מתאספים לתדרוך אחרון

הכירו את שמילו (שמואל) בלטמן. הוא בן 36 ועוסק בהפקת אירועים קטנים וגדולים. תנו לו בידיים שמחה משפחתית, דינר התרמה, מסע יוקרתי לקברי צדיקים באוקראינה (…), מסיבת חומש של ילדי חמד וכל כיוצא באלו התכנסויות שחשוב שיישאר מהן רושם טוב, גם גדולות והמוניות, שמילו יעשה זאת הכי מוצלח שרק אפשר, לא רק מבחינה טכנית וארגונית, אלא גם בחלק של התוכן והרגש. הוא יודע למצוא מסילות אל הלבבות.

אחרי ימים של הזמנות ותכנונים, תיאומים, סיכומים, חתימות, חלוקת תפקידים ומשימות, מגיע היום שבו נערך האירוע – ואז, בבוקר היום המיועד, שמילו לא מוותר על לפחות שעה ומחצה שבה מתאספים כל הנוגעים בדבר, האחראים על המטבח, המלצרים, המנגנים, אנשי הסאונד, המסריטים, הצלמים, המנחה, ואם מדובר בנסיעה אז גם המדריכים והנהגים. כולם מתכנסים לתדרוך רב מערכתי.

שמילו עומד על משהו, בדרך כלל על כיסא או שולחן קטן, ועובר מבעל תפקיד אחד אל חברו, לוודא שכולם בקיאים בכל מה שעליהם לבצע. הוא מעלה כל מיני תקלות שיכולות לצוץ במהלך האירוע. על כולם לשמוע את כולם, כדי להיות מסונכרנים ולהוציא אל הפועל אירוע מושלם. אל כשל.

שמילו זה נתן לי, בלא כוונת מכוון, השראה להתכונן ליום הפורים הגדול והקדוש הקרב ובא, שכה הרבה ניתן להפיק ממנו.

כי פורים הוא יום שיש בו הכל. גם יראה וגם אהבה. גם בכי וגם שמחה. גם נתינה וגם קבלה. ובעיקר, שערי שמים שפתוחים גם למי שבכל התחנות האחרות במעגל השנה הן נעולות לו. כלומר, הלב שלו נעול אל אביו שבשמים ולכן קשה לו לבוא אל המלך להודות לו ולהתחנן אליו. בפורים קל יותר לפרק את המחסום. לפחות לעשות בו סדקים. לערער את עמידתו העיקשת.

לפני כמה שנים קראתי ציטוט משיחה של כ"ק האדמו"ר מצאנז, כמה ימים אחרי פורים. "בחורים עברו אצלי במשך יום הפורים והגישו פתקאות עם בקשות", הוא סיפר בהתפעלות. "אף אחד לא ביקש גשמיות. כולם ביקשו רוחניות. כולם ביקשו לזכות להתעורר, להתקדם, להוסיף לעצמם תורה ויראת שמים".

יש רגעים שבהם הנפש נזכרת מהיכן היא באה ולהיכן היא עתידה ללכת, והיא מרגישה פתאום סלידה ודחייה מההבל של העולם הזה, מהמעגל המכושף והמגושם שמסתובב סביב עצמו ללא תכלית של ממש. והיא מתעוררת וצמאה. כי עם כל הכבוד לכל העניינים שמסביב, אין לנו תכלית אחרת בעולם הזה חוץ מלדלג על כל המהמורות והקשיים ולהיות קרובים אל השם.

פורים הוא תחנה של התעוררות הלב. זה משהו שהנפש היהודית מקבלת במתנה. לכן, כדי למנוע החמצה ותקלות באמצע האירוע הרוחני הנלבב, כדאי באמת לערוך תדרוך, לשלב את כל המשימות והכוחות. הנה כמה סעיפים שראויים להיכלל בו:

• • •

קריאת המגילה: הסיפור הקדוש הזה שייך אלינו מאוד. כל פרט בו, הארמון והמשתה, הקנאה הרעה של המן והטיפשות של אחשוורוש, הלבבות השבורים והמתוחים של יהודי כל המדינות, הלב הטהור של מרדכי ואסתר, דברי הצומות וזעקתם, שוועת התחינה והניסיונות להתקבל אצל המלך, ההשגחה הפרטית שהייתה חבויה בתוך דרך הטבע והכוח הגדול להכניע את האויב בדרכים רוחניות – כל ההשתלשלות הזו היא ממש שלנו. אשרי מי שמסכית למגילה ומוצא את הכלל והפרט בתוכה.

סבלנות: היצרים הרעים של כעס ודכדוך הם יצירתיים במיוחד, וכמו חיידקים שמוצאים להם מקום לצמוח דווקא בתוך רקמות חיות – באים רגשות שליליים ומשתלטים על הנפש דווקא כשרוצים לב פנוי. זה עמלק מתוחכם, תמצית הרוע, שנהנה להרוס רגעים נעלים. הוא מופיע אז עם כל מיני צידוקים ומשבש את השמחה היהודית הפנימית והטהורה בעידנא דחדוותא. לא תמיד אפשר למנוע את התקלות שהוא מביא, אבל עצם המידע הזה שזה הוא, היצר, הוא ולא הגורמים סביב – הם רק התחפושת שלו – עצם המידע הזה שווה זהב ונותן כוח להתמודד נכון.

משלוח מנות: לשלוח למי שהכי מצפה לקבל, אבל לא מצפה מאיתנו דווקא. יש יהודים שכשזוכרים אותם וחושבים עליהם, זה עבורם נחשב ומרגש יותר מאשר העניקו להם תווי קנייה בשווי אלפי שקלים. בעצם, לכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה את משלוח מנות ומתנות לאביונים. מרוב רצון לצאת ידי חובה באופן הכי מהודר, שוכחים את הכוונה הפשוטה, לשמח את הזולת באמת. אין לך צדקה גדולה מזו, להביא להרגשת שייכות וחשיבות אצל מי שלא כל כך מבחינים בקיומו. להוסיף לו כמה מילים טובות, כתובות, מנחמות.

הרשימה עוד ארוכה וזו רק דוגמית. ניתן בהחלט לתכנן את ההפקה הזו עם כל הפרטים של היום העצום הזה. לתדרך היטב-היטב.

וזו תפילה שכדאי לנו להתחיל בה כבר עתה, לשנן אותה בפה ובלב בכל השבוע הבעל"ט, שנזכה להיכנס אל שערי הארמון של היום, לאסוף לנו אוצרות זהב וכסף ועמודי שש, להיטען היטב – ולהתחיל מחדש. וכמו שאנו מצטטים מדי שנה את הסוד שגילה הרה"ק רבי נחמן מברסלב:

פעם היו כל ההתחלות מתחילות מפסח, ועכשיו הכל מתחיל מפורים…