משפטי ראש הממשלה

משפטי ראש הממשלה: אלו הם חלק מהקשיים בדרכה של הפרקליטות

שלב הראיות במשפטי ראש הממשלה נפתח בקול רעש גדול; עדותו של אילן ישועה, לשעבר מנכ"ל וואלה, סיפקה שלל משפטים שכל אחד מהם מספיק בשביל להיות כותרת. אמנם למרות אותן אמירות פיקנטיות, ולמרות הביטחון העצמי הגבוה שהתובעים משתדלים להפגין, לא חסרים מכשולים שאותם הם יצטרכו לצלוח.

השאלה הראשונה היא כמובן כיצד ראוי להתייחס אל התערבות שנועדה לגרום להטיה בסיקור התקשורתי. ליאת בן ארי הדגישה שמאחר והמתת נחשבת בעיני המקבל היא ראויה להיחשב כשוחד לכל דבר ועניין. אמנם גם אם הדבר פשוט בעיניהם של כמה משפטנים בכירים, זה לא אומר שזה צריך להיות פשוט.

בשביל להבין את הבעייתיות שבטענה, נעשה לעצמנו תרגיל בדמיון מודרך. נניח שאדם מנצל את כוחו כרגולטור בשביל להניח מקלות בגלגלים ולעכב תהליכים שעשויים להועיל לאדם שחייב לו כסף, או שגנב ממנו רכוש. על מנת לרצות את הרגולטור, מחליט הגנב להשיב חלק מהרכוש. הצעד עולה יפה, והרגולטור מיישר קו עם רצונותיו של הגנב.

ללא ספק, יש כאן אקט בעייתי, שכן הרגולטור פעל כאשר לנגד עיניו לא עמדה טובת הציבור, אלא טובתו האישית. אך האם היה כאן שוחד? האם השבת הגזלה או תשלום ממון שהרגולטור היה זכאי לו ממילא נחשבת כתמורה, או שבסך הכל אותו רגולטור זכה במה שכבר היה שייך לו מלכתחילה?

הבעיה מסתבכת עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שמטבע הדברים, קשה עד בלתי אפשרי בתיקי שוחד להציג הסכם מפורש שיוכיח שאכן היו יחסי קח-ותן. במקרה הזה, ישועה טען להתערבות דחופה של אלוביץ' מחשש שפרסומים רעים עלולים להכעיס את נתניהו ולהזיק לו. אלא שאם נחזור לדוגמה ההיפותטית לעיל, האם העובדה שהגנב יזדרז להחזיר לשופט את רכושו ערב המשפט היא ראיה לעסקה בין השניים, או להבנה ריאלית של טבע האדם, שנוטה לגלות מעט אהדה אם בכלל לאלו שעושים לו עוול?

נחזור כעת למציאות של משפטי ראש הממשלה. אילו היה ראש הממשלה מקבל טובות הנאה ממשיות בתמורה לסיוע רגולטורי – הדברים אכן היו פשוטים יותר וקלים יותר להוכחה. אך בהנחה שראש הממשלה אכן פעל למען הטיה תקשורתית מאחר וזו, כדברי בן ארי, הייתה חשובה בעיניו, האם הוא בהכרח ראה את הדברים כמתת, או שמא הוא היה סבור שהוא פועל על מנת להשיג את הצדק שמגיע לו, את מה שבעיניו נחשב לסיקור מאוזן?

אפשר בהחלט לצקצק בלשון למשמע הטענה האמורה, אבל חשוב גם להסתכל על הדברים מנקודת המבט של מי שחשוב כמקבל ההטבה. נתניהו, כמו גם רבים מתומכיו, ככל הנראה משוכנע באמת ובתמים שנגרם לו עוול מתמשך בסיקור אודותיו בתקשורת. בכנות, קשה להאשים אותו בכך; גם אם אפשר להסתייג מהצורה שבה הוא עושה שימוש בטענה לאורך השנים וממידת העניין שהוא גילה בנושא, הוא בוודאי לא קיבל מהתקשורת יחס אוהד במיוחד.

לאור זאת, כאשר נתניהו מתערב על מנת לשנות את הסיקור התקשורתי, הוא קרוב לוודאי מרגיש שהוא בסך הכל משיב לעצמו את שמו הטוב שהיה מגיע לו כדין, או משיג את מה שבעיניו נראה כאיזון תקשורתי – גם אם זה כולל דחיפת ידיעות בלתי מחמיאות בלשון המעטה של מתחריו.

כמובן, אפשר ורצוי להסתייג באופי ההתערבות בהנחה שנעשתה, ובפרט בחלק הנוגע ליריבים הפוליטיים. אך כאשר דנים על נושא השוחד יש להשאיר את שאלת האתיקה העיתונאית בצד ולשאול את השאלה הפשוטה: האם הוא באמת ניסה לקבל תמורה, או פשוט הפעיל לחצים על מנת להשיב לו את מקומו הראוי לו, לדעתו?

גם אם הפרקליטות תצליח לשכנע את השופטים בטענותיה, הנזק שנגרם לה מהפרשה כבר נעשה. בשורה התחתונה ראש הממשלה צודק בכך שהתנהלותה של הפרקליטות במהלך החקירה הייתה מלאת ליקויים, והיא העניקה לנו שוב הזדמנות להיווכח שדין אחד לאזרח ולפוליטיקאי, ודין אחר לפרקליט. הוא גם צודק בכך שכאשר הפרקליטות והמשטרה, בלהטן להשיג את ראיית הזהב, השילו לא מעט עכבות מוסריות מדרכן. זאת אינה בשורה טובה לחובבי הצדק באשר הם, אף על פי שלמרבה הצער זו כנראה אינה בשורה חדשה במיוחד.