נאום החורבן

יום שני השבוע ייזכר כרגע שבו נטרקו כל הדלתות. ראש הממשלה בנט רותק ל'דיון ארבעים חתימות' שיזם המרענן הרשמי של מושב הקיץ ח"כ מלכיאלי מ'שס'. יו"ר האופוזיציה נתניהו המעדיף להתעמת עם לפיד ולא עם בנט, ניסה איכשהו להתחמק ונותר בחדרו, עד שיו"ר הכנסת הזעיק גם אותו למליאה – בהתאם לתקנון. "ביבי ברח", קרא בנט בתחילת נאומו, רגע לפני שנתניהו נכנס דרוך ומוכן לקרב מיקרופונים במליאה, שהפך להצגה הכי טובה בעיר.

מעל הדוכן, בנט עשה ביבי לביבי ושחרר קיטור אחרי חודש ימים שבו שלל כינויי גנאי הוטחו בו מימין. בנט שהבטיח לנהוג כראש-ממשלה בממלכתיות, נראה בנאומו כמו יו"ר אופוזיציה. נתניהו הוא האחרון שיכול להתלונן על אובדן הממלכתיות, אחרי שתים עשרה שנה שבהן עמד על אותו דוכן והלם ביריביו בלי כפפות.

"החמוצים החדשים", כינה בנט את שותפיו לשעבר למחנה הימין, בעוד מכתם לשון מועתק. הקו הבולט בנאומו היה אחד: להג ולעג בלתי פוסקים בכיוונו של "חבר הכנסת ביבי נתניהו". הוא חזר כמו תוכי פצוע על השם "ביבי" וביטא אותו בבוז מכוון, במה שנראה כמו תשובת המשקל של היועצים לטעות הפרוידיאנית מהשבוע שעבר, כשכינה את נתניהו "ראש הממשלה". עשרות פעמים הזכיר בנט את ביבי, כאחוז אובססיה. ולחשוב שאת היכולת הדלה הזאת, משלם המיסים מממן בהעברת תשעים אלף שקלים לכותבי נאומים.

בנט ניסה לשדר ביטחון, אך שפת גופו שידרה נרפות. הידיים רעדו, האוקטבות עלו, החיוך המעושה – עיוות את פניו. אותו זיק חמקמק של מנהיגות וקלאסה – ממנו והלאה. לפחות בשלב הזה, הוא לא נראה כראש ממשלה. הסקרים שפורסמו השבוע מוסיפים למקם אותו בתחתית הרשימה במדד ההתאמה לתפקיד, והנאום הזה לא הוסיף לו פרומיל של תמיכה.

מי שהאזין לנאום בקשב היה אריה דרעי, המגבש הרשמי של ח"כי האופוזיציה, שברמה האישית נמנע במכוון מלתקוף בשפה נמוכה את ראש הממשלה. את דרעי האיש, כבעל ניסיון שצבר קילומטרז' בקבינט המדיני-ביטחוני, הנאום הזה – בעיקר ייאש. "ראש ממשלת ישראל הוא התפקיד המורכב בעולם", אמר דרעי, "למשימה הזאת צריך להתייחס בחרדת קודש. כששמעתי איך בנט מדבר, בזחיחות וביהירות על העניינים הכי חשובים ורגישים, על קודש הקודשים הביטחוני, נמלאתי חרדה. צריך להרבות בתפילה, כי אם כך נראה ונשמע ראש-הממשלה באמת שאין לנו על מי להישען".

וזה לא היה הזיוף היחיד בנאום החורבן של בנט. בשותפיו לשעבר מימין, הוא צלף בטונים גבוהים ובמילים קשות, אך ברגע שהזכיר את השרים משמאל, התרכך כבשר בחמאה. הניגודיות הבולטת בין נופת הצופים כלפי השמאל לבין טינופת הצופים כלפי הימין, אמרה הכל. זה לא היה עוד נאום של בנט, אלא שיח מכונן שהעיד לאן פניו. האיש שהריץ בעבר את קמפיין ה"לא מתנצלים" מול השמאל – שינה את כיוון הגה הספינה. למשותפת ולרע"מ, למרצ ולעבודה הוא מחניף ללא הפסקה, ואילו מול מצביעי 'ימינה' המרומים – הוא מעז ומחציף פנים.

בכך אותת בנט על קרע סופי ומוחלט בינו לבין המחנה שבקולות מצביעיו השתמש כמקפצה. לא עוד הסברים מפותלים על כך שאחרים מלבדו טירפדו את ממשלת הימין. הנאום הזה היה מופת של התרברבות במעשה ההונאה. כך נראה גט כריתות שממנו אין חזרה.

טובת הנאה

גם דמיון ערבי מפותח במיוחד היה מתקשה לחבר בין בנט שעמד ונאם על הדוכן השבוע לבין ראש הממשלה שתואר בטורי הפרשנים בעיתוני סוף-השבוע. שלושת הפרשנים הבכירים ב'ידיעות', 'הארץ' ו'מעריב' התנבאו באותה שפה ונהנו מתדרוך אישי, אך זהה. "בנט מאושר", חגג ברנע ב'ידיעות'; "נפתלי בנט נהנה", נפתח הטור של ורטר ב'הארץ'; ובן במילה נרדפת מאותו לקסיקון קבע: "נפתלי בנט מבסוט". ככה בדיוק נראית טובת הנאה של סיקור חיובי.

מעבר לנטייה הטבעית של הכותבים, יש גם היבטים חדשותיים טהורים מאחורי הכותרות המלטפות. במשך למעלה מעשור נתניהו גדע את מטה לחמם, והנה בא בנט ומחדש את החלוקה כשהוא מחלק להם חלות מתוקות לשבת, על בסיס שבועי. "רביעי צוחקים, שישי בוכים", היה המונח שטבע שרון לתדרוכים השבועיים עם בכירי הכותבים. כל דקה מיומנו של ראש-ממשלת ישראל יקרה מפז, אך בימי רביעי, נהגו ראשי הממשלה מקום המדינה, לפנות את היומן לשיחות רקע עם כותבי טורי סופ"ש, פעם טלפונית ופעם פיזית, בהתאם לרגישות המידע. שרון הסרקסטי התלונן על התמורה הדלה בשישי. עד שבאה תוכנית ההינתקות ושינתה את אווירת שישי…

אולמרט שתפס את ההגה אחרי קריסת שרון, הקפיד עוד יותר מקודמו על התדרוכים ותוגמל בהתאם. ואז עלה נתניהו – ופרק כל עול ומסורת. שנות שלטונו הפכו את בכירי הפרשנים בישראל לכותבים מהרהורי ליבם. ללא מקורות בלשכת ראש הממשלה, ללא פיסת מידע על תהליכים מדיניים צפויים. עם להג, אך בלי הגיגים. נתניהו מצא ערוצים חלופיים, ב'ישראל היום', ברשתות החברתיות, אך גם דרך עיתונאים צעירים חובשי כיפה סרוגה, במדיות המסורתיות.

ביחסי הגומלין שבין נתניהו לעיתונות, ביבי ידע גם להחטיף ולא רק לחטוף. בעיניי ראיתי איך דקות ספורות לפני ישיבת תדרוך שקיים ב'בלייר האוס' בתום טקס השקת 'עסקת המאה' בבית הלבן – הודלף המידע און-ליין לעמית סגל. בבירה האמריקאית, מפגש אישי עם העיתונאים הנלווים למסע, הוא כמעט פרוטוקול מחייב. ביבי לא חרג מהפרוטוקול, אך הרג את המפגש עוד בטרם החל.

הדלפות עבור בנט, הן כסוכריות לילד. האיש שבוגי יעלון, איווט ליברמן ובני גנץ (כרמטכ"ל), האשימו בשעתו כגדול המדליפים מהקבינט, יושב כיום על בנק המידע ונהנה לחלוק. אחרי שנות הרעב תחת נתניהו, המידע זורם לשובע. מבסוטים, מאושרים ונהנים – היא ההגדרה הקולעת, בראש ובראשונה לעיתונאים עצמם. באשר לבנט, ראינו את האיש במליאה, והרושם שנוצר הוא, שהאושר שלו נכון להיום – מתמצה בעיקר ברגע קריאת העיתון.

פאינה מאחוריך

"החרדים הם היחידים שיושבים כיום באופוזיציה ויש להם צרכים", הסביר לי השבוע גורם בליכוד ברגע של גילוי לב. "אם מישהו שם יחליט שאין ברירה וצריך להיכנס לממשלה, לא תהיה לנו אפילו טענה. בינתיים, הם מתגלים כגברים הכי גדולים".

הגורם בליכוד, שאומנותו בריכוז הקואליציה בעבר והאופוזיציה כיום, מכוון את האצבע לעברו של יו"ר שס. "לגב שנותן דרעי יש תרומה משמעותית ליכולת העמידה של נתניהו גם במצב המייאש הזה", הוא מסכם ומסביר: "דרעי הוא זה שהבהיר לבכירי הליכוד שאם ינהלו קרבות פנימיים, לא ייהנו מהגיבוי של 'שס'. אתם רואים אותו יושב בארבע לפנות בוקר עם צעירי הח"כים במליאה, חבר'ה איכותיים שיודעים לנאום ולעשות צחוק, וגם להתאבד בוועדות על הצעות חוק. האופוזיציה נותנת פייט שלא זכור לנו כמותו. נכון שיש כישלונות וזה טבעי כשאתה באופוזיציה, אבל אנחנו מצליחים להכתיב סדר יום, להרחיב את הסדקים מול רע"מ והמשותפת, לגרום להם למפלות, והכי חשוב לעבוד יחד כצוות ולא להישבר".

המחמאות מגיעות ביושר, אך השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחרי העברת תקציב המדינה – וייצוב הממשלה. ובעצם, צריך גם לשאול לאן פנינו מועדות, כבר כעת. גם אם הבלתי ייאמן יקרה והממשלה תופל – אנה אנו באים. בסקרים שפורסמו השבוע, גוש השינוי רק מתחזק והולך, ושובו של נתניהו נראה כמו חלום ליל קיץ מיוזע, נטול מזגן.

ומהמליאה לחיים עצמם: ההחלטה הדרקונית על ביטול ההנחה במעונות, המחישה לנו את המציאות הקשה. לכל מגזר בישראל יש כיום ייצוג בממשלה – לבד מאשר לנו, החרדים.

בנט שהבטיח לדאוג לחרדים, מיהר כדרכו לממש את ההבטחה – בהפרה. במחי החלטה מנהלית, ללא חקיקה והחלטת ממשלה, שונתה מסורת של הנחות הנהוגה בישראל זה שלושה עשורים, לרעת החרדים. פילוח מסד הנתונים שנעשה השבוע מגלה את המספרים המדויקים. שינוי הקריטריונים יגרום לפגיעה ישירה וכואבת בלא פחות מ-24,000 פעוטות, ובכ-18,000 בתי אב, 95 אחוזים מהם חרדים. וכל זה קורה במשמרת של מי שהבטיח בפומפוזיות לדאוג לפרנסת החרדים – מעל לראשיהם של הנציגים.

בעוד טוויסט פתלתל, ניסו לטייח ולהסביר בלשכת בנט, שהמהלך לא תואם מראש עם ראש-הממשלה. ליברמן בתגובה מיהר להבהיר שהכל נעשה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים הברורים, שעליהם בנט חתם. לשקר אין רגליים, אבל יש מריצה…

נפתלי ידע. ועוד איך ידע. כבר ביום שני שעבר, כשאיווט שיגר את בלון הניסוי של שינוי ההנחה במעונות – בלי להכביר פרטים, ביקש גורם ב'ימינה' לצאת פומבית נגד המהלך המסתמן בניסיון להרגיע את השיח מול החרדים. ההתראה המיידית שהתקבלה מלשכת רה"מ הייתה ברורה: "עם איווט לא מתעסקים. לא נצא בשום אמירה נגדו. שהחרדים ימשיכו לקרוא לבנט נוכל – ואחר כך יבואו להתלונן".

סמכות הפיקוח על המעונות טרם עברה ממשרד הכלכלה למשרד הרווחה, כך שהאחריות כעת, עדיין בידיה של שרת הכלכלה אורנה ברביבאי. ח"כ יעקב אשר – שאיבד אמון אך לא אמונה – פנה השבוע לשרה והבין מתגובתה שבכוונתה לבחון את הנושא. אך כל מי שמכיר את יחסי הכוחות מבין, שגם לפיד בתורו יוריד החלטה לשרים באותו סגנון: עם איווט לא מתעסקים, ובוודאי לא לטובת החרדים.

דחיית יישום ההנחות המתוקנות (נכון יותר לומר: המקולקלות) ל-1 בנובמבר שעליה הוחלט השבוע, נובעת מהחשש לעצירת המהלך באמצעים משפטיים, בשל ההסתמכות של המשפחות ומפעילי המעונות. ככל שזה תלוי באיווט, יישום ההחלטה ימומש הרבה לפני ביצוע גזר הדין של פאינה קירשנבאום – כשהמהלך יבוצע בהסכמתו המלאה של 'הנוקם' בנט.

לא רק השקר, אלא גם הנקמה – הפכו לדרך פעולתה המרכזית של הממשלה. וכפי שאמר המשורר: נקמת ילד קטן, לא ברא השטן.

קווי 67

האיש שרימה את בוחריו והפך את הנקמה בילד החרדי לדרך פעולה – העז לדבר השבוע על מצפון ומצפן. "יש לגפני רגשות מצפון", אמר בנאומו על הדוכן האיש שמצפונו נקי – מחוסר שימוש, "כי הוא יודע שבגלל נאמנות עיוורת לנתניהו הוא פגע בכל הציבור כי הוא היה מוזמן פנימה. לכן כגודל רגשות האשם ככה גודל הצעקות, כי נכשלתם".

גם בעניין העובדתי הזה, האמת מסרבת לדור בכפיפה אחת עם גרסת בנט. את הממשלה הזאת תכננו יאיר לפיד ואיווט ליברמן – כאיש אחד. לפיד בתמורה נתן את מילתו לאיווט, שלא תיכון ממשלה עם החרדים כחלופה. בנט שהסכים למכור את כל נכסי הימין כדי להתיישב על כס ראש-הממשלה, לא אמר מילה וקיבל זאת כעובדה מוגמרת.

על ציר אחר התרחש תהליך מקביל – עם גישושים מצידו של אלקין, שניסה להבין אם ניתן לקנות את הימנעות החרדים בהצבעה הראשונה על הקמת הממשלה. לבנט לא היו פנים אפילו לנסות ולהציע זאת כחלופה, אחרי שטרפד את הניסיון האחרון של דרעי – שעל אודותיו הורחב כאן בשעתו – להקים ממשלת סנדוויץ' שבה יכהנו כראשי ממשלה לפי הסדר הזה: סער, נתניהו ובנט. הניסיון של בנט לברוח מאחריות גם בעניין הזה ולטפול את האשמה על החרדים, הוא עוד פרק במסכת הונאה בלתי פוסקת.

מה שכן צריך לשאול, ודווקא בשלב הזה: לאן מועדות פנינו? אחרי העברת החוק הנורווגי המורחב, גם השהייה עד לשעת בוקר מוקדמת במשכן תיחסך מכאן ולהבא משרי הממשלה. מליאת הכנסת נפתחת בימי שני בשעה 16:00, כשריד מימים עברו שבהם לחברי הכנסת הייתה עבודה נוספת בשעות הבוקר. עד לשבוע הנוכחי, ח"כי האופוזיציה דאגו לכך שלמרבית שרי ממשלת השינוי לא יהיה פנאי לתעסוקה נוספת במסגרת משרדיהם. הם טורטרו במליאה ונאלצו להישאר בבניין במשך כל שעות היום והלילה.

לא עוד. העברת החוק הנורווגי המורחב, רוקנה גם את אפקט הפיליבסטר מתוכן. בשעה שבכירי האופוזיציה ישבו במליאה טרוטי עיניים, שרי הממשלה עלו על יצועם ברוגע, כשהנורווגים שנכנסו תחתם, נותרו ערים בעבורם. אפילו ראשי-הממשלה בנט ולפיד שמחויבים מכוח החוק לתפקד כח"כים מכהנים, מצאו השבוע סידור עבודה כשהתקזזו מול ח"כי המשותפת – המשת"פים האמיתיים של הממשלה. כוח המילואים שהופך את המותניים הצרים של ממשלת ה-61 ל'קווי 67' – בתוספת ששת ח"כי המשותפת.

בעבר, החרדים ידעו לשתף פעולה כמעט עם כל ממשלה. 'שס' בתקופת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, ידעה כמעט תמיד לחשב מסלול מחדש, ובהיעדר רוב לממשלות הימין – להצטרף לממשלת שמאל כדי להציל את עולם התורה. גם בשתי הכהונות היוצאות מן הכלל, מהאופוזיציה בממשלת ההתנתקות של שרון ובממשלת האחים בנט-לפיד הקודמת, 'שס' ו'אגודה' סגרו דילים במסדרונות.

מכתב רבני הציונות הדתית בראשות הרב חיים דרוקמן שפורסם השבוע וקורא "לשתף פעולה עם כל ממלא תפקיד בממשלה", מעיד עד כמה נותרנו בדד, גם בקרב חברי גוש האופוזיציה. הידיעה שפרסם מיכאל שמש בהמשך היום על החרגת נשות אברכי הציונות הדתית – כ-5 אחוזים מקרב האימהות הנפגעות – מ'גזירת המעונות', הייתה תשובה צינית הולמת לפרסום המכתב. שאלתי את מנכ"ל שס ח"כ חיים ביטון, כמי שבא מעולם העשייה כמנכ"ל רשת 'בני יוסף' ומודע למשמעות התקציבית של ניתוק מגע, אם בממשלה הזאת, הפכה היהדות החרדית המיינסטרימית לנטורי קרתא.

"לא זזנו מילימטר מעקרונותינו" השיב ביטון. "אנחנו נלחמים בתקשורת, במליאה ובוועדות בממשלה הרעה הזאת, שקוראת תיגר על חיי הדת ועולם התורה יותר מכל ממשלה זדונית בעבר, אבל כמובן שלא נפספס שום הזדמנות שבה נוכל לסייע בשיח מאחורי הקלעים. ובאותה נשימה, אין לנו אשליות. בעל הבית האמיתי בממשלה הזאת, גם בנושאי דת וגם בנושאים התקציביים, הוא איווט ליברמן שהכריז עלינו מלחמת חורמה. כל עוד זהו המצב ובנט נותן לו גיבוי מוחלט, אין על מה לדבר, ובעיקר, אין עם מי". אין עם מי לדבר, אין על מי להישען.