יוסי אליטוב ועו"ד אבי בלום
י"ז אדר ב' התשפ"ב
- הליצן מרעננה
מכל מנהיגי העולם המערבי, יש אחד שמתנדב לתפקד על משבצת ליצן החצר של הצאר הרוסי, כמו בסיפורי החסידים על מושקה היהודי שהיה עולה על השולחן בבית המרזח, מקפץ ומרקיד את האיכרים המבוסמים.
קבלו את נפתלי בנט, האיש שכבש בעורמה את ראשות-הממשלה ובתקופה האחרונה הופך לליצן הגלובלי של העיירה. בנט הפך למעשה לטלפון האדום של פוטין, ועקף בסיבוב את מקרון הצרפתי ושולץ הגרמני. נכון לרגע זה הוא המנהיג המערבי שצבר הכי הרבה דקות שיחה עם הצאר המטורף ממוסקבה.
כל שיחה אורכת לא פחות משעתיים, ובכל פעם, כפי שעולה מדיווחי הקרמלין, הטון הנזפני של פוטין עולה מדרגה. הנשיא הרוסי המבודד מחפש מנהיג מערבי שיהפוך לשופר של המסרים הרוסיים, ומשום מה, הליצן מרעננה מתנדב לשמש כמסך עשן נייד לרוצח המונים, שאיש אינו יודע מה יעשה דקה אחרי תום השיחה.
הרבה שיאים שבר נפתלי בנט בשנה האחרונה. באיומי אקדח פוליטי הוא שדד את כס ראשות הממשלה מיאיר לפיד, והפך לראש ממשלה ראשון ששריו מסננים אותו חופשי. ואולי זו הסיבה שהוא מסתער על כל שיחה ממוסקבה, כדי לחוש בחשיבות עצמית מדומה. בממשלתו שלו, כמעט ואין משקל להוראה שיוצאת מפיו, לרבות במשרדים שמחזיקה 'ימינה'.
אי אפשר לומר עליו שהוא איש רע, אך הוא רחוק מלהיות איש חיובי. פעם קראו לאנשים מסוגו "בחור טוב", במובן הרע של המילה. הנחמדות של האיש מטעה, וההתייפייפות מחפה על ריקנות מערכים והפרת כל ההבטחות לבוחרים. אי אפשר להצביע על החלטה אחת ביותר מחצי שנת כהונתו כראש ממשלה, שאותה ניתן לסמן ככזאת שדרכה הטביע את חותמו. לא בכלכלה, לא בקורונה, לא בביטחון, לא בגרעין האיראני, לא בחוק האזרחות. גורנישט מיט גורנישט. התהליכים בממשלה נעשים מעל לראשו או מאחורי גבו. לעיתים גם וגם.
אדם סביר שהיה רואה איזה שימוש נלעג ומחפיר עושה בו רוצח המונים כמו פוטין, לא היה מתנדב לחתוך את העולם הלוך וחזור ולתזז בשיחות טלפון, כאשר תמיד לאחר מכן יוצאת הודעת ההלבנה מהקרמלין שמעידה עד כמה הנשיא פוטין הסביר לראש הממשלה הישראלי על פשעי הצבא האוקראיני שמפציץ בתי חולים ומאשים בכך את הרוסים. אחרי מה שבנט חווה לאחרונה, מאותה טיסת שבת ועד לשיחת התוכחה האחרונה של הצאר ממוסקבה, אפשר לכנות את בנט מעתה: הליצן העצוב. ליצן המלחמה.
האיש עוטה על עצמו חיוך רחב, משדר אושר ושמחה לבכירי הכותבים – שמעבירים את מסריו בטורים עם כותרות פורימיות בסגנון של "בנט מאושר", אבל בתוכו הוא יודע את האמת המרה: לא תמצאו חמישים ישראלים, כולל במפלגתו שלו, החושבים אפילו בפורים, אחרי ליטר וחצי של הורקת יין, שהאיש ראוי להיות ראש-ממשלה. כך נראה ראש ממשלה שכל כהונתו היא סוג של עד דלא ידע.
- איש צר ואויב
את מדליית 'איש צר ואויב' במסיבת הפורים הפוליטית התשפ"ב, קוטף ללא מתחרים שר האוצר איווט ליברמן. ולא שאפשר להשוות חלילה בין יהודי כשר מבטן ולידה כאביגדור ליברמן לבין מי שקטף את התואר במגילת אסתר. המגילה הפוליטית שלנו נכתבת בהומור, אך במקרה של איווט – אפילו ההומור מכאיב.
אי אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות מתרחשת לנגד עינינו תופעה על טבעית. ליברמן שהסתופף בחצרות רבנים והיה "שותף טבעי" של החרדים במשך שנים, מתעקש להפוך עצמו לאיש צר ואויב כלפי יהודים חרדים שומרי תורה ומצוות. ומדובר בקהל עצום, שעם נציגיו ידע בעבר לשתף פעולה ולשקול כיכרות כסף לרוב.
כשמדברים על איש צר, עולה לנגד עינינו התמונה שמוציאה את איווט מדעתו. למי שמתבונן מהצד נדמה שבכל פעם שמנופפים לנגד עיניו בדמות היהודי החרדי חובש הכיפה שפאותיו מתבדרות ברוח, האיש נראה כמו שור זועם שמנופפים בפניו בסדין אדום. את סגנון האמירות המחרידות שיצאו מפיו ובמרכזן הקריאה לזרוק את החרדים במריצה למזבלה, לא קראנו אפילו במגילה. האמת מורכבת יותר. זו אינה שנאה כלפי החרדים, אלא סוג של קנאה מתובלת בנקמה בנציגיהם שאיווט חש שהוליכו אותו שולל והעדיפו את הברית ההיסטורית עם נתניהו כמנהיג מחנה הימין, על פני הברית התככנית שהייתה להם איתו.
במשטר אחשוורוש, הטיל שר האוצר עיצומים ומיסים כדי להעשיר את קופת המלך על חשבון היהודים שומרי המצוות, וההקבלה ברורה. שר האוצר של מדינת ישראל קנה את מעמדו כמי שמטיל אימה על משפחות ברוכות ילדים, ישישים וקשי יום. אם בעבר הוא שיחק טניס בזמנו הפנוי, כיום התחביב מספר אחת של האיש הוא להנציח דמויות קומיות בתפקידים רבניים, שבימים כתיקונם, לא ראויים אפילו להיות פורים-רב. לא ברמת הידע התורני, לא בתוקף הסמכות המוסרית ולא בהיקף התמיכה הציבורית.
בקרקס של איווט ששומר בכל סיטואציה על חוש ההומור, שמור מקום של כבוד למושק'ה משלו, לא אחד ולא שניים, שמוכנים לעוות כל הלכה כדי לקבל תפקיד ולמצוא חן בעיניו של מה שהגדרנו כאן לפני חודש – בהומור של "פורים קטן" – כ"פוטין קטן". שר האוצר במגילה, חתם על שטר המורה לנעול את היכלי הישיבות ולהגלות תינוקות של בית רבן ממקום לימודם.
אז נכון שאין מה להשוות בין הדמויות כמובן, כפי שפתחנו ואמרנו. ליברמן הוא איש בעל ניצוץ יהודי עם לב מולדבי קר. צריך לייחל לכך שביום מן הימים הניצוץ היהודי יגבר. אבל עד אז ניתן רק לקוות שגם במגילת בנט ואיווט, יתקיים בנו "ונהפוך הוא", והגזירות העכשוויות יתבטלו. ולא, גם בתרחיש האופטימי ביותר, אל תצפו לראות את איווט מוביל את דרעי על הסוס וצועק "ככה יעשה". ריאלי הרבה יותר להעריך שיום יבוא ושניהם יזדמנו יחד לאותו משתה.
- בלבוש שק ואפר
איש יהודי אחד יושב בירושלים וכלל אינו צוחק ממסעות הדילוגים של הליצן מרעננה. איש ימיני, ובנימין נתניהו שמו. האיש שהוצג כיחיד שיודע לנחות בקרמלין, להלך בין נשיאים ולתמרן בין מנהיגי תבל, נאלץ לראות את ראש לשכתו בעבר ושנוא נפשו – מקפץ בין בירות העולם, מרים טלפון לנשיאים ומתווך בין המעצמות.
נתניהו לא רואה בבנט ליצן אלא איש מסוכן. לא לילה אחד בלבד, אלא במשך שנתיים ימים נדדה שנתו, מחשש שבנט יגנוב לו את המלוכה. כל מה שאמר על האיש, התברר כקדימון למה שהתרחש באמת. היהודי בן השבעים מירושלים, שרגיל ללכת בחליפות של שלוש מידות מעליו – רואה בראש-הממשלה המכהן, איש חלול מערכים שלבש חליפה שלא תואמת למידותיו, אפילו במסיבת פורים.
כמו המלך במגילה שחשש ממרי השרים, כך נתניהו חי בכל משך כהונתו הפוליטית עטוף בפחדים. הפחד הוא שורש קיומו ולא רק במובן הפוליטי, אלא בעיקר בפן ההיסטורי: נתניהו מזהה סיטואציה שבה קם צורר מודרני בפרס שזומם להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. הרצים יצאו דחופים והגיעו עד לווינה כדי לחתום על עסקת הגרעין, אבל מנהיג היהודים המכהן שהחליפו בתפקיד במרמה, לא עושה כלום כדי להשיב את הספרים.
נתניהו, בניגוד לבנט, מאמין שהוא עשוי מחומר של מלכים ורוזנים. אין שטיק פוליטי שהאיש לא מוכן לעשות כדי להשיב את השלטון למקומו הטבעי – לידיו. אך ככל שהוא רודף אחרי השלטון, השלטון בורח ממנו. לו היה פועל כמו נתניהו של פעם, בשום שכל ובנטרול הרכיבים האובססיביים שהשתלטו על האווירה בארמון בקיסריה בשלהי שלטונו, היה מנצל את פסק הזמן הנוכחי כדי להסתובב בעולם ולעסוק במקצוע האהוב עליו ביותר: להיסמך על שולחנם של נגידים, להתפרנס בכבוד, להרצות את משנתו ולכבוש קהלים חדשים ברחבי העולם.
שני החלומות הללו, מצויים במרחק נגיעה ממנו, אבל נתניהו מעדיף את חברתם של ד"ר קרעי וגב' שטרית על פני מסעות בעולם. ואולי יש בכך גם כדי להעיד לזכותו. ביבי הוא האיש היחיד שמכהן כיום בפוליטיקה הישראלית, החדור ברוח היסטורית של ימי המגילה ומרגיש כמנהיג גולה שלא מוכן לוותר לצורר שקם להשמידנו.
נתניהו נהנה לשמוע השבוע מפיו של אחד הנציגים החרדים פריט היסטורי שעליו לא ידע. "התהליך של מגילת אסתר ארך 12 שנה", חידש לו החבר התורני. נתניהו חובב ההיסטוריה נעצר והרהר. "שתים עשרה שנה הצלחנו לעצור את הצורר האיראני מלהגיע לפצצה, ועכשיו צריך לדאוג לכך שהוא לא יצליח גם ב-12 השנים הבאות", הגיב לאחר מחשבה, "אבל הלקח בכל התחומים הוא שאסור להתייאש ואסור לוותר. צריך לקחת נשימה ארוכה ולחתור להשגת המטרה".
- המשנה למלך
בקרקס הפוליטי הישראלי, במשך כשלושה עשורים, שמור מקום של כבוד למשנה למלך. הוא יכול לכהן בתפקיד רשמי, ויכול גם להיזרק לפסק זמן בעל כורחו, אבל דמותו תרחף תמיד מעל התהליך כולו.
המשנה למלך, האיש שיושב על אוזני המלך, לעיתים מהלך עליו אימים, לעיתים מפעיל עליו קסמים ודואג תמיד שלא ייעשה צעד אחד בלעדיו, הוא אריה מכלוף דרעי. אם כי בתקופה הזו ניתן לומר: מלך שגלה, מגלים את משנהו עמו…
דרעי עשה זאת ליצחק רבין ושכלל את השיטה בתקופות כהונתו של בנימין נתניהו. כמעט שום ראש ממשלה בישראל לא הצליח להשתחרר מהצל הענק של המשנה למלך דרעי, שפעם בא לייעץ ולעיתים דואג להיות לו לרועץ. הכל בהתאם לצורכי התנועה הקדושה באותה תקופה.
חלק מהמעמד המיוחד שאפשר לדרעי להיות משנה, למלכים משמאל ומימין כאחד, בא לו בזכות היותו איש רעים. אדם שגם ממרומי מעמדו וגילו, יודע לשבת ולחייך, לדלג משמחה לשמחה ולתת תמיד את התחושה הנכונה והטובה. איש שיודע לייעץ בחיוך, להמתיק סוד עם רבין על כוס של "תה סקוטי" עם אלכוהול, או לשבת עם נתניהו בלי להיחנק מריח הסיגר, כמו אחרים.
זוהי תקופה מאתגרת עבור מי שרגיל להיות במלבושי "המשנה למלך". לא רק שהתואר ניטל ממנו, גם הלשכה והבגדים נלקחו לתקופה של פסק זמן בעקבות 'עסקת הטיעון'. ולמרות זאת, האיש לא מתכוון להיעלם. כמו במגילה, התהליך עוד יימשך תקופה, אך דרעי לא מתכוון לוותר עד שישיג את המטרה.
המיניסטר הנוכחי שמכהן כראש-ממשלה, רואה דווקא בדרעי את האיש שמנע ממנו לפורר את האופוזיציה אחרי העברת התקציב, כפי שהתכוון לעשות מיומה הראשון של הממשלה. דרעי גייס את כל יכולותיו כמשנה למלך בימים טובים, כדי ללכד את השורות בימי סגריר. הוא מתווך בין גפני לסמוטריץ', מתרוצץ בין לוין לנתניהו, לוחש לאוזנו של טיבי ורץ לספר לביבי.
לא רק רבים בסביבתו, אלא דרעי עצמו הרהר רבות אם לפרוש לתקופה – ולחזור לאחריה. אך דומה שדווקא במשמרת הנוכחית, כאיש אופוזיציה נטול תפקיד רשמי, אנו רואים את האיש כשהוא משתמש בכל יכולות 'המשנה למלך' כדי לנסות ולתת פייט לממשלה הרעה הזאת.
אם במגילה נאמר "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", הרי שאנו יכולים לומר לדרעי: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת לפוליטיקה". להוביל תהליכים מעמדת כוח זו משימה לא קלה. להצליח לנצח על מקהלה דווקא מהאופוזיציה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, שעדיין טעונה הוכחת ביצוע.
מה צופן העתיד לדרעי? דבר אחד ברור, אף על פי שהציב עצמו כמועמד אלטרנטיבי באי-אמון קונסטרוקטיבי, בתיאום עם חברי 'המשותפת', גם דרעי עצמו יודע שלעולם יישאר המשנה למלך ולא יכבוש את המלוכה עצמה. גם כשישב בבית אבות, מוקף בנינים ובספרי קבלה, דמותו תיחקק כדמות האגדית של 'המשנה למלך', וזוהי הסיבה לבחירתנו בו גם מהאופוזיציה, כדמות מן האגדה.
- וגם חרבונה
הוא גבה קומה, רחב כתפיים והחיוך לא מש מפניו. כמו במגילה, לכל מקום הגיע חרבונה המודרני לגמרי בטעות, זרק מילה פה, מילה שם, בדיוק ברגע הנכון, ושובץ במקרה ובדרך פלא לתפקיד שבדרך כלל לא התאים לו.
עד היום לא ברור, איך צבא ההגנה לישראל שרד את התקופה שבה בני חרבונה גנץ עמד בראשו. אבל, חסדי שמים גם כאן לא הכזיבו. הישראלים שלא הכירו את האיש והביטו לעבר דמותו היו בטוחים שיש להם על מי להישען, אך מי שדאג לנו כמו תמיד הוא יושב במרומים. דרך הביצועים הפוליטיים של האיש, נחשפנו לדמות האמיתית של בני גנץ. בחור טוב, אך בניגוד לבנט – במובן הטוב של המונח. אדם שלא מבקש להזיק לאיש ומסמל את תרבות החפיפניקיות הישראלית – זו שמסתכלת לאופק הקצר ביותר ומבקשת להעביר את הזמן בשלווה, כשהיא מתעלמת מכך שאויבי ישראל מתחמשים כמו פוטין ערב הפלישה באותה תקופה.
למרבה הטרגדיה, אנשים כמו חרבונה שלנו מועמדים לניצול פוליטי משני צידי המפה, כל אחד בתורו. ביבי מצד אחד, לפיד ובנט מצד שני ודרעי בתווך, באו ועשו עליו את הסיבוב, ניצלו וזרקו. כמה מהמנצלים הפכו בעקבות זאת למנוצלים בעצמם, שלא לומר ניצולים, אבל זה כבר סיפור למגילה אחרת שכותרתה תהיה מן הסתם: החטא ועונשו.
התפקיד של גנץ בקרקס הפורים הפוליטי, טבעי ואותנטי למדי. זהו האיש שיאפשר לכולם לנצל אותו פעם אחר פעם אך לא ייעלם בסוף המופע, אלא ייאבק על הפרוטות שהקהל זורק לזירה. ואם יש מי שעדיין מצפה לראות דווקא אותו קם ועושה מעשה הרואי, בסגנון של "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", כדאי שישתה כוס ויסקי ויירגע.
בני גנץ לא יקום ויפרק את הממשלה במו ידיו ולא יביא בכוחות עצמו להקמת קואליציה בשיתוף הימין. הוא לכל היותר יתפקד על תקן חרבונה. זה שמזכיר לכולם את עוולות העבר ומתלונן ללא הרף על מחדלי שותפיו שבגדו בו – כל אחד בתורו. כמו חרבונה שהצביע על העץ אשר הכין המן, גנץ לא חדל מלהצביע על תפקיד ראש הממשלה החליפי שלפיד הכין לעצמו, אחרי שתקף אותו במשך שנתיים על המצאת התפקיד יש מאין.
גנץ ישמח להיות זה שרואה במפלת לפיד, אך את עבודת הפירוק יצטרכו לעשות אחרים מלבדו. תפקידו יתמצה בכך שיביע את שביעות רצונו ואולי יזרוק מילה או שתיים ברגע המתאים כדי להטות את הכף. בקרקס הפוליטי, הוא לעולם לא יהיה זה שמנהל את ההצגה, אם כי, בקונסטלציה פוליטית מסוימת הוא עוד עשוי להיות מוכתר כראש-ממשלה, באותה דרך מופלאה, אוטומטית כמעט, שבה כבש את פסגת הצבא. לסטיריקנים הישראלים, תקופה שכזאת עשויה להיות פורים אחד גדול, במשך כל ימות הקדנציה.
- רצויים לרוב אחיהם
מכירים את הילד בכיתה שהורס את המסיבה ומסביר ש"התחפש לעצמו"? קבלו את ליצמן וגפני, צמד הפולנים שאחד מהם מתפקד כמייסד תנועת הדגל הליטאית. השניים שלעולם לא תראו נהנים ממסיבה כלשהי, סועדים לשובע או מרימים כוס מלאה. ארשת הפנים לעולם תהיה זועפת, לעיתים נוזפת. הארשת הסגפנית לעולם תישמר, בפורים כמו בכיפורים.
למבוגר שבשניים, יענק'ל ליצמן, שחצה את גיל השבעים, זו תהיה כנראה מסיבת הפורים הפוליטית האחרונה. ליצמן בחר להודיע על פרישתו בריאיון לחתומים מעלה ובכך הפך לח"כ הראשון בתולדות 'אגודת ישראל' ההיסטורית שאינו מפונה מהכנסת באלונקה, אך לכולם היה ברור שעינו צופייה ליועץ המשפטי לממשלה. ואת הדמות של מנדלבליט, אתם מוזמנים להשוות בכוחות עצמכם לאחת הדמויות הבולטות במגילה. אם אנו נעשה זאת פה, עוד נוזמן לחקירה…
ליצמן לא מצטער על החלטתו לפרוש מוקדם מהמסיבה. אחרי שנים רבות כל כך של עשייה, הוא עייף ומותש. גם כך המרדפים הליליים עם התפילין בפיליבסטרים של האופוזיציה, הם עבורו סיוט מתמשך. האיש שרגיל להשכים לישון ולהשכים קום, לא מסוגל להתרגל לאווירת הישיבע-בוחרים של החברים לסיעות החרדיות שעושים 'משמר' לילי פעמיים בשבוע, ואפילו נהנים מהחוויה.
יש לומר את האמת: לכל תקופה צריך קרקס משלה, עם דמויות שיודעות לרקוד וללהטט בין משימות ותפקידים. גפני וליצמן מסמלים את אחד הפרקים המפוארים של הנציגות החרדית בקרקס הפוליטי של ישראל. שניהם יחד וכל אחד לחוד הניבו יבול לא רע בכלל, לעיתים חסר תקדים, של תוצאות לבוחריהם.
קשה לראות איך הקרקס מתנהל בלעדיהם, אך צריך להודות שבמופע החדש שמתנהל על ידי הצעירים, אי אפשר לראות את השניים ממשיכים לנהל את קבוצת המשחק של היהדות החרדית. ליצמן הבין זאת, גפני יבין זאת בקרוב.
אבא אבן, הדמות האגדית של המדינאי הישראלי, ניסה בשלהי הקריירה להיבחר לרשימת 'העבודה' לכנסת ונזרק בבושת פנים. כל ישישי מפא"י זעקו אז "זו תורה וזו סחורה"? האם כך עלינו להתייחס לדור המייסדים? לליצמן וגפני זה לא יקרה. ליצמן קם ועזב, בדיוק בזמן. גפני יעשה זאת בשלב כלשהו, ואם תשאלו לדעתנו לא נראה אותו בעוד מסיבות פורים רבות מדי בפוליטיקה הישראלית. ובאותה נשימה חייבים לומר: המסמרות שהשניים תקעו והמסילות שהניחו, יהיו בית הספר לפוליטיקה החרדית וישמשו כמורה נבוכים לכל הפוליטיקאים החרדים הצעירים שייכנסו בנעליהם ויבקשו להתנהל על הציר החרדי-ישראלי, בתמהיל הנכון. בהוצאת תקציבים יש מאין במינימום חיכוכים, וביכולת לקדש שם שמים הן באורח החיים האישי והן בהתנהלות הפוליטית.
שניהם יחד וכל אחד בנפרד, התאמצו להיכנס לדמותו של מרדכי היהודי היושב בשער המלך. זה שידאג לבני עמו, אך לעולם לא יכרע ולא ישתחווה אל מול שום שופט בג"ץ, שר אוצר עוין ואויב אידיאולוגי. זו הסיבה לכך שהשניים היו לאורך הקריירה ויישארו גם בזיכרון העתידי, רצויים לרוב אחיהם.
- אסתר המלכה
אין מגילה שבה דמותה של אסתר המלכה לא עומדת במרכזה. במגילה הפוליטית של ישראל התשפ"ב, זו האם החרדית, אשת האברך שעמלה לפרנסתה, מכירה את שאון הרחוב, מודעת לקשיים ויודעת לשמר את עולמה וכשצריך גם לעמוד על שלה. האם החרדית לעולם לא תחליף את גידול ילדיה בקריירה אחרת. גם אם תעבוד בהייטק וגם אם תהיה גננת או ריתמיקאית, המשפחה תישאר אצלה מעל לכל – כקריירה ראשונה במעלה.
גם אם האישה החרדית אינה תמיד אומרת את מולדתה ואת עמה, כשהיא נאלצת לתמרן בעולם הפרנסה, הרי שבזמן הנכון ובמועד המדויק שבו היא צריכה לקום ולהצביע בפני המלך אחשוורוש, היא אינה נרתעת מלעמוד ולהצביע על "איש צר ואויב" שניצב בפניה ובפנינו. היא זו שזכתה בבינה יתירה, לסמן סכנות ולהצביע על תופעות היכולות להחריב את צביונה הרוחני והיהודי של החברה בישראל. גם אם תצטרך לשלם מחיר של תעניות וצומות – ובעולמנו, מדובר כמובן בהסתפקות במועט כאשת אברך – היא תעשה זאת בשמחה ובתודעת שליחות, ללא מרירות.
ולמרות היעדר הקולניות וההתנהלות הצנועה, ברגעי מבחן הן יודעות להיכנס לדמותה של אסתר שמלהטטת בין בית מרדכי היהודי הצדיק לארמון אחשוורוש על כל תחלואותיו. בין הבית היהודי לעולם הפרנסה החומרי. הן זוכרות תמיד מאין באו ולאן הן חוזרות בסוף היום, וברגעי מבחן יודעות לקום ולומר "כי נמכרנו אני ועמי". אם תרצו, תופעה שבה נשות האברכים הן אלה שעותרות לבג"ץ ומרימות את קול הזעקה, ללא עזרת העסקנים, ומצליחות לבטל את גזירת המעונות, לא ראינו בציבוריות היהודית, מאז ימי המגילה…
אסתר המלכה של ימינו, היא שנלחמת על צביון הבית. חינוך הילדים מופקד בידיה, והיא גם התשובה הטובה והניצחת לכל מי שקורא תיגר על הדרך החרדית. לכו תשאלו את הנשים שמכירות את עולם המעשה, ועדיין בוחרות מדי יום בחיים של תורה מתוך צניעות והסתפקות במועט.
ובואו נודה על האמת. דווקא במסיבת פורים אחרי כוסית לחיים, אפשר לומר דברים שאינם נאמרים בכל ימות השנה. אותן נשים יקרות – האם החרדית שמקיימת במעשיה את מאמר "ואל תיטוש תורת אמך" – לא זוכות תמיד מאיתנו להכרה במקום המיוחד שלו הן ראויות ובכבוד האמיתי שכולנו נדרשים לתת להן. מכל ארוחה פורימית צריך לצאת בתובנה מזוקקת לקיץ הקרוב, ואם יש משהו שניתן לקחת עימנו הלאה – הוא אינו פוליטי אלא מהותי: תנו כבוד ל'עמודות התווך' של היהדות החרדית. וכפי שאמר רבי עקיבא לתלמידיו על רחל: שלי ושלכם, שלה הוא.
