משנת הבנש"ק

חלום העושר

אחד הרגשות הכי חמקמקים והכי נחשקים בארסנל שלנו הוא האושר.

אנחנו מעבירים חיים שלמים במרדף אחרי האושר. וככל שאנחנו רודפים אחריו, כך הוא בורח.

אתם יודעים איפה הכי קל למצוא אושר? אצל השני. ההוא מסודר, יש לו הכל בחיים, בטח הוא מאושר מהחיים. כמעט כל אחד מאיתנו חושב כך על כל מי שהוא לא הוא.

ולכן המפגש המקרי שהיה לי השבוע עם נצר לאצולה חרדית הותיר אותי, איך לומר, בפה פעור.

לא ניתן בו סימנים, אבל אי אפשר לטעות. רואים שלא עלה עליו עול. אברך צעיר, לבוש בקפידה – כדי שאף אחד לא יטעה. הוא מדבר בנינוחות השמורה לבני המעמד הגבוה, שיודעים בלידתם שהם לא יסבלו מבעיות כלכליות, חברתיות או מעמדיות, וכמובן משנתו סדורה בכל נושא. כל שבילי רקיע נהירים לו.

נפגשנו בשעת לילה בביקור חולים אצל חבר משותף. הקומבינציה של אפלוליות בית החולים, השעה המאוחרת, האווירה הנוגה, והנמנום של חברנו המיוסר, הביאו אותו לדבר בפתיחות ולחשוף את מה שבעיניו הוא לא פחות מסוד הקיום האנושי.

"הגעתי למסקנה", הוא מספר, "שהדבר הכי חשוב בעולם הוא כסף. כשיש לך כסף, אתה לא מחויב לשום כלל. אתה שולט בכולם. אצלנו, בקהילה, יש תקנות מאוד דרקוניות לחברי הקהילה, אבל אם יש לך כסף אתה פטור מהכל. יקבלו אותך למוסדות, אתה תשב במזרח בכל אירוע, ובכלל לא משנה אם אתה יודע לקרוא או שאתה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן. הכל עומד למכירה. רק תשלם".

והנה דוגמה אקטואלית: "מגיע ל"ג בעומר, כל החשובים מקבלים אישורי כניסה. הציעו גם לי. לא לקחתי. אבל אמרתי לאשתי: אם אהיה גביר, ועדיין ארצה לעלות לר' שימע'ן, תאמיני לי שאיכנס לפני כל הרבע'ס. אין מחסום שאי אפשר לפרוץ באמצעות כמה שקלים. בקיצור, החלטתי שאני רוצה להיות עשיר. נכון שאני מגיע מרקע תורני, אבל בסוף אני רוצה להיות בטופ. בזכות ולא בחסד".

הווידוי הזה שניתן באישון ליל, היה הפעם הראשונה שהוא ניסח את המחשבות שלו למילים.

והתזה הזו היא לא נחלתו של אותו בנש"ק. יש לא מעט צעירים ומבוגרים שבטוחים שזה הסוד לחיים מאושרים. עוד כמה שקלים בחשבון.

לצערנו, בגלל שורה ארוכה של נסיבות שלא תלויות בנו (חינוך יקר, כושר השתכרות נמוך, משפחות גדולות, תקציבים לא שוויוניים מהמדינה ועוד), דווקא אצלנו, בציבור החרדי, הכסף הפך באזורים מסוימים לעבודה זרה גדולה ביותר.

יש לא מעט בתוכנו שמתמודדים בקושי גדול עם הצרכים הכי בסיסיים. המצב הזה יוצר דווקא במחנה שלנו תחושה שרווחה כלכלית היא עילת העילות ושיא כל השיאים. פסגת השלמות הקיומית עלי חלד.

ונראה שהמערכת כולה מתיישרת עם התפיסה הזו ומחזקת אותה. רואים את זה גם במוסדות החינוך ובחצרות החסידים, גם בשידוכים, גם בבתי כנסת ובבתי מדרשות. התבטלות מוחלטת בפני כל מי שעשה כמה שקלים. הערצה ועיניים מזוגגות כשמדברים על ה'גבירים'.

אני חס ושלום לא מזלזל בכסף, צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, אבל אומללים החיים של מי שהכסף הפך אצלו לציר חיים מרכזי ומקור לאושר.

הנפש האלוקית

אדם לעמל יולד. מוטלת עלינו קללת העבודה.

במקום להתפלל שהקללה תסור מעלינו, התמכרנו אליה, אנחנו מתכרבלים איתה בבוקר ובערב, כמהים אליה כאילו הייתה ברכה גדולה.

כל מי שנמצא בעולם העשייה יודע שאין שום אושר בעושר. הפוך. הניסיונות שמגיעים עם השפע לעיתים קשים בהרבה מניסיונות הקושי והקיום.

אין בעולם מי שסובל כמו מי שהציב לעצמו יעד להיות גביר. למה? כי אף פעם אי אפשר להיות באמת גביר. תמיד יש יותר גדולים והתסכול והמרמור הם עד לב השמיים. תמיד יהיה מישהו שיעשה עסקה נוצצת יותר, יקנה שטריימל יפה יותר או רכב חדש שיעמעם את זוהר הגביר שלפניו.

יתרה מכך, אושר ותחושת שלמות מגיעים רק כשאתה מלא מבפנים. יעדים גשמיים אף פעם לא יכולים למלא את הנשמה. נכון שאפשר להשיג חשבון בנק גדוש, סטייק ואגיו משויש וארונות מלאים כל טוב. אבל הנפש, הו הנפש, היא תישאר ריקה. הרבה יותר ממה שהייתה לפני שהצטיידתם בכל הטוב הזה.

נכון, אמרתי לבנש"ק, ברור שעדיף להיות חולה עשיר מאשר חולה עני. יש יותר אפשרויות לטיפול, ויותר נגישות לתרופות ורופאים, אבל כסף יכול למנוע מחלות?! יכול למנוע תאונות דרכים?! משברים בשלום בית?! בעיות בחינוך הילדים?! משברים נפשיים?! להפך, כל פרח עסקונה יגיד לכם שכסף מגדיל את הסיכויים לכל המשברים הללו.

האדמו"ר הזקן חילק את נפש האדם לשני רבדים. הנפש הבהמית והנפש האלוקית. לנפש הבהמית יש הרבה מה לעשות עם כסף. תעברו שוב על הפרסומות בעיתון ותקבלו סל מלא ברעיונות. אבל לנפש האלוקית, לדברים המהותיים של החיים, אין לכסף כל משמעות. אם ייתן אדם את כל הון ביתו, בוז יבוזו לו.

היחידים שמאושרים בעולם הם אלו שמצליחים להתמלא מבפנים, וכן יכול להיות להם כסף, הוא מנפיק אתגר גדול יותר, אבל זה אפשרי.

להגשים את עצמך יכול להיות בלימוד תורה, בחינוך ילדים, בעשיית חסד לאחרים, בנתינה לילדים מיוחדים או לנזקקים, במסירת שיעור, בחיזוק יהודים אחרים או בהפצת אור היהדות.

ואתה רואה את האנשים המאושרים, שהצליחו לפצח את השיטה, ואף פעם אתה לא רואה אותם ככה אחרי עסקה גדולה, אלא רק אחרי מעשה רוחני שמגיע ממקום טהור.

החיים שפוספסו

ולמרות שאני בטוח שאינני מחדש כלום לאף אחד, אני בטוח באותה מידה שהטור הזה לא יחולל שום שינוי. אף אחד לא יוריד רגל מהגז, החלומות של אף אחד לא ישתנו, ואנשים ימשיכו לרוץ אחרי עסקאות טובות במקום לרוץ אחרי מעשה חסד או דף גמרא.

ישאל השואל מדוע אני כותב? מה עם ביטול תורה? ראשית, כי צריך למלא טור. זו משימה שבועית שלקחתי על עצמי ואני משתדל לעמוד בה.

שנית, בגלל שחובה להציב את האמת כאשר העין תיפקח. להגיד את הדברים ולהציב אותם בפתח הלב כדי שברגע שמשהו יזוז, ברגע שהווילון יוסט מעט ותהיה נכונות לשמוע ולראות – הדברים יהיו נוכחים.

מה שחיזק אצלי את הדברים הוא לא רק המפגש האקראי בבנש"ק עם חלומות ההתעשרות, אלא מפגש טעון יותר שהיה לפני כמה חודשים עם חבר ותיק בניו יורק.

הוא למד שיעור מעליי בישיבה, שם הכרנו. גדלנו בשכונות מרוחקות, אבל נוצר בינינו קליק. תמיד היה מוכשר ונמרץ, לצד היותו רגיש ובעל נפש. הוא אחד שיודע לא רק לחיות את החיים אלא גם להרגיש אותם. יכולת לשבת איתו לילה שלם ולדבר על התמודדויות ולזקק יחד תובנות.

שנה אחרי החתונה הוא איבד את דירתו בעוקץ של עסקן-עקצן שכונתי שהשאיר אותו עירום מנכסיו. אחוז בושה עצמית עלה על מטוס לניו יורק כדי לנסות את מזלו מחדש. בשנים הראשונות היה דרייבר, בהמשך נחשף להזדמנות עסקית מוצלחת, קנה עסק משגשג שהפך למרכז חייו.

ובאמריקה כמו באמריקה, כשאתה עובד קשה אתה מהר מאוד בונה לעצמך חיים מבוססים. הוא סיפר לי שבשנים יפות הוא מרוויח 800 אלף דולר בשנה. אומנם עדיין לא מוגדר “גביר", אבל בהחלט נהיה “שיינר איד" על כל המשתמע.

בית גדול בהרים ובית גדול בלייקווד, עוזרת קבועה בבייסמנט, שתי מכוניות שרד, פסח בקנקון, סוכות בירושלים, וכל הפסיליטיז מסביב.

לפני כמה חודשים נפגשנו. הוא היה תשוש. לא מזמן חגג 40. “פספסתי את החיים", אמר לי. “מכרתי אותם בשביל כסף".

הוא לקח אותי למסע מאחורי הקלעים של ההצלחה.

“בשל ענייני מלאי, ניהול עובדים, סגירת קופה והכנה של העסק ליום המחרת, הייתי חייב להישאר בעבודה כל לילה עד השעה 2:00. הייתי מגיע הביתה בשעה 3 לפנות בוקר".

וכשאתה הולך לישון ב־3 אתה לא קם לפני 10. מה שגרם לכך ש"במשך 20 שנה כמעט לא ליוויתי את הילדים שלי לחיידר, לא אמרתי להם בוקר טוב כשהם עמדו עם הסנדוויץ' והתיק ליד הדלת, לא נתתי להם נשיקה ביום הראשון ללימודים".

ובטח תשאל, מה עם שבת?

“אז זהו, שבשבת אני מת. אין עם מי לדבר. אגלה לך סוד. כל השבוע אני מחכה לשבת. לא כדי לראות את הילדים, אלא כדי לראות את המיטה. אני לא מצליח להחזיק את העיניים דקה אחרי הסעודה. דפי קשר של הילדים נושרים לי מהיד. אין לי ראש ואין לי עצבים להתעמק בהם. אני מבטיח להמשיך איתם בשבת אחרי הצהריים, אבל זה כמובן חוזר על עצמו במדויק. במוצאי שבת הראש שוב בעסק.

“לא מזמן הבן שלי התקשר מהישיבה. הילדים לא מתקשרים אליי בדרך כלל באמצע היום. עם הזמן פיתחו עצמאות. הם חיים את חייהם, אני את חיי. כשהוא התקשר, הייתי עסוק ולא יכולתי לדבר. בערב נזכרתי שהתקשר וחזרתי אליו.

“תחשוב", הוא אומר לי בהלקאה עצמית, “ילד מחפש את אבא שלו, ולוקח לאבא שש שעות לחזור אליו. האבא לא כלוא בבית סוהר, לא בטיסה. נמצא במרחק של 40 דקות נסיעה מהעבודה שלו כעצמאי. אני הבוס של עצמי. אין אף אחד שאוסר עליי לעשות טלפון באמצע העבודה.

“כשחזרתי אליו הוא סיפר ששמע מהחברותא שלו שאבא שלו לומד איתו לקראת מבחן שיש לו בגמרא. אבא, הוא שואל אותי, אתה אולי תסכים גם לתת לי איזה שעה כדי ללמוד איתי למבחן.

“אולי לך זה נשמע סתמי, אבל בשבילי זה היה רגע של משבר. הבנתי שאיבדתי את החיים. לא היה לי מושג על העולם שבו הוא חי. על המבחנים, על החברותות, על החברים, על המסכת שכעת ממלאת את כל עולמו. הוא בגיל ההתבגרות, הוא זקוק כעת לאבא שישמע אותו.

“אני לא מחובר למשפחה שלי, אני מכור לכסף, ואני לא חלק מהחיים שלהם, ומשכך אני גם לא חיי באמת את החיים שלי.

“גדלתי בטראומה כלכלית, אבל איבדתי פרופורציה. כעת אני מתחיל לתקן. אני מקווה שאני אוכל לקנות מחדש את האמון של הילדים שלי ואלמד להיות אבא, בעל, מחדש לגמרי. כמו רבי עקיבא שהתחיל הכל בגיל 40". עד כאן הווידוי שטלטל את נשמתי.

כל אחד מאיתנו מקבל את המראה בהזדמנות אחרת בחיים. הטור הזה נכתב בשביל דבר אחד: כשתקבלו את הסטירה, אל תדחו אותה, תחבקו אותה בחום, תבנו לכם את סולם הערכים מחדש, ותזכרו שאף פעם לא מאוחר מדי.