ניצחון חזונו של הרב מפוניבז'

ניצחון חזונו של הרב מפוניבז'

במהלך השבוע האחרון טעמנו רגע נפלא של אופטימיות. ראינו מחזה מרנין. יש להניח שהוא שכפל את עצמו גם בשאר ערי הארץ. שיירות שיירות של בני תורה צעירים הפגינו נוכחות מרשימה ברחובות העיר. כל אחד גרר אחריו את מזוודתו, והם הצטופפו בתחנות ובאוטובוסים שלקחו אותם אחד אחד לישיבתו.

אכן, מחזה מרהיב. הוא בא לנו ברגע נחוץ כל כך. הוא גאל אותנו במקצת מן הדיכאון של השנה האחרונה, שבה עולם הישיבות הושבת חלקית, כמו שאר העולם. הדכדוך אחז בגרוננו, מתוך תחושה ברורה שמאותתים לנו משהו מאחורי פרגוד ההשגחה העליונה ואין איש מאיתנו יודע מה.

ואז, מבעד לענני הקדרות, הפציעה השמש. ראש חודש אייר הגיע והתמונה המרהיבה של נהירת הנוער אל היכלי התורה כבשה את הלב באופטימיות מחודשת. הנה, הנה שבים צעירי הצאן להוסיף עוד נדבך לבניינו של עם הנצח, להוסיף עוד קומה לעם היהודי, היהודי באמת. והלב מתרחב יותר, מתוך ידיעה ברורה שבתוך המציאות המתנוונת, הנהנתנית והחומרנית, הרוחשת מסביב, צמח לו, למרות הכל, נוער נרגש המוכן להתמסר כל כולו ללימוד התורה ובכך להעניק תקווה לעם היהודי.

אכן, זה רגע המחדש בלב את האופטימיות. קודם כל, כפי שכבר אמרנו, משום שאתה רואה במו עיניך ובמרוכז את עם ישראל חי. אתה נזכר כיצד בעת קום המדינה שמעת את מנהיגי הציונות לועגים לציבור החרדי הקטן בארץ, עת הכריזו ברברבנות: "ימותו נא הזקנים החרדים, והנוער שלהם – לנו יהיה".

לעומתם, בהתרסת נגד, הכריז באותם הימים ממש, מרן הרב, כפי שכינינו אותו, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, מייסד ישיבת פוניבז', באופטימיות בלתי מובנת: "הבה נכין כבר היום תפילין לחברי קיבוץ 'עין חרוד' (הוא הקיבוץ שהיה אז חוד החנית של האנטי-יהדות בארץ). והנה, עברו מעל שבעים שנה מאז קום המדינה, והנוער שלנו – שלנו, בעוד הנוער שלהם לא נשאר שלהם. חלקו חוזר בתשובה, חלקו נודד ברחבי העולם והשאר הופך לפוסט ציוני. אכן, למראה שיירות תלמידינו הנוהים אל היכלי התורה אנו רואים עין בעין את ניצחון חזונו של הרב מפוניבז' זצ"ל.

זאת ועוד, גם הידיעה הברורה שכל לומד תורה נוסף מוסיף נטף חשוב לסגולת התורה – מרנינה את הלב. הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, כותב באחת משיחותיו שעשרת הצדיקים, לו היו בסדום, היו מצילים אותה מחורבנה – כפי שביקש אברהם אבינו ע"ה בתפילתו.

זו סגולתם של הצדיקים המשפיעים טוב אף על רשעי סדום, גם אם הם אינם מודעים לתרומתם זו ובוודאי היו לועגים להם לו היו צדיקים אלו עוברים ברחובותיהם. לא מדובר כאן בהשפעה ישירה, שכלל לא הייתה אפשרית בסדום, כי אם בסגולת הצדיקים הפועלת לטובה. כך, הסביר איש המוסר הגדול, היא תרומתם של לומדי התורה להגנה על עם ישראל וארץ ישראל, אף על פי שעם ישראל לא מבין זאת, ואף לועג ולא רואה כל תכלית בלימוד התורה.

ועוד נטף של אופטימיות טמון בלימוד התורה נטו.

זכורני שיחה מופלאה של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, לפני למעלה מארבעים שנה, כאשר דיבר בפני לומדים צעירים באחת המתיבתות, כשהסביר להם ש"בעצם לימוד התורה שלכם אתם תגרמו לרוח של טהרה שתרד על עם ישראל, וחלקים גדולים של עם ישראל יחזרו בתשובה".

והנה, במו עינינו אנו צופים כיצד סגולה זו אכן פועלת נפלאות. יהודים רבים ברחבי העולם חוזרים יום יום להידבק מחדש בצור מחצבתם, בעם ישראל, בתורת ישראל – בקב"ה.

האם פלא הוא שהלב מתרונן ברגע שהוא צופה את כל האמת הזאת מרוכזת במצעד התלמידים אל הישיבות? הם הבונים את נצח ישראל; הם המגינים בתורתם על הדור; הם גם ה"שותף הסמוי" של תהליך החזרה בתשובה.

כל זאת ראינו, כאשר צפינו בנערים אלו שעה שעשו את דרכם אל היכלי התורה ברחבי הארץ.

יחד עם זאת, שומה עלינו גם לשים לב לגודל האתגר. ככל שעולם הישיבות, שבו אנו גאים כל כך, תורם לחוסנו של העם, כך גם גדֵלה הסכנה. גם השטן יודע זאת, ומנסה להמעיט את ההשפעה הטובה הזו בדרכים מגוונות ויצירתיות.

אנו עדיין תחת השפעתו של חג הפסח שעבר עלינו – ואחת השאלות הנשאלות שוב ושוב מדי שנה – ויש לכך אמנם תשובות רבות – מדוע ראתה ההשגחה העליונה להוריד את אבותינו למצרים, אל תוך השעבוד הנורא ההוא? מה היה הרווח בזה?

מן הראוי שיעמוד לנגד עינינו מדרש מדהים ומזעזע זה:

"אמר רבי חנינא: לפי שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה. בתחילה, קודם שירדו למצרים, היו בני האימהות (לאה ורחל) מבזין בני שפחות (בלהה וזלפה) ולא נהגו בהם מנהג אחווה, והיה הדבר קשה מאוד בעיני הקב"ה, והייתה רוח הקודש צווחת ואומרת: 'כולך יפה רעייתי!' (שיר השירים ד').

"אמר הקב"ה: 'היאך אעשה להם, שיקבלו בני השפחות? אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים ובשעה שאגאלם אתן להם מצוות פסח שיעסקו בה הם ובניהם ובני בניהם ויאמרו כולם: 'עבדים היינו לפרעה' – נמצאו כולם שווים!'

"וכל כך למה? להודיע גדולתו ושבחו של הקב"ה לכל באי עולם, ויֵדעו לעשות שלום (ולנהוג כבוד) בין בריותיו" (פסיקתא חדתא).

מדהימה השקפת חז"ל: ברוח קודשם הם הבינו, שכל ייסורי מצרים היו כדאיים ובלבד לסלק שמץ של התנשאות מבין בני יעקב, שרק ההשגחה העליונה ידעה שהיה משהו מתחושה זו צפון בלב האחים הקדושים.

את הדברים הללו אנו כותבים בימי הספירה, שבהם אנו ממעטים בשמחה. דווקא בתחילת הזמן, כאשר כולם חוזרים אל ספסלי הלימודים – אנו נזכרים בכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא ובעונש האיום שנגזר עליהם – משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

זה הלקח שרצה הקב"ה ללמד את עם ישראל בהורידם לארץ מצרים ובשעבודם כעם עבדים – "ובשעה שאגאלם אתן להם מצוות פסח שיעסקו בה הם ובניהם ובני בניהם ויאמרו כולם: 'עבדים היינו לפרעה' – נמצאו כולם שווים".

צידה לדרך

בימי הנעורים לומדים לדבר

בימי הזקנה – לשתוק

זו המגרעת הגדולה:

לומדים לדבר לפני שלומדים לשתוק

(רבי מנחם מנדל מקוצק)