מתאבלים וחוגגים

יש מסיבות יום הולדת שבהן האורח הוא ההפתעה, אך חגיגה שבה האורח הוא זה שיוצא מהאירוע כשהמתנה בידו קשה למצוא בשגרה. ודאי שלא במקום כמו כנסת ישראל שבה אין מתנות חינם, לעולם.

אבל זה בדיוק מה שקרה השבוע במסיבה הסיעתית לרגל יום הולדתו השבעים של ותיק חברי הבית ח"כ משה גפני. יו"ר 'יש עתיד' יאיר לפיד נענה להזמנה. הוא התיישב ליד חתן השמחה, בין הח"כים יעקב ליצמן שממתין לדיון בהסדר הטיעון, ויצחק פינדרוס שרגע לפני עלה לכותרות כשקרא לפוצץ ב-9D את בית המשפט העליון. הרבה גבות הורמו למראה התמונה. לפיד מעדיף להתחמק מהשתתפות באירועים שאין לו מהם תועלת ישירה, בשמחות כמו בניחום אבלים. תמונה מהסוג הזה היא פיגוע בבייס, לכאורה.

ובכל זאת, לפיד הגיע לאירוע ונראה כמי שנהנה מכל דקה, יותר מחתן יום-ההולדת. כדי להעביר מסר של 'הנני כאן' הוא הגיע למסיבה עם יו"ר הכנסת מיקי לוי ושרי מפלגתו אלעזר שטרן ומאיר כהן. למעט האחרון ברשימה, השר מאיר כהן ששמר תמיד על קשר ישיר עם הח"כים החרדים ואף הגיע לאחרונה לפגישה בבית 'דגל התורה' בבני ברק, לכל שאר המשתתפים עבר עשיר של חילופי מהלומות עם החרדים, בעיקר בנושאי דת ומדינה. אבל יו"ר 'יש עתיד', בתפנית מפתיעה, לא הסתפק בהשתתפות סמלית-קבוצתית בחגיגה וביקש לשאת דברים. את גפני שמולו התעמת בעבר במליאה כדי לקושש קולות, הוא כינה "נשמה טובה" והפליג בשבחו של בעל השמחה.

בחדר סיעת שס הסמוך, שגם חבריה הוזמנו למסיבה, התנהלה באותם רגעים ישיבת הסיעה שהתמשכה בנאומים ומליצות, עד לרגע שבו קיבל היו"ר את המידע על כך שהמסיבה הסמוכה הסתיימה. הולכי רכיל נזכרו שגם גפני נעדר בנסיבות דומות של התחייבויות קודמות, ממסיבת יום ההולדת של דרעי שבה השתתף ראש-הממשלה נתניהו. ההתחייבות הקודמת אגב, הייתה השתתפות בריאיון אצל החתום מעלה, שנקבע בו ביום.

עוד משנות התשעים העליזות, חיבה גדולה לא שררה אף פעם בין דרעי לגפני. כשדרעי שב לזירה הפוליטית, עוד במסגרת השלישייה בשס, גפני דאג להזכיר לו את עברו, וגם דרעי לא נותר חייב. אבל דווקא בשנתיים האחרונות, בשלהי תקופת נתניהו ובקדנציית בנט, נדמה היה כי השניים למדו להכיל זה את זה. בשבועות האחרונים חזרו הקלקולים. את הסיבות לנסיבות, רק שני האישים יודעים. אולי ההיעדרות של דרעי מספסלי הכנסת, אפשר שחילופי ההנהגה ב'דגל התורה' אחרי פטירתו של מרן הגר"ח קנייבסקי הם שהשפיעו, או שמא הדם הרע בין הח"כים החרדים שתוקפים זה את זה, בלי להביט במראה.

בנגמ"ש החרדי התקוע יורים זה בזה, קבוצתית. די להביט במה שקרה השבוע כדי להבין שהיו ימים טובים מאלה: גפני תוקף את פרוש על הסיור המשותף עם השר כהנא במירון, ומצטלם למחרת מחויך עם לפיד במסיבת יום ההולדת; ארבל תוקף את פינדרוס על דבריו נגד ביהמ"ש העליון ואת פרוש על הקומבינות במירון; אייכלר תוקף את מחויבות היתר של ליצמן לביבי. ועוד לא דיברנו על הביקורת הפנימית של ח"כים ב'דגל התורה', זה כלפי זה, על התבטאויות מיותרות ומסיבות בעייתיות.

ידידי הדגל

ב'דגל התורה' טענו שלא נשלחה הזמנה, אך יו"ר 'יש עתיד' יאיר לפיד הסביר למי ששאל במסדרון – שהזמנה אישית נשלחה והתקבלה. "לא ידעתי מכלום. ביקשו שאגיע בזמן כי גם ליצמן מגיע לישיבה וביקש לדייק", הסביר גפני בדיעבד. "בדקתי ואמרו לי ששלחו הזמנה לכל מנהלי הסיעות, גם ל'יש עתיד'". גפני הסביר שבצד המחלוקת האידיאולוגית העמוקה, הוא מכבד את כל מי שבא, והצדק עימו. טון מפייס בעת הזאת, הוא צורך השעה. רק חבל שהקו הזה לא אחיד ומגובש ב'דגל התורה' כולה.

אבל לפיד לא הגיע לחדר כדי לפייס ולהתפייס. ההזמנה הזאת, נחתה על שולחנו בדיוק ברגע הנכון. בשעה שהוא ואנשיו שברו את הראש במציאת הדרך להעברת היום הראשון של כנס הקיץ בלי להתרסק בערבו של יום, בהצבעת אי אמון.

בשבוע שעבר נכתב פה על תוכנית העבודה הקואליציונית להעברת כנס קיץ קצר בן שמונה שבועות ללא חקיקה. ללפיד שהטיל ספק בהיתכנות, יש אינטרס עליון בכל מקרה, לגרום לכך שהפלת הממשלה לא תגיע מהאגף הפריטטי השמאלי – שרע"מ נכללת בתוכו. במצב שכזה, בנט ימשיך לכהן כראש ממשלת המעבר עד להקמת ממשלה חדשה, מצב ביניים שעשוי להימשך גם שנתיים כפי שהוכיחה המציאות הכאוטית הישראלית.

בשני בבוקר, יום פתיחת המושב, הבין לפיד שהיעד קשה להשגה. המו"מ מול רע"מ המפולגת בתוכה נתקל בקשיים, וההנחה הייתה ש'הרשימה המשותפת' תצביע אי אמון בממשלה, ואם לא בהצעת אי האמון הקונסטרוקטיבית של 'הליכוד' שממליצה להעמיד את נתניהו כאלטרנטיבה, לכל הפחות בהצעות אי האמון של שס ו'יהדות התורה', כפי שהרשימה נהגה במושב הקודם.

שני מכשולים עמדו בפני הקואליציה. הראשון, ביום פתיחת הכנס – בהצבעת אי האמון. להפלת הממשלה אמנם נדרש רוב של 61, אך הפסד ברוב קטן יותר בגלל היעדרות רע"מ, היה מסמן את המגמה של קריסה קואליציונית כבר בפתיחת הכנס. המכשול השני, העלאת החוק לפיזור הכנסת בקריאה טרומית, גם היא תודעתי, היות שבכל מקרה ניתן למסמס את החקיקה בוועדת הכנסת שבראשה עומד ח"כ ניר אורבך מ'ימינה'. אך גם כאן, הקרב התנהל על התודעה. הפסד באי אמון, גם אם סמלי, כמו העברת חוק לפיזור הכנסת, גם אם בקריאה טרומית – אלה הצבעות שמעידות על תחילת הסוף וגורמות לכל סיעות הבית להיכנס לתודעת בחירות. בזמנים שכאלה, לא מחפשים פשרות אלא מחדדים קצוות, מה שמוביל בתוך תקופה קצרה לשבירת השורות ונפילת החומות.

התחושה בבוקרו של יום שני הייתה, שהקואליציה עומדת לנחול מפלה תודעתית ולהפסיד בהצבעת אי האמון. יו"ר 'יש עתיד' זיהה את הפוטנציאל ברגע שבו קיבל את ההזמנה מלשכת יו"ר 'דגל התורה'. הוא הגיע לחדר ודיבר על הנשמה הטובה של גפני, במטרה להאריך את נשימותיה האחרונות והמחרחרות של הממשלה. הקולות שהגיעו מחדר סיעת 'יהדות התורה' ובעקבותיהם ההדלפות המגמתיות על החלפת רע"מ בחרדים כשותפים חדשים בקואליציה, עשו עבור לפיד את העבודה. ח"כ אחמד טיבי, הממולח שבחברי הכנסת, העדיף שלא לקחת סיכון. כשקולות החוגגים החרדים בצוותא עם לפיד באוזניו, הוא סגר דיל אד-הוק עם לפיד, על התנגדות והימנעות משולבת של ח"כי 'המשותפת' בהצעות אי-האמון, ולא רק של הליכוד, אלא גם של שס ו'יהדות התורה'.

תודעת הניצחון הקואליציוני אחרי כישלון הצבעות אי-האמון ביום שני, נמשכה גם ביום רביעי, עם הודעתו של מנסור עבאס על החלטת רע"מ לתת צ'אנס לקואליציה. ההודעה אילצה את האופוזיציה להוריד מסדר היום את הצעת החוק לפיזור הכנסת, ולצאת מופסדת מהשבוע הראשון של כנס הקיץ. לפיד שמעוניין לשמר את האגף הפריטטי משמאל יכול בהחלט לסמן 'וי' גדול בשלב הזה, ואי אפשר להשתחרר מהרושם שאת הסיבוב הראשון בדרך להישג, הוא עשה על גבם של הח"כים החרדים החוגגים.

הדרך להפלת הממשלה נראית לכאורה קצרה, אך עלולה להיות ארוכה. מי שרוצה בנפילתה, צריך לקוות שבמורד הדרך בהמשך כנס הקיץ, הח"כים החרדים יימנעו מאספקת תחמושת ודלק לראשיה, שריה ויועציה של ממשלת בנט-לפיד, שמקרטעת בדרכים עם תקר בצמיגים על אדי הדלק האחרונים. אז במטותא מכם ח"כים חרדים יקרים, אל תהפכו למתנדבי 'ידידים'.

מחוץ לגדר

עם הרבה אמונה ובלי מעט ביטחון, כך נראים חיינו בעת החדשה. המפגעים זיהו את הבטן הרכה ביישובים החרדיים נטולי ההגנה, ולאיש אין מושג היכן תתנהל הזירה הבאה. קרובת משפחתי מדרגה שנייה, אשת אברך למשפחה ליטאית שנסעה לתומה ברחוב אלעדי שקט עם בתה ברכב לצידה, נמלאה תושייה ולחצה על דוושת הגז של המכונית, כשמהחבלים הארורים הכו בזגוגיות המכונית שבה נהגה בגרזן נוטף הדם. חוקרי המחלקה לזיהוי הפלילי גררו את הרכב לבדיקות ובמשפחה מיהרו לברך 'הגומל' בשם הניצולות, אבל איש כמעט לא נותן את הדעת על נפגעי החרדה. אלה שחוו את האירוע עצמו, ואחרים במעגל השני והשלישי. ילדים ונערים חרדים שחוששים לצאת מהבתים. מציאות טראומתית שהכירו תושבי ירושלים בעיקר בימי האינתיפאדה האיומים, הפכה לנחלת הכלל.

התגוררתי באלעד כשני עשורים, כמעט מיום הקמתה. זוהי עיר נהדרת עם אנשים נפלאים. חסידי ברסלב כמו הקדוש יונתן "אחינו" חבקוק, לצד משפחות של אברכי משי וחרדים שיצאו לשוק התעסוקה וקובעים עיתים לתורה כמו הקדוש בועז גול. אלעד היא עיר שיש בה הכל. מיקרו קוסמוס של הציבור האמוני: חסידים לצד דתיים לאומים, עמך ישראל לצד משפחות אברכים.

האירוע הטרגי הקודם שבו הייתה העיר על המפה, היה חטיפת שלושת הנערים, שאחד מהם, הקדוש אייל יפרח בן לקהילה הדתית לאומית, היה תושב העיר. הפסיפס של הנפגעים, מכל העדות והחוגים, מלמד על העיר ותושביה. הציבוריות החרדית שאוהבת לקטלג בשחור ולבן, לא יודעת להכיל מגוון כה מרהיב, ועושה לעיתים עוול תדמיתי לעיר החרדית, הנפלאה והמגוונת ביותר מהערים החרדיות הצעירות.

ואת ההקדמה הזאת בנימה אישית, אני כותב בגלל דבר מה שהבזיק בזיכרוני. את הקריירה העיתונאית, לפני כעשרים שנה, התחלתי כעיתונאי צעיר באלעד שעסק בענייני העיר החדשה – אז, המועצה. כשקיבלתי השבוע הודעת דוברות בתפוצת מייל, המזמינה עיתונאים להכרזה משותפת בסמוך למקום הפיגוע, מאת ראש העירייה ישראל פרוש והאלוף במילואים גל הירש, משהו הרגיש שלא בנוח. כשקיבלתי 'תזכורת' עם אותה הודעה שחזרה על עצמה וראיתי בהמשך את ראש העירייה בכנסת ישראל, מתנער מאחריות ומאשים את המדינה לבדה, כבר חשתי מבוכה.

ישראל פרוש, שרוליק בלשון האלעדים, הוא האיש שהייתם רוצים לראות כתושבי עיר שחוותה טרגדיה. הוא יקים קרן למשפחות וידאג שתתמלא במזומנים, יסתובב בין בתי האבלים וידאג לכל מחסורם. כבן למשפחת פרוש, הגן של השירות הציבורי הוא הבולט שבתכונותיו. אבל משהו במסע היח"צ סביב האירוע, היה קצת מוגזם ובלתי מידתי. ההזמנה למסיבת עיתונאים במקום הפיגוע הסמוך לגדר הביטחון של העיר, הזכירה לי נשכחות.

הלכתי ובדקתי בארכיון, ומצאתי כתבת תחקיר שפרסמתי ב-10.10.2005, תחת הכותרת "הפקרות ובזבוז – ללא גבולות". אני מפרסם את חלקיו העיקריים של התחקיר, ככתבם וכלשונם, כי אחרי כשני עשורים, מאום לא השתנה. ואם השתנה במעט, לרעה ולא לטובה.

להלן הכותרות – בפונט מובלט בראש התחקיר – כפי שהתפרסם אז: "מיליוני שקלים מכספי משלם המיסים, נזרקים לפח על-ידי המועצה המקומית, מידי חודש בחודשו; ציוד יקר ערך, תמורתו ממשיכה המועצה לשלם מידי חודש, נגנב ומושחת מידי יום ביומו, ואין פוצה פה ומצפצף; בעידן של קיצוצים, בו מקפיצה המועצה את גובה מיסי הארנונה בעשרות אחוזים, 'חוגגים' הבזבוז וההפקרות על גב משלם המיסים; מועצת חלם זה כאן".

צילום מצב

נמשיך לתחקיר עצמו משנת 2005, השווה קריאה ולו בשל העובדה המצטערת, שבחלוף כשני עשורים צילום המצב נותר כשהיה. רק מעט מאוד השתנה, ולא בהכרח לטובה: "המצלמות יקרות הערך שהקיפו את העיר, כבר מזמן אינן.  הגדר ההיקפית החשמלית, לא רק שמזמן לא עובדת, אלא שבפועל, כבר לא קיימת. ההחלטה המופקרת על הפסקת השמירה אותה קיבל, באופן חד-צדדי ראש המועצה עולה למועצה המקומית, בנזק של מיליוני שקלים שהולך וגדל מידי חודש.

"אחד עשר מיליון שקלים עלתה הגדר לקופת המועצה: מערך שמירה משוכלל, הכולל גדר חשמלית, בשילוב מוקשי דמה המפוזרים מסביב לעיר ואשר כל דריכה עליהם מכוונת אוטומטית את מצלמות הבקרה לכיוונה של הדמות החשודה, כמו גם מצלמות בקרה ומעקב הפזורות בתוככי העיר, אמור היה להפוך את אלעד לאחת הערים המוגנות ביותר בארץ"

"את מערך ההגנה האלקטרוני האמור, רכשה המועצה בליסינג מחברת תדיראן כשהתשלום ע"ס אחד עשר מליון שקלים נפרס על-פני כחמש שנים במהלכן מחוייבת החברה לתחזק את מערך השמירה.

"אך כאן בדיוק, הגיעה החלטת המועצה על הפסקת מערך השמירה בעיר. מנקודה זו ואילך החלו ההפקרות והבזבוז לחגוג. במצב בו שמירה אין, ואיש הישר בעיניו יעשה, נגנבים, מידי יום ביומו, לא רק רכבים ורכוש אישי של תושבי העיר, אלא אף רכוש המועצה, כולל ציוד הגדר ההיקפית על כל המערך האלקטרוני הנלווה לה. מצלמות וחלקי מתכת מהגדר, נגנבו באור יום, מתחת לאפה של המועצה המקומית.

"בשלב הראשוני, עוד תיעדו המצלמות שבחדר הבקרה במועצה, בשידור חי, את מסכת הגנבות נטולות הרסן. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנגנבו והושחתו מצלמות רבות, הוחשכו מרבית המסכים, וחדר הבקרה הפך לחדר חשוך ולא רלוונטי. חלקי המתכת של הגדר החשמלית נחתכו ויחד עם המצלמות הועמסו על רכבים שהעבירו אותן אל מעבר לתחומי הקו הירוק. הגדר החשמלית, הלכה למעשה, חדלה מלתפקד ובקטעים מסוימים אף נוצרו פתחים המאפשרים ללא קושי מעבר של כלי-רכב לתוככי היישוב ובעיקר מחוצה לו.

"מעבר לשערוריית הפקרת הגדר והרכוש, הביאה החלטת המועצה לזריקתם לפח של מיליוני שקלים, המועברים בתשלומים, מידי חודש בחודשו לחברת 'תדיראן'. שכן, על פי החוזה שנחתם בין החברה לבין המועצה המקומית, מחויבת החברה בתחזוקת הגדר, כשעל המועצה מצידה, מוטל לבצע פטרולים ממונעים והפעלת מוקד משך עשרים וארבע שעות ביממה. מרגע קבלת ההחלטה החד-צדדית על הפסקת השמירה, מסרבת החברה למלא את חלקה ולתקן את הטעון תיקון, מה שלא מונע מהמועצה להמשיך ולשלם לחברת תדיראן, מדי חודש, את התשלום השוטף עבור רכישת הגדר. מועצת אלעד, בדיוק כמו תושבי העיר, נותרת במקרה הזה ללא גדר, ללא ביטוח וללא הגנה".

עגלה ערופה

עד כאן ציטוט חלקי של התחקיר שפרסמתי בשעתו, בבוסריות ובדם רותח של תושב צעיר. צביקה כהן שכיהן לקדנציה בודדת כראש העיר, הסביר לי בשעתו כי המצלמות הושבתו, בין השאר, בגלל קו המתח הגבוה הסמוך לעיר, שגרם לכך שהמנגנון העדין של המצלמות "נשרף" והפך לבלתי שמיש. אך כל זה היה בר פתרון – במשך כשני עשורים תמימים של חדלות מעש.

ראש העירייה שיזם את הקמת הגדר היה מייסדה של אלעד צוריאל קריספל, יוצא סיירת גולני שמסתובב עם נבוט בתא המטען. נושא הבטיחות והביטחון הוא 'קראש' ידוע של האיש, ולטובה כמובן, כשמדובר בעיר הנמצאת על קו התפר.

אחריו באו שני ראשי ערים משס, צביקה כהן ויצחק עידן, שכיהנו לקדנציה אחת בודדת, כל אחד. לישראל פרוש ששדרג את העיר בהיבטים רבים, זו הקדנציה השנייה, ובמצטבר הארוכה ביותר בתולדות ראשי המועצה והעיר הצעירה.

אז נכון שהמחבלים נכנסו בדרך המלך, עם נהג ישראלי, ולא דרך פרצה בגדר, אבל את הדרך החוצה, ואולי גם פנימה כדי לבצע 'טעימות' בשבת ולחזור להסתתר ביער הסמוך, הם עשו דרך אחת הפרצות. גם בשערי הכניסה לעיר כבר מזמן אינם עומדים שומרים, אך גם כאן, אי אפשר לבוא בטענות לעירייה שאינה מפקידה שומרים – כלשון דוד המלך בתהילים. כאשר המדינה מפקירה כמדיניות את גדר ההפרדה כולה, אין מה לצפות מעירייה בעלת בדירוג סוציו אקונומי נמוך, בעלת תקציב דל.

דוח מבקר המדינה שהתפרסם השבוע, חשף כי ב-17 יישובים הזכאים לגדר – אין כל גדר, אך הדוח הזה התייחס בעיקר ליישובים שמעבר לקו הירוק. היחידה להתיישבות הפועלת כיחידת סמך במשרד הביטחון, היא הגורם האחראי על מימון ותחזוקת הגדרות ביישובים שמעבר לקו הירוק. בדקתי מול גורם ביחידה, ומתברר שהמדיניות היחידה הקיימת כיום, נוגעת אך ורק ליישובים שמעבר לקו. בכל הנוגע ליישובים הממוקמים בתוך קווי 67' וסמוכים לקו התפר, אין מדיניות מוסדרת וההפקרות חוגגת. ראש העין כדוגמה, סמוכה לקו בדיוק כמו אלעד, אך מחצר ביתו של שר הביטחון גנץ לא נראית שום גדר באופק.

בעניין הזה הצדק עם ראש עיריית אלעד, ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלמנהיגי הציבור באלעד היה במשך השנים 'אשם תורם'. באלעד לא מדובר בגדר שצריכה להיבנות, אלא במערכת שכבר פעלה, וברמה גבוהה ואיכותית יותר מאשר ביישובים שמעבר לקו הירוק. בעוד היחידה להתיישבות ממליצה כיום על גדר מוכוונת מכ"מ המזהה חשודים בתנועה, באלעד, כבר לפני שני עשורים, פעלה גדר ייחודית עם חיישנים וסנסורים מתוחכמים שזיהו כל נגיעה. איכשהו בדרך, המערכת הזאת נפרצה והופקרה, ולכל ראשי העירייה שכיהנו על קו התפר הזה, יש אחריות גם אם לא בלעדית, לפרצה הנוספת שהתרחשה במשמרת שלהם.

בפרשת עגלה ערופה לימדונו חז"ל שפרנסי העיר צריכים לפשפש במעשיהם, גם כשהם יכולים לומר "ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו". אז נכון שהעירייה אינה נושאת באחריות למחדלים ברמה הביטחונית והמדינית הממוקמים כמה קומות מעליה, ברמת מערכת הביטחון והממשלה, אך גם לראש עיר מלא מרץ שפועל למען התושבים כמו שרוליק פרוש ונושא עיניים לקדנציה שלישית, מותר להתעטף באצטלה של צניעות בכאלה רגעים. את הגדר האלעדית שכבר הייתה מושלמת ובנויה, היה אפשר לשמר במשמרות קודמות או לתקן במשמרת הארוכה שלו – שעה אחת קודם, ולא אחרי.

שרוליק פרוש הוא ראש עיר מעשי, שהייתם רוצים לראות כראש מערכת ברגעי מצוקה. אך גם הוא צריך ללמוד, אחרי שתי קדנציות של כהונה ושלטון יחיד בעיר, שראש עירייה אינו 'שריף' בעירו, אלא שליח ציבור שמחויב לתת שירות לתושב וגם דין וחשבון תמידי. ובכלל, מומלץ לנציגים החרדים ברשויות, שמתקופת הקורונה ואילך התמכרו למצלמות ולראיונות, ללמוד מהי הפרופורציה הנכונה: קצת פחות הודעות יח"צ ופסטיבל דוברות, קצת יותר פעילות ותיקון ליקויי בריאות ובטיחות.