ישראל א' גרובייס
ט"ז אב התשפ"ה
על גזרה קדומה שטובלת במעיין
- הם היו שני טיפוסים אכזריים. דוד ואחיין שהפכו לאבא ובן מאומץ. כל אחד מהם מילא את העולם בדם, באש ובלא מעט מבנים מפוארים של שיש, שהשרידים שלהם מפרנסים היום ארכאולוגים והיסטוריונים מוזרים.
וכמו שמקובל היה בימים ההם קראו להם באותו שם כמעט. לראשון קראו גַּאיוּס יוּלְיוּס וגם לשני גַּאיוּס יוּלְיוּס. ורק כדי שלא נתבלבל העניקו לצעיר עוד שם שכמובן מסתיים ב”Xוּס” – אוֹקְטַבְיָאנוּס.
אם אתם מכירים את שני הטיפוסים הללו זה בעיקר בגלל שם המשפחה שלהם: קֵיסָר, שהפך מילה נרדפת למלך אביר שחולש על אימפריה. כי אכן, שני הטיפוסים שלנו הפכו בתוך שנים ספורות לשליטי האימפריה הרומית, שחלשה גם על האזור שבו אנו מתגוררים כיום.
לא הייתי מעז לייגע אתכם בשמות רומיים בימים שאחרי תשעה באב, אבל נראה שאין ברירה. בכל שנה מחדש בימים אלו אני לא יכול שלא לזעוק על המורשת המפלצתית שהשאירה לנו משפחת קיסר ההיא.
יש עניין מוזר שמוצאים בעיקר אצל אנשים עוצמתיים. לא די להם שהם שולטים על העולם, אלא שחשוב להם שהאנושות לא תשכח אותם. הם מקימים אנדרטאות, בניינים ורחובות וקוראים להם בשמם. יש נועזים יותר שאפילו קוראים עיר שלמה על שמם. שאף אדם לא יעז לנסות לשכוח.
שני הטיפוסים הללו היו הרבה יותר צנועים. הם לא זללו נדל”ן יקר. הם לקחו משהו שלא מפריע לאיש. משאב מופשט, כמו חודשיים בשנה. החודש הראשון על שמו של אבא יוליוס, שאפילו הסכים לוותר על הסיומת “Xוּס”, והחודש השני על שם הבן המאומץ.
מה עושים כדי שלא נתבלבל בין חודש יולי האב לחודש יולי הבן?
כאן נכנסת לתמונה תושייתו של הבן. אומנם הוא חיסל כמה ערים בחייו, אבל זו לא סיבה שהוא יגרום לכל הצ’קים שלנו לחזור מיולי ליולי. בדיוק לשם כך נועד מוסד הכינויים. כמו שכבר הבנתם, ברומא השמות היו בחינם. אם כבר קוראים לך “גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס” אין סיבה שלא תוסיף לעצמך עוד איזה שם כינוי עם סיומת ‘Xוּס’ מהודרת וקומפקטית. נגיד משהו כמו "אוֹגוּסְטוּס". חוץ מהצליל הנחמדוּס, למילה הזו גם יש משמעות. אוגסטוס ברומית מדוברת משמעותו ‘נשגב’ ו’מרהיב’.
בקיצור, לא הייתי שם, אבל כפי שאני מדמיין את התמונה, זה הלך בערך כך: באחד הימים יושב לו אדון נשגב בבוסתן הארמון, שרוע בכורסה המוזהבת, לוגם מהיין המהול במים שהגיע אליו מהרי צרפת ונהנה מאוויר צלול שמשיבים על פניו שישה נערים עם מניפות בידיהם.
נשגב לוגם וחושב. חושב ולוגם. ופתאום מפציע במוחו רעיון שאדי האלכוהול מחדדים אותו. הוא שואל את אחד הנערים: “תגיד, מה התאריך היום?” הנער לא עוצר את המניפה ונוקב בשם החודש, ‘סקסטיליס’, שפירושו: השישי.
הנשגב לוגם עוד מעט ונהרה גדולה שפוכה על פניו. “תשמע יקירי, אני לא אוהב את ה’סקסטיליס’ הזה. הייתי בוחר משהו יותר קצר, יותר קליט”. מישהו מתייצב עם קולמוס וקלף, ממתין בדריכות לשם החדש. “האמת”, אומר נשגב, “שהייתי קורא לו ‘אוגוסטוס’, אלא שעם כל הכבוד, החודש הזה לא עד כדי כך מוצלח, אני חושב שנוותר על הסיומת. ‘אוגוסט’ נראה לי מספיק.
“הבנתוס?”
- וכאן מגיע העניין הפוליטי.
העניין הוא שהיהודים דווקא די הסתדרו עם היוליוסים. יוליוס האב התיר לבנות מחדש את חומות ירושלים, ויליוס הבן אף שלח קורבנות לבית המקדש היהודי.
בהשוואה לאספסיאנוסים ולטיטוסים שבאו בהמשך, הם באמת היו זהב, אבל אי אפשר לזלזל בגזרה הנוראה שהצמד הזה הותיר לדורי דורות.
אני לא מאמין בצירופי מקרים. כמה שלא תשכנעו אותי, העובדה שהקיסרים בחרו להם בדיוק את שני החודשים הלוהטים בשנה, היא לא מקרית. יש כאן גזרה מכוונת שנועדה לגרום ליהודים להזיע ולסבול עד סוף כל הדורות.
אין שום דרך אחרת להסביר את העובדה שמכל י”ב חודשי השנה בחרו אומות העולם דווקא בשני החודשים הללו, כדי לצאת ל’נופש’. זו פשוט גזרה אנטישמית. אותם רשעים ידעו שאי שם במרכז היקום יש ארץ קטנה שבה יושבים כשרי ישראל עטופים בחלאטים וקפוטות, וגופם מגיר פלגי מים של זיעה. בדיוק בחודש הזה, הם אמרו, נצא לחופשה.
אם רק היה לנו יותר עוז וכוח, היה ראוי שנתבדל מהגויים. נאסור בימים אלו עלינו ועל בנינו להוציא את האף מחדרי מיזוג ותורה. אבל כבר נגזרה הגזרה, ובשלב זה לא נראה שיש מישהו שיכול להסיר מעלינו את העניין הזה. שכבר מוזהרים אנחנו בשבועה חמורה שלא להתגרות באומות.
אוי טאטע, עד מתי ינאץ אוגוסט?!
- כן, אני יודע, זו הקדמה ארוכה מדי ומפותלת מדי, כדי לספר במילים פשוטות שכותב השורות אפעס לא ממש מתחבר לתקופה באופן כללי, ולגזרת החופש באופן פרטי.
רק בשבוע האחרון, כשבבית אחד צנוע בבית שמש נשמעה השאלה המפחידה: “אבא, לאן יוצאים היום?” ניסה הרב בעל הבית לספר לבנותיו הצדקניות על אוגוסטוס ויוליוס, על הגזרה הנוראה של החופש ועל הנשגב.
אלא שאז אחת היורשות החליטה לעשות סוף לנאום. היא, שתהיה בריאה, בלי שמות כמובן, החליטה לדבר עם אבא בשפה ההיסטורית שבה הוא נוהג להתיש. “תקשיב אבוּס”, לחשה בדרך ארץ, “הנאום הזה מרגיש כמו היצור ההוא שניקר בראש של טִיטוּס פְלַאבְיוּס אַסְפַּסְיָאנוּס”.
איך אמר פעם מישהו, תן לקיסר את אשר לקיסר.
אף אבא לא רוצה ולא אוהב להרגיש יתוש, וזה השלב שבו הוא מתרומם כמו קיסר שיוצא לקרב אבירים ומכריז: “יוצאים לטיול”. משפחה שלמה מורחת קרם שיזוף, אורזת מימיות, חטיפים, קרוקסים ונכנסת לאוטו. אין עצה ואין תבונה נגד החופש.
אבא, בדיוק כמו קיסר נחוש, לא יוצא לדרך לפני שהוא אוסף מודיעין. בדיוק בשביל זה יש קשרים. טלפון אחד לידיד שקצת מתמצא (רק בגלל שאתם קוראים אדוקים ולא תגלו לאיש, אגלה לכם שלמקור הזה קוראים ישראל שפירא, מורה דרך מומחה למעיינות ולכל נושא שקשור לטיולים והיסטוריה). אבא יורה הוראה: “תן לי איזה מעיין נחמד באזור”. תוך כדי דיבור מתקבלות חמש הצעות.
העניין הוא שבניגוד לקיסרים של פעם אבא מחפש את הדרך הכי קצרה. “מה הכי קרוב?” הוא שואל והמקור לוחש לו שבאיזשהו סבך עצים ליד בית שמש גילו בשנים האחרונות מעיין מים חיים. קבוצת חברים של יהודה בכר הי”ד טיפלה במקום, ואף קראה לו מעיין השמחה.
עכשיו משפחת הקיסריות המפורסמת יוצאת לבוא למקום, לראות ולנצח כמו שנהג לומר סבא יוליוס הראשון. העניין הוא שחייבים להשאיר את האתר הזה בסוד. ובזמן כזה שכל הכבישים והתחנות גדושים במשפחות שמחפשות יעדים לכיבוש, חייבים לפעול בחשאיות. לנסוע בדרכים עקיפות. ללכת סחור-סחור, עד למקור המים.
- האוטו מתקרב ברחש. בדיוק בנקודה המסומנת מאותתים ימינה ועולים על המדרכה. ברווח שבין העצים נכנסים.
הסימן הראשון מדאיג. מסתבר שיש כבר שלושה רכבים שעלו על הסוד. אבא קיסר עושה חישוב מהיר: שלושה רכבים זה מניין וחצי, לא משהו שסותם מעיין שלם. “להפך”, הוא מעודד, “זה רק אומר שזה כאן”.
המשפחה מסתדרת בטור, הקיסר צועד בראש. בין השיחים אפשר כבר לשמוע פכפוך. סיבוב אחד קטן והנה מגיעים.
משפחה שלמה נכנסת בין השיחים. באוזניי אני שומע את שולי רנד שר: כי שמה, כי שמה, כי שמה המים.
אז בור יש. גם מים יש. אבל מה שיש מסביב הרבה יותר חשוב. כמה וכמה מניינים של בחורי ישיבות מסולאים בפז, ציציות הבד והחולצות הלבנות תלויות על כל הענפים מסביב. ממש כמו שמקובל בסיעות החרדיות מדור לדור, גם כאן מסביב לשלולית הקטנה מתארגן הסכם רוטציה מרהיב.
כל אחד יורד לטבילה קצרה. יש גם נער אחד אמיץ לב שאף קופץ אל תוך השלולית, ומתיז ניצוצות מים לכל עבר. אי שם על שפת הבור אפשר לראות גם זוג הורים מסורים שהביאו את עולליהם הרכים, הלבישום בבגד ים ואפשרו להם לשכשך את הרגליים בשפך המעיין.
ליבי אומר לי שבאיזשהו מדור בגיהינם של מעלה יש מעיין שמחה דומה. מימיו הרבה יותר עכורים והוא הרבה יותר קטן. סביבו נדחפים כל אותם קיסרים ארורים וכל מי שיש לו חלק בגזרת בין הזמנים הנוראה. מציבים אותם שם בצפיפות ומחייבים אותם שוב ושוב לקפוץ קפיצות ראש ברוטציה. קודם יוליוס ואז אוגוסטוס, ואז אספסיאנוס וטיטוס.
ומנגד, בהיכלות העליונים מתייצב באותה שעה קדושה איזה סניגור עליון שקורא למלאכים ומכריז: חזו חזו בניי חביביי, שמשתכחין בחום נוראי, במזג אוויר בלתי אפשרי וכל זה לא מונע מהם מלקיים בהידור רב את גזרת בין הזמנים בהידור.
חזו חזו, הביטו וראו באילו שמחה וחדווה הם מזנקים אל תוך המים. לא אכפת להם כמה אפורים ועכורים הם. מזנקים הם בבת ראש ופניהם קורנים באור יקרות מיוחד, אור של קדושת בין הזמנים.
ראו גם את הבחורים שיושבים בצד. על ראשו של כל אחד מהם יש צו שהופך אותו לעריק. אבל הם כאן, יושבים על אבנים דוקרניות, מסביבם מתעופפים צרעות ודבורים, אך הם לא שתים ליבם. יושבים ונוגסים איש איש בחטיפו, ואף מכבדים זה לזה, ומקדשים את השם.
ראו גם את ילדי החמד. הבל פה שלא טעמו טעם חטא. טף למה באו? ליתן שכר למביאיהם. ההורים היקרים שלא חסים על כוחם ועל הונם, ויוצאים במסירות נפש להנחיל לדור הבא את מצוות הנופש הזה.
וכאן, בפמליה של מטה, יושב יהודי אחד עייף ותשוש ורושם בחירוף נפש מילים מעודדות להורים היקרים שנפשם כבר נקעה מכל הכיף הזה. יהודים אל ייאוש! עברנו שבוע אחד שלם. תהיו חזקים. ביחד ננצח. או לפחות נשרוד.
א פריילאכן בין הזמנים.
