משימה בלתי אפשרית

"קחו שנה לאחור", הציע השבוע ראש הממשלה בדיון סגור, כשמהצד הימני, שמימין לימין, נשמעו טרוניות בסגנון "דרדל'ה", על סיום הסבב מול איראן.

בהדלפות מדברי נתניהו, צוטטה הערכתו כי סבבים מול האיראנים צפויים לנו בטווח הקרוב, אבל הנסיבות – כפי שלמדנו לדעת בשנות השמונים מפרשנויות השר לשעבר בניזרי שהפך לאחרונה לפאנליסט – מאפשרות לתקשורת להוציא את הדברים מהקשרם.

"תקיפה ישראלית באיראן נחשבה עד לפני שנה למשימה בלתי אפשרית", הזכיר נתניהו למתאוננים. לגודל האירוניה, ספר שיצא ממש עם פתיחת מבצע 'עם כלביא' תיאר איך שמי איראן נותרו בלתי חדירים במשך עשרות שנים. "לכולנו היה ברור, בוודאות ולא כהערכה, שמשימה כזאת תהיה כרוכה בסיכון חיי חלק מהטייסים ובמחירים כואבים ביותר שנשלם בעורף. שנה קדימה, והתרגלנו לכך שבהנחיה שלנו, חיל האוויר מרים לאוויר עשרות מטוסים בטווח של שעות, מתקיף בטהרן כאילו הייתה ביירות – וחוזר הביתה בשלום".

מחיר החנינה. טראמפ ונתניהו צילום: פלאש 90

ביבי מודע לחמיצות, ולא מתכחש למגבלות הכוח בעת הנוכחית. את הסינק הקצר ששיגר כ"נאום לאומה", הוא פתח באותו טון בריטון של פנייה ל"אזרחי ישראל", אך הסיומת "ביחד ננצח", שחתמה את הסרטונים דרך קבע, נעלמה.

ה"ביחד ננצח", של ביבי, נראה כיום קשה למימוש כמעט כמו ה"ביחד ננצח" של בנט ולפיד שהולך ומתרחק ככל שהבחירות מתקרבות. נתניהו קיווה להגיע למערכת הבחירות מעמדת הובלה, כשהוא חוגג יום הולדת שמונים לטראמפ המגיע לסיבוב ניצחון בישראל, ומגיש כמתנה למצביעים את הפלת המשטר באיראן.

מתנות אינן הצד החזק של ביבי – מהצד הנותן. נתניהו מודע למרירות, אחרי שלוש שנות לחימה. החמוצים כיום, יושבים בתוך ממשלתו ומשמיעים טרוניות, טענות ומענות.

שינוי המשוואה לטובת ישראל, כרוך גם בשינוי משוואה נגדי שגורם לאיראן להתנהל כמעצמה מול ארה"ב, ולהפוך תקיפות טילים משטחה, לחלק אינטגרלי מהסבבים. כשנתניהו מדבר על מה שחשבנו אך לפני שנה, צריך להודות שגם תרחיש שכזה נראה כמו חלום רע.

את "הניצחון המוחלט" מחליפה השאיפה הצנועה ל"ניצחון יחסי": ביבי תיאר השבוע את הסרת איום הפרוקסי שחנק את ישראל, חיסול ההנהגה האיראנית וריסוק תעשיית הטרור של משטר האייתולות. קשה להאמין שזה יספיק כדי להשיג ניצחון מוחלט בבחירות. גם כאן, בהתאם לנסיבות, ביבי יסתפק בניצחון יחסי שישמר איכשהו את הגוש המתפורר ויאפשר לכפות תיקו משתק כדי להישאר על הגלגל כראש ממשלת מעבר.

שער הדולר

מה עובר בראש של ביבי – זוהי שאלה בלתי מפוענחת שהיא רק הקדימון לשאלת המיליארד – לפי שער הדולר התזזיתי – מה עובר בראשו של טראמפ.

הפכפכותו – בעוכרינו, אך במקרה הזה, האינטרסים של טראמפ ברורים. די לשמוע את סגן הנשיא ואנס המדבר על כך שהאינטרס הישראלי והאמריקאי לא תמיד חופפים, כדי להבין את עסק הביש שנקלענו אליו.

גם אחרי האפאצ'י שהופל והבטחת טראמפ להגיב בהתאם, האינטרסים של הנשיא האמריקאי מתלכדים לעצירת הלחימה: מיום ההולדת שיצוין בראשון הקרוב לרגל כניסתו לעשור התשיעי – כן כן – לחייו, ועד ליום העצמאות ה-250 של ארה"ב ב-4 ביולי הקרוב; מהעלייה לדשא הלילה (חמישי) באירוע הספורט הגדול בעולם שיתקיים על אדמת ארה"ב ועד לאינטרס של הספונסרית קטאר והמפרציות. וזה לפני שדיברו על בחירות האמצע שלקראתן טראמפ מנהל קרב לא קל, עם סיכון לא מבוטל לאבד את הרוב בשני בתי הנבחרים.

בפריימריז במפלגה הרפובליקנית המועמדים שבהם טראמפ תומך מנצחים בזה אחר זה, אך בקרב כלל הציבור מצבו בכי רע. תרחיש של איבוד הרוב הופך לסביר יותר ויותר ככל שנוקפים הימים ומחירי הדלק מאמירים. עבור טראמפ מדובר בתרחיש בלהות שיגרום בוודאות לפתיחת הליך הדחה משפיל שכמותו חווה בקדנציה הראשונה.

טראמפ שקפץ השבוע לניו יורק ונמנם ביציע, שרוי בתקופה האחרונה במתח שמאפיין שחקן לפני משחק מספר 7. במישור הדיפלומטי–פוליטי, ההתנהלות של טראמפ אולי נתפסת כמוזרה, ולא בפעם הראשונה לגביו, אך לא מדובר בגחמה אלא בהליכה ברורה ומכוונת להסדרה, כמעט בכל מחיר, בנוסח שהושמע כאן, להבדיל, לפני עסקת החטופים.

אבל דבר מה נוסף מחייב הסבר, וזהו היחס כלפי נתניהו שהפך ממכבד – למזלזל. יותר מדי פעמים, לאחרונה, מפגין טראמפ נימת זלזול כלפי ראש ממשלת ישראל, כשהמוטו החוזר הוא שביבי פשוט מצוי בכיסו…

היחסים בין השניים ידעו מורדות בתקופה שבין הקדנציות, ואת המסר, אז כהיום, העביר טראמפ בריאיון שהעניק לעיתונאי ברק רביד. רק שאת ההבדלים אפשר לזהות בנקל. אז הביע טראמפ אכזבה, אך לא התבטא כלפי ביבי בזלזול. הפעם, הסאבטקסט ולפעמים הטקסט עצמו, נראה כחלוקת הוראות של מפקד לשלישו.

יש מי שתולה את שינוי הטון, בטעות שנעשתה עם הפנייה לטראמפ בבקשת העזרה לקבלת חנינה. "לא הרווחנו מזה כלום", אומרים בסביבת נתניהו. המחשבה הייתה שהרצוג יירתע. אבל בוז'י הפתיע אפילו את עצמו, כשהבין שאם יתקפל מול טראמפ – הוויזה לארה"ב אומנם תוסדר, אך לביתו בצהלה הוא לא יוכל לשוב.

העולם של טראמפ נחלק בין ווינרים ללוזרים וזו אחת מהסיבות שהאיש לא מוכן להכיר בהפסדו לביידן וטוען עד היום שהבחירות נגנבו והתוצאות הוטו. בנתניהו טראמפ ראה ווינר נצחי, שמנצח במערכות בחירות, בהפסקות, במשך כשלושה עשורים. בקשת החנינה האובססיבית, סדקה משהו מהטפלון הווינרי שעטף את נתניהו בהגיעו לבית הלבן. כנראה בלתי אפשרי לבקש חנינה מהנשיא ואחר כך לשבת איתו לשיחה בגובה העיניים בלי להשפיל מבט.

משחק מסוכן

אבן שזרק חכם. שר החוץ סער צילום: פלאש 90

על דבר אחד צריך לומר תודה מקרב לב לבצלאל סמוטריץ', שר האוצר והשר במשרד הביטחון – ושני התפקידים הבלתי פרופורציונליים בעליל ביחס לקוטנו הפרלמנטרי, ניתנו לו אך ורק באדיבות החרדים.

התייצבותו הפומבית בראשית השבוע נגד חוק יסוד לימוד תורה, לפני שהחוק רוקן מתוכן ועלה להצבעה "בהסכמה", והכינוי המבזה – את אומרו, בעיקר – "עריקים" שהדביק לעצורים שיושבים בבית הכלא הצבאי, אף על פי שהוא מודע לכך שרובם ככולם, אברכי משי ובני ישיבות העוסקים בתורה, ימנעו ממאחזי העיניים למכור לנו אשליות לקראת הבחירות.

מריבות הקרדיט בין שס לדגל על החוק חסר המשמעות, מחדדות את מצב הביש שנקלענו אליו. בלי אפשרות להסדרה בקצה האופק, עם אחיזת צבת של משטרה צבאית ואזרחית שהולכת וסוגרת על בני הישיבות, וכבר כיום הופכת את יציאתם לדרכים ל"חזקת סכנה".

כשמדברים על נרמול המציאות, גם לזה אי אפשר להסתגל. מי שמצוי בחברתם של עמלי תורה, מתכווץ למשמע השיח המהול בחשש, מעלייה לכביש בין–עירוני או יציאה אל מחוץ לגבולות הגטו החרדי – והטרמינולוגיה האייכלרית הוכשרה באדיבות הגב' סולברג שכינתה את ניפוץ שמשת הרכב: "ליל הבדולח".

אולי כדאי לומר לחברי הכנסת החרדים: רב לכם. שום חוק הצהרתי שתעבירו, לא יטשטש את המחדל הגדול שהפך את כל לומדי התורה לעבריינים. נכון שיש לכם נסיבות מקילות, אך במטותא מכם, אל תנסו לכל הפחות לייפות את המציאות.

גם לסמוטריץ', שבמשך כל השנים נחשב לח"כ הציוני–דתי שקרוב ביותר לחרדים, יש נסיבות מקילות. הנד–נד שלו מעל ומתחת לאחוז החסימה, למרות ההישגים שהוא מביא למצביעיו מעבר לקו הירוק, וגם כאן באדיבות החרדים, מביא להחרפת הטון מצידו עד למתקפה הפומבית נגד הח"כים החרדים שביקרו את עמלי התורה שהופקרו מאחורי הסורגים.

אם טובת המחנה הייתה עומדת לנגד עינינו, אפשר היה להתייחס לכך כאל מס שפתיים לקראת הבחירות, כפי שהורגלנו בעבר למשחק בין איווט ליברמן לדרעי, כאשר כל אחד מהם הקצין את התבטאויותיו לפני הבחירות, כדי למקסם את אחוזי ההצבעה – ולהתיישב לחלק ביחד את העוגה, אחרי ספירת הקולות.

אך בדיוק כפי שהמשחק הישן בין איווט לדרעי נגמר, כך אי אפשר להכשיר את המשחק הנוכחי של בצלאל סמוטריץ', בגלל הסיבה השחוקה כל כך: זה לא אותו דבר.

מה שעוברים בני הישיבות, נשמת אפנו, אינו אינטרס נוסף שאפשר לסחור בו כדי למקסם קולות. יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה. כפי שלא רקדנו על הריסות גוש קטיף בתקופת ההתנתקות, כך מצופה מסמוטריץ' שהביע תמיד הערכה ללומדי תורה, שלא להיסחף לגל ההסתה, גם אם הדבר כרוך באיבוד אלקטורט.

חבר בציונות הדתית, הסביר לי לאחרונה שלסמוטריץ' יש יד, וכנראה גם רגל, בדחיקתו של השר אופיר סופר, שעמד בראש חזית הסירוב נגד חוק הגיוס. עם ח"כ משה סעדה בליכוד כדוגמה, ביבי ידע לנהל דיאלוג ולהבטיח שברגע האמת – שלא התממש – יעלה בידיו להביא את תמיכתו בחוק.

סמוטריץ' מול סופר, לעומת זאת, איבד אפילו את יכולת ההבטחה, אחרי שחבר במשך כל הקדנציה אל השרה אורית סטרוק חברת מפלגתו, ויחד עימה (בלבד) הוביל את הקמפיין הגדול לחיזוק ומימון ההתיישבות. "לאופיר הייתה עמדה עקרונית ברורה מהרגע הראשון", הסביר לי הגורם מהציונות הדתית, "אבל כיו"ר מפלגה, אתה צריך תמיד לשמר תקשורת עם חבר לסיעה, ופה סמוטריץ' בשורה של טעויות, איבד את יכולת ההשפעה".

בשיח מול הציונות הדתית, צריך להבדיל בין מי שמנסה, כמו בנט ושות', לנצל את הסיטואציה כדי להלום בחרדים, לבין אלה שמדברים מכאב אישי אמיתי.

בין לבין, נשמעים לא מעט רבנים וראשי ישיבות שמצדדים בפה מלא באידאל החרדי של קידוש לימוד התורה, וגם את זה יש לזכור ולהזכיר.

בצלאל סמוטריץ', נתפס תמיד כמי שמתרחק ממחנה "הרודפים". הזיופים שלו בסיום הקדנציה, עם כינויים של בני תורה "עריקים", לא יישכחו, אך את הקונטקסט צריך לשים בלי להכליל מגזר שלם, בדיוק כפי שאנו מצפים שאחרים ינהגו בנו, החרדים. ועל כך אפשר לומר לסיכום: ונזכור את כולם.

ענבי טלי

המבקרים המצטלמים נראים חסרי אונים, כמעט כמו העצורים. ח"כ גפני ברחבת הכלא הצבאי צילום: דב קורן

"גדעון סער יודע לבחור את האנשים שלו", נאמר בעבר, ובקדנציה הזאת מתברר עד כמה. אומרים שאבן שטיפש אחד זרק לבור, גם מאה חכמים לא יוכלו להעלות. במקרה הזה, שהחכם זרק את האבן, המציאות קשה אף יותר.

מי שצפה השבוע בדיוני ועדת הכנסת בבקשת קביעת החסינות של ח"כ טלי גוטליב, קיבל כרטיסים חינם להצגה הכי טובה בעיר. כסנגורית בתחום הפלילי, לגוטליב הייתה שיטה. היא הייתה ממליצה לנחקרים, בשלב מסוים בחקירה, "להתהפך על החוקר", ולהפוך מנאשם – למאשים.

ההמלצות של לקוחותיה, מפה לאוזן – העידו שהשיטה עובדת במקרים רבים.

בתחום הפלילי, גוטליב הגיעה לתפקיד כח"כית, עם ניסיון רב מזה של היועמ"שית בהרב–מיארה. את הדיון על חסינותה, ניהלה גוטליב כסנגורית פלילית במערכת המשפט האמריקאי, שפונה אל המושבעים והופכת את הדיון להצגה.

מי שישבה בדיון ושמרה על פוקר פייס, הייתה היועמ"שית בהרב–מיארה. אם לגוטליב הורגלנו, ובמשך ארבע שנות כהונה סוערת תהינו על קנקנה, הרי שבנוגע לבהרב–מיארה זו הייתה הצצה חד–פעמית לאופיה.

דמות הקרח האפאתית, כפי שנראתה השבוע, מתכתבת עם תיאורי הגורמים הצבאיים והמשטרתיים שיושבים בדיונים שהיא מרכזת, ומקבלים הוראות דרקוניות נגד בני הישיבות. לפני כל דיון, אותם גורמים, מהמפכ"ל ומטה, יודעים לדבר גבוהה ולהסביר שיעמדו על כך שהשמיכה המשטרתית לא תימתח עד לקצה, אבל אז הם יוצאים מהדיונים מתוחים וכנועים, כמי שפחד היועמ"שית נפל עליהם.

עבור השר הממונה בן גביר שבונה על קולות מצביעים חרדים מאוכזבים, ולאורך כל הקדנציה דיבר באהדה על לומדי תורה, מדובר בפיגוע, וסליחה על ההשוואה לנוכח מה שאירע השבוע.

בייאושנו המר, אולי כדאי להציע למבקרים המצטלמים, הח"כים שמגיעים לרחבת בתי הכלא – ונראים חסרי אונים לא פחות מהעצורים – לשלוח במקומם את טלי גוטליב…