נחיתת חירום

זה היה ביקור נשיאותי קצרצר לצורכי בקרת נזקים. קפיצה קטנה לישראל, שניתן להגדירה מתחילה ועד סוף כנחיתת חירום. תמונות הביקור הנשיאותי של ביידן תחת איום הרקטות ובעיצומה של לחימה, חיממו את ליבו השותת של כל ישראלי.

הלב התחמם מהמחווה אך הראש דאב לנוכח המשמעות. לא רק אזרחי ישראל איבדו אמון בהנהגה הצבאית והפוליטית, אלא גם הדוד סם. אלמלא הטיל ספק ביכולותיה הצבאיות של ישראל להתמודד בכוחות עצמה ובחוזקות המנטליות של מנהיגיה, ביידן לא היה מטיל את כל כובד משקלה של ארצות הברית למערכה.

מבור הפיקוד בקריה בתל אביב ועד לאולם המליאה – הדכדוך המנהיגותי ניכר השבוע בכל זירה. אווירת נכאים כמו זו ששרתה על כנסת ישראל ביום פתיחת כנס החורף השבוע, שררה רק בחורף הנורא שאחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, לפני חמישים שנה.

ללא שמץ של חגיגיות, התכנסו חברי הכנסת והאזינו בדממה לא אופיינית לנאומי הפתיחה של הנשיא, ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה. את קריאות הביניים המסורתיות, החליפה האזעקה שהקפיצה את החברים ממקומם ושיגרה אותם למרחב המוגן. עם אחדים מהם, כמה סימבולי, תפסנו מחסה בחדר ועדת חוקה שבו התנהלה במשך תשעת החודשים האחרונים מלחמת אחים.

סביב שולחן הממשלה התיישבו שוב, אחרי הפסקה של יותר משנתיים, נתניהו וגנץ כתף אל כתף. חלף עבר לו יותר משבוע ימים מיותר מאז הציע יו"ר 'כחול לבן' בני גנץ, ביומה הראשון של המלחמה, להצטרף ללא תנאי לממשלת חירום ועד לרגע שבו נענה נתניהו להצעה והביא להקמת הממשלה. מי שעקב מקרוב אחר התהליכים בסביבת נתניהו, התרשם שהמהלך כמעט נכפה על ראש הממשלה.

יממה לפני שהממשלה הושבעה ונתניהו נאלץ לומר 'אמן', התכנסו ראשי הקואליציה ודרשו מנתניהו לסיים את התהליך. אחד מהגורמים שהובילו לכך מאחורי הקלעים, היה "המקדש והמבדיל מהקריה", אריה דרעי, שהבהיר לנתניהו כי יתקשה להישאר בממשלה צרה שמובילה מערכה צבאית בתקופה כה קשה.

לגרירת הרגליים של נתניהו בדרך לצירוף הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואייזנקוט עוד נשוב. מי שלא הצטרף לממשלה והציב תנאי בלתי ישים של הרחקת סמוטריץ' ובן גביר מהממשלה, היה יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד. אחרי שספג ביקורת שלא כדרך הטבע גם בתוך מפלגת 'יש עתיד', נאלץ לפיד להסביר כי במתכונת שהוקמה, הממשלה לא תוכל לתפקד.

גנץ שמצא לנכון להצטרף ללא תנאי סבור אחרת, ודומה שכך גם הציבור הישראלי. אף שגופו מצולק מהשותפות האחרונה עם נתניהו, הסביר גנץ לחבריו כי בעת הזאת אין מקום לחישובים פוליטיים, וההצטרפות אל מתחת לאלונקה היא חובה ולא זכות.

כשנשאל על ידי כמה מהחברים אם יוכל לתפקד עם נתניהו לאורך כל תקופת הלחימה, הזכיר גנץ כי בכל מה שנוגע להיבטים הביטחוניים, עלה בידיו לנהל עם נתניהו את מבצע 'שומר החומות' בעזה כשר ביטחון וכראש ממשלה חלופי, גם בתקופה של ממשלת מעבר, לאחר שנתניהו הוביל לפירוק השותפות.

בינתיים, כפי שמעיד גנץ ומעידים הסובבים, העגלה הזאת סוחבת. העבודה המשותפת של נתניהו, אייזנקוט וגנץ במסגרת קבינט המלחמה מתנהלת במקצועיות וענייניות, מה שאי אפשר לומר על מערכת היחסים הרעועה שבין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון גלנט, איש הליכוד.

ההמחשה שהביא גנץ משיתוף הפעולה הענייני בעבר בינו לבין נתניהו במבצע 'שומר החומות', אולי מעודדת בהיבט שיתופי הפעולה העתידיים, אך בכל מה שנוגע למהות היא מעוררת הרהורים נוגים. נתניהו אומנם הוביל את תפיסת הביטחון של ישראל שבמרכזה מדיניות ההכלה במשך כעשור ומחצה, אך גנץ כרמטכ"ל וכשר ביטחון, כמו אייזנקוט בתקופתו כרמטכ"ל, היו שותפים מלאים לאותה תפיסה שהובילה את ישראל עד הלום, לשפל הנמוך ביותר מאז הקמתה.

צמרת הצבא והמודיעין שכשלה לכל אורך הגזרה, מונתה על ידי גנץ כשר ביטחון ובנט כראש ממשלה. החל מראש השב"כ המכהן רונן בר שסיכל בממשלה הקודמת את מדיניות קודמו נדב ארגמן ואִפשר את פתיחת השערים לעובדים העזתים, עבור לראש אמ"ן אהרון חליוה וכלה בראש הפירמידה הרמטכ"ל הרצי הלוי, שגנץ התעקש למנותו ערב הבחירות האחרונות, בניגוד לעמדת יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו.

כשמדברים על מדיניות ההכלה של נתניהו במשך חמש עשרה שנה, אי אפשר להתעלם מכך שהתזה הייתה משותפת לכל קובעי המדיניות. כולם היו בוניו – של החמאס ברצועה, ובארסנל שכולל ציטוטים למכביר מן העבר, נתניהו מתכוון לעשות שימוש ביום שאחרי המלחמה. לכל מי שמתכוון להפנות את האצבע המאשימה אל נתניהו בלבד, מומלץ לפני כן לפשפש במעשיו ובהתבטאויותיו שלו עצמו.

סיכול מהבור

זו הייתה סצנה שזיקקה את מצב האומה אחרי שבוע של מלחמה, ובניגוד למאפיין הבולט של מלחמת שמחת תורה, הדבר קרה בלי תיעוד אובססיבי של הרגע. מחוץ ל"בור" המאובטח בקריה בתל אביב, שם התכנס הקבינט עם בכירי הצבא לדיון חירום, קידש אריה דרעי כשמסביבו שרי הקבינט החדשים שהיו עד לפני שבוע יריבים מרים. האלופים ששהו בחדר חבשו את הכומתות וענו אמן, ואי אפשר היה שלא לתהות, מדוע העם היושב בציון שמתפרק לתוך עצמו בימי שגרה, יודע להתאחד רק ברגעי אימה.

רגע אחרי שסיים להבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, התקשר אריה דרעי לאיש שעימו הבטיח שלא לנהל שיח לעולם. אי אפשר לומר יותר מדי מילים טובות על התנהלותו של ליברמן בשלוש השנים האחרונות, וזאת בלשון המעטה, אך התנהלותו מאז פרוץ המלחמה ראויה לפרגון.

ליברמן הבהיר למן הרגע הראשון כי יצטרף ללא תנאי לממשלה שתחרות על דגלה את חיסול החמאס. דרישתו היחידה, להיכלל בקבינט המלחמה כדי להשפיע, לגיטימית לחלוטין גם בעיני יתר השותפים בקואליציה. בהתחשב בכך שלאיש רזומה כשר ביטחון, אוצר וחוץ וכיו"ר ועדת חוץ וביטחון, קבינט המלחמה זהו מקומו הטבעי.

הטלפון שהרים דרעי במטרה לקדם את ההצטרפות, היה ההמחשה הראויה ביותר להתעלות מעל לשיקולים פוליטיים צרים בתקופת מלחמה, אך מי שיירט את השיחה היה לא אחר מבנימין נתניהו. עוד השניים מדברים, ודובר הליכוד הוציא הודעה חד צדדית על צירוף ליברמן לקבינט המדיני-ביטחוני ולא לקבינט המלחמה, באקט שנועד לטרפד את היוזמה. זה היה סיכול ממוקד שבוצע היישר מלשכת ראש הממשלה בבור שבקריה.

ביממה שאחרי, כשחברי הקואליציה התייצבו בזה אחר זה והמליצו להיענות לדרישתו של איווט להצטרף לקבינט המלחמה, העביר נתניהו באמצעות שליח את המסר, כי בן גביר הוא שמונע צירוף גורם נוסף לקבינט המלחמה, ללא צירופו במקביל כשר לביטחון לאומי. כשנודע הדבר לבן גביר, דאג השר לביטחון לאומי להעביר מסר חלופי מעל לראשו של נתניהו, תרתי משמע, כשהודיע על תמיכתו החד-משמעית בצירופו של איווט לקבינט המלחמה, כמי שלא תמך בקונספציה של העצמת החמאס.

ולמרות הרצון הטוב של יתר השותפים, עד לרגע זה ליברמן לא צורף לממשלה על רקע הווטו שהטיל נתניהו. ומה חלף בראשו של נתניהו כשטרפד את צירופו של איווט – ניתן רק להעריך על סמך משקעי העבר.

ליברמן הפך לסדין האדום של משפחת נתניהו, ומכל חברי קבינט המלחמה, נוכחותו עשויה לעמוד לנתניהו לרועץ, אם יוחלט בהמשך על ויתורים ללא תמורה, או על סיום המלחמה בלי לעמוד ביעד של חיסול החמאס. בהתחשב בכך שהסכסוך בין דרעי לאיווט נוצר על רקע אישי, אפשר שהחשש הוא מכך שישיבה משותפת בקבינט המלחמה תגשר על הבור שנוצר בין שני החברים לשעבר ותאפשר כריתת ברית ביום שאחרי בין גנץ ואיווט לדרעי.

מכל ראשי הקואליציה, דרעי נחשב כיום לגורם היחיד שנטל האחריות הקולקטיבית לא ירבוץ על כתפיו בוועדת החקירה שתקום. את הפרחים (בקנה), צריך דרעי לשלוח לנשיאת העליון אסתר חיות, שפרשה השבוע לגמלאות. פסיקת ההרכב בראשותה שמנעה מדרעי לכהן כשר בממשלה וכחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, הפכה את יו"ר שס לניצול הוודאי היחיד ממסקנותיה העתידיות של ועדת החקירה.

ביבי הישן

טקס השבעת הממשלה החדשה, היה ללא ספק הרגע המדכא ביותר בתולדות השבעת ממשלות ישראל לדורותיהן. התמונות של נתניהו וגדעון סער מסתודדים ביחד ויוצאים מהמליאה, נחשבו עד לשמחת תורה כמחזה שלא ייראה עוד בפוליטיקה הישראלית.

אחרי יומיים של הלם, ניכר שנתניהו התאושש. ב-2009 ליוויתי את האיש בביקורו בעוטף עזה כיו"ר אופוזיציה, כשהבטיח באחד מהבתים שנפגעו באשקלון "לרסק את החמאס". בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז, עשה נתניהו את ההפך, כשהעדיף להכיל את החמאס ולדאוג לשימור שלטונו כדי להימנע מחיזוק הרשות הפלסטינית ותשלום מדיני עבור כך.

לראשונה מאז חזר לראשות הממשלה, השמיע נתניהו בסוף השבוע שעבר את אותם מסרים של 'ביבי הישן' מימיו כיו"ר אופוזיציה. היעד של ריסוק החמאס ומיגור שלטונו, לא סומן כמטרה בימים הראשונים של המלחמה. גם המהלך הזה, כמו התהליך שהוביל לאחדות, נכפה על נתניהו, בלחץ ציבורי שהגיע מהעם, מלמטה למעלה.

משני דברים מרכזיים ממשלת נתניהו לא הייתה יכולה להתעלם: מאווירת האחדות בעם ומהתחושה הברורה שאי אפשר יהיה לסיים את המערכה כמו הסבבים הקודמים, בסטטוס קוו שישמר את חמאס בשלטון. לשני התהליכים הללו, נתניהו נגרר כמעט בעל כורחו.

מהרגע שבו חיסול החמאס הוצב כמטרה המרכזית של המלחמה – דומה שתודעתית אין דרך חזרה. שום הישג לא יכפר על מחדל שמחת תורה. אך אחרי שהוביל את ישראל לשפל הגדול בתולדותיה, רק מיטוט מוחלט של שלטון החמאס יוכל לנסוך בעם ישראל המרוסק והשבור, סוג של תקווה.

אחד מח"כי הליכוד, שהסביר לי בשבוע שעבר מדוע לדעתו נתניהו לא ילך עד הסוף ויחפש נקודת יציאה בלי להזיז את חמאס משטח הרצועה, נמלך השבוע בדעתו. "ביבי גורר רגליים", אמר לי, "ולדעתי גם ההזמנה של ביידן נועדה כדי לקנות זמן ולעכב את פתיחת המערכה הקרקעית, אבל בסוף זה יקרה, כי נתניהו הפנים שרק ניצחון מוחץ על חמאס בעזה יאפשר לו להשתקם ולהישאר בתפקיד אחרי המלחמה".

שאלתי את הח"כ אם ביבי אכן חושב שיוכל לצאת מהאירוע בלי לשלם מחיר אישי. "חד משמעית, כן", השיב והסביר, "כולנו רואים שנתניהו מסרב לדבר על האחריות האישית שלו, וזה בגלל שלתפיסתו, התעצמות החמאס נובעת מוויתורים טריטוריאליים שהתחילו בהסכמי אוסלו ונמשכו בהינתקות מעזה.

"במה שנוגע לכשל המודיעיני הנקודתי, נתניהו סבור באמת ובתמים שהוכשל על ידי מפקדי הצבא ומערך המודיעין ומפנה אצבע מאשימה לראשי מערכת הביטחון והמודיעין המכהנים, שמונו בתקופת הממשלה הקודמת. ביבי הרי לא עודכן בשום מידע עד לפרוץ המלחמה בשעה 6:30 – כך שבראש שלו, האחריות לכל הפחות צריכה להתפזר בין כולם ולא ליפול רק עליו".

הבורח מאחריות

כשהתותחים רועמים המוזות הפוליטיות שותקות, אך הסקרים שנעשים כבר מסמנים את בני גנץ כראש הממשלה ביום שאחרי ובפער גדול. גם אם יוביל להישג של חיסול החמאס – שמתרחק והולך ככל שהימים נוקפים והביקורים נמשכים – קשה לראות את האיש יוצא על הרגליים בשש אחרי המלחמה.

בסופו של דבר, ביבי לא יוכל להתחמק מכך שהאירוע קרה במשמרת שלו. האיש שבנה לעצמו תדמית של 'מר ביטחון', ובראייה צופת פני עתיד ביקש שייזכר כ'שומר ביטחון ישראל', עמד בראש הפירמידה ברגעי הטבח הקשה בתולדות הציונות.

אז נכון שנתניהו לא לבד. מאז שנות התשעים כל ממשלות ישראל והמטכ"לים הצה"ליים לדורותיהם היו שבויים בקונספציה. מהסכמי אוסלו שהחזירו לשטח את ערפאת ונתנו בידי המרצחים רובים, עבור להתנתקות מעזה ועד למדיניות שננקטה בליל הטבח ממש: 'תפיסת ההכלה' הייתה משותפת כמעט לכל הרמטכ"לים ולראשי המדינה.

אך נתניהו כמי שהוביל את ישראל במשך עשור ומחצה, לא יוכל להימלט מגורלו ומאחריותו. כל הקונספציות שבהן דגל, קרסו בתוך יממה. וזה נכון לכלל התחומים, כולל העדפת הנשיא לשעבר טראמפ על הנשיא המכהן ביידן, שהפך בעת הזאת ל'שומר ביטחון ישראל', אותה הגדרה שביבי ניכס בעבר לעצמו. ברגע האמת התברר לכולנו מי מהשניים אוהב ישראל אמיתי שנעמד לימינה בשעה הכי קשה.

כבנו של היסטוריון, נתניהו מודע היטב לסופם של כל ראשי הממשלה שהובילו את ישראל למרחץ דמים, משני קצות הקשת הפוליטית: גולדה מאיר בתום מלחמת יום הכיפורים שבמהלכה התקשורת השתיקה את מחדלי ההנהגה, אומנם ניצחה במערכת הבחירות שנערכה אחרי המלחמה אך הודחה מייד לאחריה בלחץ תנועת המחאה. מנחם בגין אחרי מלחמת לבנון הראשונה נשבר נפשית והסתגר בביתו. יצחק שמיר בעקבות פיגועי הדקירה בערי ישראל, ובמרכזם רצח הלנה ראפ בבת ים, הודח בבחירות 92' והפסיד ליצחק רבין. שמעון פרס כשל בבחירות 96' על רקע 'פיגועי אוסלו' למרות הפור האדיר שהיה לו אחרי רצח רבין. במאה הנוכחית, נזרקו מתפקידם אהוד ברק תכף ומייד אחרי האינתיפאדה השנייה ואהוד אולמרט, אם כי באיחור, אחרי מלחמת לבנון השנייה. ומכאן למסקנה הברורה ולפיה במוקדם יותר או פחות, שום ראש ממשלה לא יצא בשלום מאירועי דמים קשים, שכולם ביחד מתגמדים בהשוואה לטבח שמחת תורה.

בסירובו לקבל עליו אחריות ואפילו מן השפה ולחוץ, ביבי נראה כגורם היחיד על המפה שעדיין מאמין בהישרדותו. התחמקותו מלהקים את ממשלת החירום, פורשה על ידי שרי הממשלה כניסיון להחזיר קודם כל מכה עוצמתית צבאית, כדי שלא להיראות כראש ממשלה שחטף מכה לבד, ועלה בידו להשיב מלחמה רק אחרי שיריביו הפוליטיים נכנסו לממשלה.

ערב מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה לוי אשכול ניסה לגרור רגליים ולמנוע הקמת ממשלת חירום, מחשש שהרמטכ"ל הנערץ משה דיין יגנוב לו את התהילה כשר ביטחון – מה שאכן אירע לבסוף. במלחמה הזאת, לא תהיה תהילה גם אם החמאס ירוסק בסופה. שום תככנות פוליטית לא תמנע מהציבור הישראלי לדרוש מההנהגה שכשלה, דין וחשבון אישי.

בפרפרזה למאמר חז"ל על הרודף אחר הכבוד, אפשר לומר כי במקרה הזה, כל מי שיברח מאחריות, האחריות תרדוף אחריו. מי שניכס לעצמו את כל הצלחותיה של ישראל בתקופת כהונתו, לא יוכל ציבורית, להתחמק מאחריותו לטבח הנורא והזוועתי ביותר מאז השואה.

מילה טובה בעת הזאת, מגיעה רק ל'עמך ישראל' – שברובו הגדול נותן לממשלה קרדיט להוביל להכרעה, כשהוא דורש מההנהגה להתעלות מעל לכל שיקול פוליטי אחר. רוצחי החמאס לימדו אותנו פרק בשנאת ישראל שהכניס את כולנו לפרופורציה. אחים בדם אנחנו, ומה חבל שאנו נזכרים בכך רק כאשר אויבינו שופכים את דמנו.