מתעסוקת נשים לחינוך ילדים

במדינת ישראל יש כ-500,000 ילדים בגילי לידה עד 3, מתוכם 25-23% נמצאים במסגרת תחת אחריות ממשלתית של משרד העבודה והרווחה, כאשר תחת המשרד נמצאים המפעילים. ישנם מפעילים גדולים וידועים כגון ויצו נעמת ואמונה, ולצידם עוד מאות מפעילים קטנים יותר – סך הכל כ-475 מפעילים.

יתר הילדים, כ-75%, נמצאים במסגרות פרטיות, משפחה ומטפלות פרטיות. עד 2018 שבו חוקק חוק הפיקוח, המסדיר את מערך הפיקוח והרישוי על מסגרות שבהן שוהים שבעה ילדים ומעלה בגילי לידה ועד 3, כל מסגרת שכזו עשתה כראות עיניה. בלי שום תקנון. המקום הוגדר כעסק, בלי רישוי ובלי רישום.

מהנתונים שהתקבלו בתחילת 2019 עלה כי במהלך השנים 2018-2014, מתוך 551 מעונות המתוכננים לבנייה, הסתיים תהליך הבנייה של 202 מעונות יום בלבד (כ-37%) והם קיבלו סמל מעון מוכר. מתוכם 20 מעונות לחברה החרדית ו-60 מעונות לרשויות באשכול סוציו-אקונומי נמוך (4-1).

מעונות היום קמו מתוך דאגה לתעסוקת נשים, ולא כמסגרות חינוכיות. זו מהות המסגרות וזאת המדיניות שיש לשנות; הצורך בעידוד תעסוקת נשים נמצא מאחורינו (למעט בחברה הערבית). ישראל מובילה עולמית בתעסוקת נשים. בקרב הציבור החרדי, תעסוקת נשים עומדת על 76% מכלל משקי הבית, נתון הגבוה מהממוצע הכללי. הפוקוס, אם כן, צריך לעבור עתה מתעסוקת נשים לחינוך ילדים. כך שהילדים יקבלו מסגרת חינוכית מפוקחת, בלי קשר לעיסוק הוריהם או למצב הסוציו-אקונומי.

כיום, הורים בעלי אמצעים יכולים לשלוח את ילדיהם למסגרות יוקרתיות בעוד שהורים חסרי אמצעים נאלצים לשלוח את ילדיהם למסגרות עם תנאים ירודים, הפחותים מהסטנדרט של מעונות היום הציבוריים, ובכך אנו מעצימים את הפערים החברתיים כבר מהשלבים הראשונים של התפתחות הילדים.

כאמור, עד היום המערכת התמקדה יותר בתעסוקת הנשים ופחות בשלומם ובהתפתחותם התקינה של הילדים הרכים, הנמצאים בשנים קריטיות להמשך עתידם. דו"ח עולמי פיזה שנערך ב-2009 הראה את הקשר בין מסגרת מיטבית בגיל הרך להצלחה לימודית בהמשך. חוק הפיקוח הוא צעד חשוב אבל לא מספיק. רובו של החוק בא למנוע מקרים קיצוניים של פגיעה ולהבטיח תנאים מינימליים לביטחונם של הילדים, אולם הצדדים הפדגוגיים-חינוכיים נמצאים בשוליים.

המצב הירוד שבו נמצאות המסגרות בגילי לידה ועד 3 הסובלות ממחסור בכוח אדם, קשור להיעדר הכשרה ותנאי שכר ירודים. המדינה והחברה הישראלית לא מגדירים את העיסוק כפרופסיה, אלא כשמרטפות, ולכן כל אחת יכולה להתאים לתפקיד. כי מה בעצם צריך ילד? חום ואהבה.

זה אמנם נכון, אבל זה לא מספיק. מדובר בהתמחות מקצועית, ולא רק יכולת להפגין חום וחיבה. מחקרים רבים מלמדים שכדי לפתח את האינטליגנציה של הילד ובריאותו הנפשית, יש צורך בהקניית ביטחון, פיתוח סקרנות ובדיקת הסביבה הקרובה וכן פיתוח חשיבה מופשטת שאיננה תלויה בחפצים מוחשיים.

כפי שהגדירה זאת פרופ' פנינה קליין, כלת פרס ישראל בתחום הגיל הרך: "קשר של אהבה לילד פותח למעשה את השער מבחינת הכנת תנאים מתאימים לפיתוח שכלי של הילד, אך מה יעבור דרך אותו שער אינו נקבע על ידי אהבה בלבד".

מי המבוגר המשמעותי שפעוטות פוגשים היום? האם אנחנו, ההורים, מספיק מודעים לכך? האם אנחנו בוחנים זאת כמו יתר הערכים שאנו בוחנים כאשר אנו מוציאים את הילדים מהבית למסגרת?

הילדים הם המשאב האנושי והעתידי שלנו. השקעה בהם היא השקעה בתשתית האנושית של החברה.

הכותבת היא מומחית לחינוך הגיל הרך, מרצה במכללת אפרתה וממייסדי 'חינוך מלידה'

חוק הפיקוח הוא צעד חשוב אבל לא מספיק; הצדדים הפדגוגיים-חינוכיים נמצאים בשוליים