולות שמדברים על חלוקה ופיצולים וריצות עצמאיות כאלה ואחרות. ושוב יש שיח של "אנחנו" ו"הם".
ברור לכל שאם גדולי ישראל יחליטו שצריך לרוץ בנפרד, כך יהיה. להם כוח ההחלטה והבחירה. הם שוקלים את כל השיקולים בעיני הבדולח. לאורם ניסע ונלך ואשר יאמרו לנו – נעשה.
ברור גם שהבחירות צריכות להיות הגונות. ואם יש ציבור אחד שמביא יותר קולות, זה חייב לבוא לידי ביטוי גם במספר הנציגים, אחרת נוצרת תחושה של קיפוח ועוולה שמתנקזת ומתפוצצת בסופו של דבר.
הקולות בשטח דוחקים לפילוג. קצת לא נעים לומר, נראה כי הציבור משווע למעט אקשן.
לבוחר החרדי אין הזדמנות לחוש את ההתעלות של קבוצת כדורגל שניצחה. פילוג הוא סוג של טורניר פנים חרדי. הוא מייצר קבוצות אוהדים, שירי מחאה ותמיכה, בלגן ברחובות ואווירת שיגעון. מבזקי הנייעס מתקתקים שישה ימים בשבוע, עד חצי דקה לפני שבת, ועשר שניות אחרי צאת השבת. כל מקורב – מלך. כל אחיין של חבר כנסת, הופך פרשן בר סמכא שמוריד ומעלה להכא ולהתם.
עברתי ליד כמה קמפיינים של פיצול חרדי. היו מהם שהצליחו בגדול. הרבה מעבר למשוער. אמת, זה היה לילה של אופוריה שאין שנייה לה. תחושה של ניצחון. של שמחה לאיד. של תיקון עוול. של 'הראינו להם'. אבל בפרספקטיבה של זמן, אתה מבין שיש לזה גם מחירים.
…
ערעור היסודות
נכון, ריצה עצמאית יכולה למקסם קולות ולהכניס אנרגיה בחייהם של לא מעט אנשים, אבל היא נושאת בחובה שורה של תופעות מסוכנת. מעבר לעניין המחלוקת, ביזוי תלמידי חכמים והאסון החינוכי שמתלווה לכל מערכת שכזו, יש כאן גם פגיעה בכינון ישיר ביסודות שעליהם אנו נשענים.
הסיבה שגדולי ישראל הקימו את המפלגות החרדיות היא אחת: הגנה על ערכי היהדות ועולם התורה. כל היתר בונוס. כשהרב עובדיה זצ"ל הקים את 'שס', הוא ביקש להחזיר עטרה ליושנה. כשהוקמה אגודת ישראל, ולאחר מכן דגל התורה, המטרה הייתה לשמור על עולם התורה, על השבת, על היהדות.
זו גם הסיבה שחלק נכבד מגדולי ישראל חשבו שצריך להקים מפלגה חרדית אחת. מאוחדת. לשס ויהדות התורה. כשהן מפוצלות, עולה התחושה של לא מעט מצביעים שהאשכנזיוּת או הספרדיוּת הן ערכים שווי ערך לעולם התורה.
הרי אם עולם התורה הוא הדבר הכי חשוב, הערך הכי עליון שאין למעלה ממנו, למה צריך לחלק אותו לשתי מפלגות שההבדל היחיד ביניהן הוא העדה?
בסופו של דבר, בעיקר משיקולים טקטיים, החליטו גדולי ישראל להמשיך את המסורת של שתי מפלגות.
למרות הפילוג הטקטי הזה, היסודות נשמרו. על עולם התורה אף אחד לא מערער. ברור לכל יהודי מאמין שזהו היהלום שבכתר. עליו צריך לשמור מכל משמר.
אבל פילוג בתוך היהדות החרדית על שאלות של ייצוג, עלול לייצר נזק ערכי חסר תקדים. יהיו מי שעלולים לחשוב שהחסידות או הליטאיות הן ערכים חשובים יותר מהתורה עצמה. עובדה שיש מפלגה ליטאית שזה הדבר היחיד שמבדל אותה מאחותה החסידית. ואם החסידיות או הליטאיות שהן מוצרי פרימיום ביחס לתורה עצמה, דוחקות את כל שאר הערכים הצידה, יהיה מי שעלול לחשוב שאם כבר יש לו כמה ערכים אחרים שבעיניו חשובים יותר: כלכלה, ביטחון, החזרת שטחים וכו'. אתם יודעים, כל הדברים שמעסיקים כל בוחר ישראלי.
פילוג כזה יציף נקודה בעייתית מאוד, ועלול להמחיש שהכיסאות והייצוג חשובים יותר מהתורה. מה נער בישיבה קטנה אמור להסיק מכך ששתי מפלגות אחיות רצות בנפרד רק בשל העדתיות או שאלת ייצוג.
אין ספק: הייצוג חייב להיות נאמן למצב בשטח וסדר צריך שיהיה, אבל הוא לא יכול להיות כשלעצמו גורם שמצדיק את פירוק החבילה.
נראה שדווקא הקולות שעולים מהרחוב, ממבואות בתי הכנסת, הם הסכנה הגדולה ביותר. דווקא כאן צריך להעביר מסר ברור: מחלוקת היא לא דרך חיים. היא אילוץ. לא רצים אליה בחדווה. למחלוקת הולכים, אם בכלל, בכובד ראש – לא במצהלות חתנים.
לפעמים אין ברירה, צריך לתקן עוול רב שנים ולמרות המחירים הקשים עושים צעד דרמטי שמאזן את התמונה פעם אחת ולתמיד, אבל אסור שזה ייהפך לדרך חיים ולסיפוק מאוויי ההמונים.
…
קלם פינת מעז'יבוז
הדיבורים על פיצול מגיעים דווקא בשנים הכי מאוחדות במגזר החרדי. בפוליטיקה – יהום הסער, אבל בחיים עצמם – שלום ושלווה.
אם פעם היה ניתן למצוא הבדלים אידאולוגיים תהומיים שמפרידים בין הקבוצות ומצדיקים ריצה עצמאית, הרי שהיום אף על פי שאיש על מחנהו ואיש על דגלו, החיים הפכו למשותפים הרבה יותר. דרעי נואם בכנסים של ויז'ניץ, גפני נהיה נציג של החצר המקבילה בוויז'ניץ, הנציגים הספרדים למדו בישיבות ליטאיות, מוזיקה חסידית אותנטית, כולל המבטא החסידי הייחודי, נשמעת בהיכלי הישיבות הליטאיות. גדולי ישראל מהמגזר הליטאי נקראים לשאת דברי חיזוק בישיבות חסידיות. את ציונו של ר' ישעי'לה בקרעסטיר פוקדים כל סוגי הכובעים – וכן הלאה והלאה.
זה עשוי להישמע שולי, אבל זה לא. זה ממחיש כיצד התרבויות מתמזגות. כיצד אחרי תקופת המחלוקת וההתנגדות לחסידות, קלם ומעז'יבוז משלבות ידיים. מתאחדות סביב אותה תורה, אותם ערכים, באחדות שכנראה לא היה לה אח ורע במאות האחרונות.
אין סנגוריה גדולה ביותר בשמים על עם ישראל מהדברים הללו.
אולם מערכת בחירות רעילה אחת, יכולה לדרדר הכל לאחור. תחושת המשפחתיות בתוך המגזר, החיבור, אהבת האחים, עלולה להיסדק. והכל בשביל מה.
מערכת הבחירות הנוכחית מתייחדת בדבר אחד: הזמן הכי ארוך שהיה פה משנות התשעים מיום הכרזת הבחירות עד להגשת הרשימות. כמעט פי שניים ממערכות בחירות קודמות.
זאת תהיה חגיגה לקמפיינרים, חגיגה למפרסמים ולכלל התעשייה שמתלווה לקמפיין בחירות.
הזמן הזה יביא איתו אין ספור הצהרות מלחמתיות וכיפופי ידיים.
זה בסדר. זו דרכה של פוליטיקה.
דבר אחד אסור שיקרה: טשטוש הערכים האמיתיים שבעטיים אנחנו רצים בכלל לבחירות.
שבלהט הוויכוחים לא נשכח חלילה מאין באנו ובעיקר לאן אנחנו הולכים.
בחירות נכונות לכולנו.
