נחת רוח ליוצרו

על כבוד התורה, כבוד השבת וכבוד המת

1.

"הדרן עלך תלמוד בבלי".

את המשפט המצמרר הזה זכיתי לשמוע השבוע מהמרצה הרב אורי יפה, בסיום ש"ס שנלמד במחצית מהזמן של מסלול ה'דף היומי'. אבל לכל סיום יש התחלה ואת ההתחלה זכיתי לשמוע עוד לפני האירוע, כשהוא התקשר להזמין (הייתם פעם בסיום ש"ס? מוזר שאין הלכה כזאת שאסור להזמין לסיום ש"ס אלא רק להודיע, כי אליהו הנביא נמצא שם. זאת ההרגשה).

הנה ההתחלה: בתחרות הרדיופונית 'הנואם הבא' שנערכה בשיתוף 'קול ברמה' וארגון 'ערכים', התחרו ביניהם המתמודדים השונים למי יש יכולת רטורית טובה יותר. ניצחון בתחרות העניק לזוכה לא רק פרס כספי, אלא מקצוע לחיים: נואם. 'קול ברמה' הבטיחו לו פינה קבועה בלוח השידורים.

לפני כארבע שנים השתתף הרב אורי יפה בתוכנית הזאת ולתדהמתו זכה במקום הראשון. למה לתדהמתו? כי הרב אורי יפה לא גדל בסביבה שבה גדל הנואם הבא. הוא לא התפלל כילד בקהילה שבה הרב נושא מדי ליל שבת שיחה חוצבת להבות. הוא גם לא הסתובב כבחור ישיבה צעיר בשמחות משפחתיות ועקב מקרוב אחר הדרשנים המתחרים ביניהם. הוא גדל כחילוני בתיכון 'בליך' ברמת גן. ואיך קרה השינוי? לא על ידי נאומים חוצבי להבות. מורו ורבו הגאון רבי אליהו בן שלמה, דמות מופת ואמת, עזר לו להגיע לפתחו של מחט. מי ששמע את הרב בן שלמה יודע שלא מעברי טונים דרמטיים של תחרות נואמים הם אלה ששובים את שומעי לקחו. ההפך. שפת הלב שלו חודרת ומשכנעת אותך שלפניך ניצבת דמות שהיא התורה בעצמה. לא משנה איך הוא אומר זאת, רואים שזה הוא בעצמו אומר זאת: "הוא היה אומר".

הקשר של הרב בן שלמה עם תלמידו נשמר גם כשהגיע לפתחו של אולם. כמו אב ובן. "המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו", רק בלי המילה 'כאילו'. כשר' אורי בישר לו על הזכייה בתחרות, הוא בירכו בחום שיזכה להפיץ תורה, אבל התנגד לרעיון שיעשה זאת באמצעות שידור. למה? לא שאלתי. אבל היה פרס ניחומים להתנגדות שלו: בניית תוכנית של לימוד שני דפי גמרא ליום. "לא תלמד את זה לבד", הוא מיהר להבטיח לו. "אני עצמי גם מצטרף". והשבוע הגיע המסלול התובעני הזה לסיומו.

רגע אחרי הקדיש של הסיום, פצח הקהל בשירה ובמעגל של "אשרי מי שגדל בתורה". הרב אורי יפה ורבו הגדול רקדו בפנים יד ביד. קל היה לראות שזה לא ריקוד של סיום. זה ריקוד של ניצחון. בדרך לאירוע התגנבה בליבי המחשבה לשאול את הרב בן שלמה מדוע הוא התנגד בזמנו למעבר של תלמידו לתוכנית משודרת. האמת, אני גם לא יודע אם זו התנגדות זמנית או עקרונית. אבל כשראיתי את ריקוד הניצחון הזה, בלעתי את השאלה עם גוש דמעות של התרגשות משולבת בקנאה. "ועושה נחת רוח, ועושה נחת רוח, נחת רוח ליוצרו"

2.

בפאנל פוליטי שהתקיים בערוץ 12, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, כדרכו, נאם בדיבור מהיר (מהיר מדי) על כישלונותיו של ראש הממשלה נתניהו לאורך השנים. "הוא איש חלש מאוד", אמר בשטף דיבור.

לפתע הצליחה שותפתו לפאנל, העיתונאית דניאל רוט־אבנרי להשחיל משפט: "טוב, האיש החלש הזה הוא ראש הממשלה כבר שנים רבות, מה שאתה ניסית להמשיך להיות".

כיצד ברק הגיב? וואו. אין תגובה טובה יותר: "אני מבקש להשתיק את החברה. למהדורה הזאת יש עורך שיושב שם. יש עורך ואני הסכמתי". שוב ושוב הזכיר ברק המופתע את עניין העורך ש'יושב שם', וגילה למעשה, כמה לא מפתיע, שיש סיכום מוקדם בינו לבין המארחים. התגובה המביכה שלו העניקה לרוט־אבנרי תשבחות על עשייתה התקשורתית.

עיתונאים ימניים, דתיים ואפילו חרדים גינו את ברק על סגנונו המתלהם ושיבחו אותה על ההפתעה הספונטנית שהכשילה אותו בלשונו. אף אחד לא דיבר על מה שבאמת התרחש באותו זמן, ועל ההפסד הגדול שלה. כן, שלה! "בכל יום שישי ב־20:00 פאנל הפרשנים מקבל את השבת עם כל הכותרות, הדיווחים והכתבות שכל המדינה תדבר עליהן", כך משווק הערוץ את רצועת השידור הזאת. אני לא יודע מתי בדיוק בלו"ז התוכנית התרחש העימות הקצר הזה, אבל סביר להניח שאנחנו היינו איפשהו באמירת 'במה מדליקין' או ב'וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין', תלוי באיזה נוסח אתם מתפללים.

הלב של העיתונאית רוט־אבנרי נמצא במקום הנכון (על ברק אני בכלל לא מדבר). דווקא בגלל התמיכה בעמדות שהיא מייצגת, ראוי למחות על הבחירה העצובה בשולחן הפאנל במקום בשולחן השבת.

בתו של הסופר והמשורר יהונתן גפן שנפטר לפני קצת יותר מחודשיים, החליטה לתרום את מטלטליו לאוכלוסייה הפלסטינית בדרום הר חברון. "העברנו משאית גדושה", סיפרה בהתרגשות. "אני לא יודעת איך מרגישים אנשים המועמדים לגירוש מביתם על ידי שלטון צבאי זר, ואם ימצאו שימוש בחפציו, מבחינתי זה להעביר מסר שרואים אותם".

מעבר לתהום האידאולוגית בין בתו לבין כל מי שמחובר למציאות, מדהים הזלזול שלה בערך הסנטימנטלי של מטלטלי אביה. עזבו פלסטינים. מה זה המשפט המזעזע "אם ימצאו שימוש בחפציו"?! אם את לא יודעת, אל תיתני! גם ליהודים אל תיתני!

המשנה "בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד", אף פעם לא נשמעה לי כהוראה. זו קביעת עובדה. לעולם שכולו נשמות אדם לא לוקח דבר גשמי. המטלטלין שנותרו פה הם אמצעי. דתי או חילוני, אפשר להפוך אותם לעילוי נשמה, ואפשר שלא. בתו של גפן חידשה שאפשר להפוך משאית של מצוות למשאית של עבירות. זה לא משל שהילדים שלנו שמעו בגן הילדים. זה הנמשל עצמו. אולי כדאי להדהד את המסר המזעזע הזה. לעילוי נשמת יהונתן גפן כמובן.

מבט

לא משנה מה הרקע הנפשי של הנוסעת שתקפה מילולית את עו"ד יונתן הירש באוטובוס בהוד השרון, צריך קמפיין ממומן, מתוזמן ומהונדס, כדי שזה יתפרץ ממנה על יהודי עם זקן ופאות. וכידוע, יש קמפיין כזה. התוקפת היא אחת מהקורבנות שנפלו בו.

את הירש אני מכיר מבית הוריו, הרב רוני וגב' נורית איילון, שמפיצים תורה ואמונה במרכז 'שמיים' בתל אביב. נזכרתי השבוע בתמונה הזאת שהוא שלח לי: סיום מסכת במסגרת שיעור יומי קבוע, בו הוא לומד יחד עם חבריו לספסל לימודי המשפטים. כולם הזדעזעו השבוע מהפגיעה בחרדי ששירת בצבא. עכשיו מתברר שזאת פגיעה ביהודי שמפנה זמן בסדר יומו העמוס כדי לקבוע עיתים לתורה. לתקוף אותו על אי-תרומה לחברה זו באמת חוצפה ממדרגה ראשונה!

חכמת ההמונים     "לצורך נסיעה לצפון בתחב״צ דרוש חרדי מלווה. עדיפות ליוצא צבא". אשר דדון