לראות מאחור
"וראית את אחורי ופני לא יראו".
מבאר ה'תורת משה':
רובם של מאורעות וסיבות אין מבינים בתחילה את תכליתם ומשמעותם, כי נראים הם בעיני הבריות כמופלאים. רק כעבור זמן רב, במרוצת ההיסטוריה, מתבררת לנו משמעותם של המאורעות ואנו תופסים את מגמת ההשגחה העליונה ומבינים לפתע את ההשגחה הפרטית. זהו שאומר הכתוב "וראית את אחורי" רק אחר כך אפשר להשיג את דרכי ההשגחה, "ופני לא יראו" מתחילה אי אפשר להבינן (על פי דבר תורה מאת הרב שלמה בלוי).
"נהנית בשבת?" הוא בירר, מחזיק את המזוודה ביד אחת ואת העמוד באוטובוס העירוני ביד השנייה.
"מאוד! אמא שלך מארחת אלופה. גם הסט החדש של הילדים עשה לי טוב על הלב, כיף לצאת איתם כשהם לבושים טוב".
"אופס! נהג תעצור!"
"למה לצלצל ברגע האחרון? למה??? לא יכולים לצלצל כמו בני אדם רבע שעה קודם?" הנהג הציץ עלינו מהמראה ופתח את הדלת.
"תודה רבה, סליחה". בעלי הוריד את העגלה של שני, אני נתתי יד לאלישבע ורותי, כשדודי חיים ואסתי משתרכים אחריי. "תרדו מהר, כי עוד רגע האוטובוס לאשדוד בורח לנו, הוא בתחנה".
"דודי, תעלה! תעלה! אני מכניס את העגלה לתא המטען, תעלי את עם שני". האוטובוס התחיל בנסיעה. פתאום נזכרתי בה.
"המזוודה!"
"נח, המזוודה!!!"
"המזוודה? היא נשארה באוטובוס?!"
"כן! בלי ספק!"
"מה עושים?" אפילו בעלי השלו, שתמיד יודע איך להתנהל בכל רגע, נכנס ללחץ קל. הכל נמצא במזוודה הזאת! הכל!
"אולי אני ארד כאן?" המעשיות חזרה אליו.
"אנחנו כבר מחוץ לעיר, אין לו תחנת הורדה עד אשדוד",
"אנסה לבקש ממנו".
ראיתי אותו מרחוק, מנסה להתחנן, אבל הנהג נשאר בשלו: "אין לי ביטוח על הורדת נוסעים באמצע הכביש הבין-עירוני. אם חלילה יקרה משהו, יאשימו רק אותי. כפרה על המזוודה".
כמה קל לעשות כפרות על מזוודות של אנשים אחרים, גם אם הן שוקלות קצת יותר מחמישה עשר קילו, ושוות קצת יותר מעשרת אלפים שקל…
"תתקשר למחלקת אבדות", יעץ לנו יהודי חביב, ובעלי חייג ליתר ביטחון. אבל כצפוי המזוודה עוד לא הגיעה לתחנה הסופית.
ילדים עייפים והורים מאוכזבים ירדו בצוותא בתחנה ליד הבית. "את יודעת מה? תעלי עם הילדים הביתה, אני נוסע לירושלים, אולי כשאהיה בשטח יהיה קל יותר לאתר את המזוודה".
הוא נסע וירד והמתין. "רגע, זה לא האוטובוס שנסענו בו? קו שלושים וחמש?"
הנהג עצר בתחנה, ובעלי עלה: "נהג, מצאת אולי מזוודה סגולה? השארנו אותה כאן בטעות".
"הופה הופה הופה! המזוודה שלך!!! היא כבר מ פ ו צ צ ת!!! מה אתה משאיר כאן חפצים על האוטובוס? הפלת לי ת'לב, חשבתי איזה מחבל השאיר לי כאן מתנות".
"היא מפוצצת? אתה בטוח?"
"בטח! היו כאן משטרות, בלגנים, אל תשאל מה הלך כאן".
הוא ירד מהאוטובוס בפחי נפש. מזוודה עם רכוש בשווי כעשרת אלפים שקל. רק השטריימל ובגדי השבת שלו חוצים את שבעת אלפים השקלים, ומה עם בגדי הילדים, והבגדים שלי?
הטלפון שלו תפס אותי באמצע ההשכבה. "על עצים ואבנים", הוא פתח.
"מה? להגיד עליה קדיש?"
"היא עברה סוג של פיגוע, פוצצו אותה".
"השוקולד של סבתא!" המקהלה פרצה בשירה משותפת, מספידה את חפיסת השוקולד שסבתא שלחה צידה לדרך.
הוא חזר אחרי חצות, על פניו חיוך חושב. "איזה נס שלא אנחנו מנהלים את העולם, תארי לעצמך איך הוא היה נראה…"
הנהנתי, עדיין כאובה מהאובדן.
"לכל טיל יש כתובת, והמזוודה שלנו הייתה בתוכנית האלוקית הזאת. הייתה לו סיבה למנהיג העולם. אין לי מושג מהי, כי הוא לא קיבל אותי למשרת המזכיר הראשי, אבל אני כן יודע בוודאות שהייתה לו סיבה טובה. לא פוצצו אותה כי השארנו אותה בטעות באוטובוס, פוצצו אותה כי כך רצה בורא העולם הרחום. כי זה מה שטוב בשבילנו". הוא נאם בעיקר לעצמו, כשאני מקשיבה מהצד, מנסה להפנים.
למחרת הוא נסע לתחנת המשטרה בירושלים, מקווה למצוא מעט שוקולד שרוף.
"הנה שיירי המזוודה שלך", השוטר שיגר אליו מבט חומל.
"השטריימל". הקופסה החרוכה הציצה אליו, ובידיים רועדות הוא פתח אותה והוציא החוצה שטריימל מפואר, מושלם!
הוא התחיל להוציא את בגדי השבת. וצמרמורת אחזה בו. בגדי הילדים החדשים, נשארו בשלמותם! למעט צווארון פרווה שנחרך מעט, צווארון שניתן להסרה מלכתחילה. החלוק החדש שלי נותר שלם, הנעליים כנ"ל. ומה נשרף? הבגדים הישנים שלקחתי ליתר ביטחון! החלוק הישן מהחתונה שכבר היה בדרך ליד שנייה, אה, גם כמה טיטולים… והשוקולד? טוב, ששאלתם, הוא רק נשבר, אבל נשאר טעים.
לכל טיל יש כתובת.
