מתנה לחיים שלי

פגשתי אותו שרוע על חוף הים במדבר סיני והזכרתי לו את הקשר העמוק בינינו. שבועה לחג השבועות

הגענו יחד לעולם. כשנולד כבר עמדתי לידו, נוצצת, מאירה. מוכנה לעמוד לצידו לאורך כל המסע. 'חיים', קראו לו בברית. "זה הקטן גדול יהיה" וש"יגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים", בירכו כולם בהתרגשות.

כשדיברו על ה'תורה', התעוררתי ולחשתי 'אמן'. התרגשתי מהמעמד. "יהי רצון שתשמח בי ושלא תעזוב אותי לעד. אתה עכשיו לא מכיר אותי, שכחת שהיינו יחד תשעה חודשים. לא נורא, עוד קצת תגדל ואז תגלה שאני המתנה הכי טובה שקיבלת".

חיים גדל. עכשיו הגיע הזמן להכיר את המתנה שלו. התורה.

"תקרא אל"ף" – אל"ף. "עכשיו בי"ת", אבל חיים לא מצליח. אבא מאוכזב מעט שהוא לא יודע כמו כולם. חיים מביט בפנים של אבא ואז בי. הוא כבר לא בטוח שאני כזו מתנה טובה.

במסיבת החומש כולם רקדו ושמחו עם המתנות שלהם, אבל בראש של חיים יש מחשבות על מתנות אחרות, על צעצועים וממתקים שאיתם הוא מסתדר טוב יותר. סוף-סוף מקבלים את הממתק, וחיים שמח להניח בצד את המתנה המכבידה. שבעים פנים יש לי, אבל יש כאלו ששמים לי שבעים עטיפות. הם רוצים באמת שחיים ירצה אותי, אבל הוא לא מתחבר לאף אחד מהם.

פעם אני בדף הקשר שחיים לא יודע לחזור עליו. הוא אפילו קיבל עונש לא לצאת לשחק בגללי. פעם אחרת אמרו לו לכתוב פסוק אחד ממני מאה פעמים, או לעמוד מול כל הכיתה ולהסביר פסוק אחר שהוא לא מבין. במבחנים חיים נכשל. בלימודים נכשל. בתחרויות ההלכה והגמרא נכשל. מ'מתנה' הפכתי לכישלון אחד גדול.

חיים גדל עוד קצת, וגם העטיפות שהלבישו עלי משתנות בקצב מסחרר. עצלן, רחפן, בטלן, עבריין, כלומניק, גולם, נושר, מתמודד, בסיכון. חיים כועס ומרוחק. "תגידי לי, תורה, את בטוחה שאת מתנה? כי לי את נראית יותר עונש. אומרים לי שתנקמי בי, שאין בך רחמים לחוטא שכמוני. אז שתדעי, גם אני לא רוצה אותך", אמר בזעם והדף אותי לצד.

"לא", התחננתי, "זו לא אני. אני לא עונש. אני מאירה ומשמחת". אבל חיים לא שמע. הקולות מהסביבה היו חזקים יותר. ההורים, המורים, המרצים ואפילו המודעות ברחובות, כולם אמרו לו בשמי שאני אמרתי שהוא חוטא ורשע גמור, שאין לו תקווה וחלק לא בזה ולא בבא. וגם, שכל האסונות בגללו. ושהוא מוריד את הוריו ביגון שאולה.

חיים מביט בזעזוע בחבורות ובאנשים שכותשים אחד את השני. כל אחד אומר שהוא היחיד שיודע מי אני ושרק הוא רשאי לייצג אותי. כל חץ שנשלח וכל חרב שננעצת מקבלים עטיפה וחותמת בשמי. ניסיתי להכחיש, להסביר לו שזו הוצאת שם רע ושאין לי שום קשר לשום מחלוקת ושנאה. שכל דרכיי – נועם ושלום. אבל יצר הרע, האויב הכי מר שלי, הצליח להשתיק אותי. הוא היחיד שבאמת נהנה מכל השקר הזה. הוא שכנע ודחף את חיים לעזוב ולנטוש.

וכך, הלך חיים והתרחק, לא הסכים אפילו לשמוע עלי. הוא כבר ממש שנא אותי. גיחך כשאמרו שאני משיבת נפש, שאני מתוקה מדבש ונופת צופים.

פעם אחת, כשהוא היה קצת רגוע יותר, ניסיתי ללחוש לו שיחזור, אל מה שאני באמת. חיים הקשיב, אפילו בכה קצת. "אני מצטער", אמר. "הלוואי שידעתי איך לחזור. לפעמים אני באמת חושב שאת משהו גבוה ונעלה יותר, אבל מה אעשה שכל החוויות שלי לא נעימות ולא טובות. תגידי לי בעצמך, את לא היית בורחת ממקום שכל מה ששומעים זה רק רוע ופחד? אז נכון, אולי לא טוב שם בחוץ, אבל לפחות אין שם לא ביקורת ולא כישלונות".

לא יכולתי לשתוק. "חיים", זעקתי, "זה ממש מעליב". באמת?! הוא תמה, את יכולה להיעלב?! כן, בהחלט. בכל יום ויום אני מוציאה בת קול בוכייה שאומרת לבריות: "אוי לכם מעלבונה של מתנה, חמדה גנוזה, שהוצאתם את דיבתי רעה וסכסכתם ביני לבין נשמה טהורה ואהובה שכמותך". וחיים שתק. המעמד היה קשה לו. הוא מיהר להוציא את הפלאפון שלו ולשכוח מכל מה שקרה.

האמת, מאז השיחה הזאת אני מרגישה שמשהו עובר על חיים. הוא מחליט לצאת לבדו לטיול בחולות האין-סוף של סיני. הוא צועד שם לבדו לאורך החופים. מביט אל הטבע הפראי שצועק מכל פינה. הרגשות והמחשבות שלו משתנים מרגע לרגע. פעם הוא בועט בכעס בכל אבן שנקרית בדרכו, ורגע אחר הוא צולל במים הכחולים ברוגע ושלווה.

באותו לילה חל יום ההולדת שלי. ביום הזה מסרו אותי. זה היה לא רחוק מכאן, בהר סיני. ועכשיו חיים שוכב לו למטה על שפת הים, ראש מלא תלתלים, שרוע על החול. רגליו בתוך המים והמבט למעלה, לשמים.

אני פונה בתפילה למלך הגדול. הרי זה יום ההולדת שלי, יום מסוגל לתפילות. "אנא ממך, רחם על חיים. רחם שאהיה ערבה ונעימה עליו כבתחילה. עשה שיבין וידע שאני היחידה שכוללת את כל הטובות שבעולם".

חיים שוכב. מביט באין-סוף הכוכבים שמעליו ונושם מלוא ריאותיו אוויר ים נקי. הגלים המתנפצים מנגנים ניגון מתוק של בריאה. ופתאום הוא שומע שוב את הקול. "מזל טוב, יש לנו יום הולדת היום".

"לנו?!" הוא שואל. "זה לא רק שלך, החג הזה?!"

לא, צדיק. הוא גם שלך. היית שם בדיוק כמו עכשיו. במדבר, כשרק חול מסביב, וכל הרוצה בא ונוטל. לא היו שם ספסלים, לא מוסדות ולא מודעות. נשבעת אז שלא תעזוב לעולם.

ופתאום העיניים של חיים זולגות דמעות. הוא ממשש את חול הים ולוחש: "נכון. הייתי שם. נשבע, אני חוזר. לעולם".