הרב אליהו גוט
ט"ז אדר התשפ"ה
כפי הנראה, דווקא בימי ה'הדר קיבלוה' אנו נכנסים לימים לא פשוטים בסוגיית גיוס בני הישיבות. הנתונים עמומים, הנושא טעון, אי אפשר אפילו לבדוק ולברר בלי לדרוך על מוקש.
כפי שמסתמן חלק מנציגי הימין מוכנים להפיל ממשלה וללכת לבחירות על קדושת גיוס בני הישיבות. זה נובע חלקית מכך ש'מובילי דעת קהל', כפי שהם נקראים, בשיתוף פעיל של התקשורת, הפכו את גיוס בני הישיבות לדבר הכי חשוב, יותר מניצחון במלחמה או מהשבת החטופים. מבחינתם, חיסול עולם הישיבות ושינוי הציבור החרדי הוא מטרת-על ששווה גם להפסיד בשבילה.
אנו יודעים שזה לעומת זה עשה האלוקים, וכשזה קם זה נופל, וכנראה שההשקעה של עולם בני התורה בלימוד היא כרגע גירא בעיני השטנים השונים, ולכן דווקא עכשיו הם משקיעים את כל מרצם בזה.
מצד שני, מסורתיים כמו חברת הכנסת גב' גלית דיסטל או השר דודי אמסלם ועוד נשכבים על הגדר בעד בני הישיבות והמשך קיום הישיבות בלי שום שינוי. אין ספור חיילים ומילואימניקים מגויסים, כאלה עם כיפה רגילה וגם המונים עם כיפה שקופה, דורשים שבישיבות לא יפסיקו ללמוד תורה שמגנא ומצלא – הם רואים זאת בחוש בשדה הקרב.
הייתה אף מי שדרשה שבני הישיבות ילבשו מדים תוך כדי לימודם, כדי להדגיש את חלקם וחשיבותם במערכה הביטחונית של עם ישראל. האמת, לבני תורה יש המדים שלהם, שכיום רוב היהודים החרדיים – גם אלה שלא נטועים בבית המדרש באופן קבוע – לובשים אותם.
זה מחייב. כולנו חלק מלגיונו של מלך, והניצחון תלוי בנו.
ועדיין, במפגשים כאלה ואחרים אנו נתקלים בתגובות עוינות ממש, לעיתים עד כדי רשפי שנאה יוקדת. אין טעם לנסות להשחיל הסבר תוך כדי השתוללות של הצד שכנגד. אצל חלקם זה אפילו מגיע ממקום עמוק ואמיתי מבחינתם, למרות שאין לדברים אחיזה במציאות.
מה עושים?
כבר כתבנו פעם שהנקודה המרכזית היא – גם כלפי עצמנו – לדעת להבדיל בין עובדות לבין פרשנות. כל כך הרבה דם רע זורם בעקבות ספקולציות ופרשנות, השערות ודמיונות ללא כל ביסוס, רק כי מישהו אמר משהו, אולי, שמא, חלום או שאיפה.
מספיק לראות את ההתנהלות של מה שנקרא כיום כת הקפלניסטים בנוגע לכל מה שריח נתניהו או משפחתו, לשכתו, ממשלתו או קואליצייתו נודף הימנו. מישהו אמר משהו על קטאר? דורשים ועדת חקירה; וכך הלאה והלאה.
בספרים נאמר שהערב-רב ניזון משרו של עמלק עד ביאת המשיח. השורשים נטועים כבר במאבק הראשון של 'ויתרוצצו'. גם שם חלק גדול מהמאבק ניזון מפייק-ניוז. טענתו של עשיו, שיעקב לקח לו את הבכורה במרמה, היא שקר פשוט לפי פשוטו של מקרא (אונקלוס מפרש בדרך אחרת). הייתה מכירה מוסכמת. שום גזלה. אבל עשיו ממשיך בלי בושה.
כשמתבוננים במגילת אסתר, אנו רואים את ההתנהלות הזאת לכל אורכה. לו רק היו מבדילים בין עובדות לבין פרשנות – סיפור המגילה בכלל לא היה יכול לקרות.
נתחיל ממש מהתחלה, מסירובה של ושתי לבוא לאחשוורוש. הוא חשב שהיא מורדת, והאמת שהיו לה קרן, זנב וצרעת. לו רק היו נצמדים לעובדות – לא היה מקום לכעס. אבל הפרשנות קטלנית.
גם עונשה של ושתי מושתת על ספקולציה של ממוכן – "לא על המלך לבדו עוותה, כי על כל השרים והעמים, כי יצא דבר המלכה". כי וכי וכי. ספקולציה. דמיונות. פייק.
אפשר להמשיך עוד ולפרט על פי חז"ל את כל החשבונות שהיו גם להמן וגם לאחשוורוש בבחירת מלכה חדשה וכו', אבל נמשיך אל גזרת המן. מה הוא חושב ומדמיין כשהוא רואה את מרדכי יושב בשער המלך. הוא משכנע את המלך לגזור שמד על היהודים לאבדם, ומשתמש בהשמצות, שה"י פה"י, "ולמלך אין שווה להניחם". מי אמר? המן, בדמיונו.
נדלג אל הלילה ההוא. המן שוב מדמיין: "למי יחפוץ המלך לתת יקר וגדולה יותר ממני". אם היה נצמד לעובדות היבשות היה חוסך לעצמו הרבה ביזיונות ואת ה"החלות לנפול לפניו". ואחר כך, המכה בפטיש של ה'ונהפוך הוא', שוב בגלל דמיונו המפותח של אחשוורוש: 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?' – ויתלו את המן.
הרעיון הובן, אני מקווה. אפשר למצוא עוד ועוד דוגמאות לעיקרון הזה: עמלק, והיצר הרע בכלל, מורכב מעולם מדומיין ומופרך.
ובמעבר חד לצד שכנגד.
רבבות, אולי מאות אלפי יהודים, נמצאים בתהליך מואץ של התקרבות. גילויים אדירים של קרבת השם, ניסים ונפלאות שהקב"ה עשה לנו בשנה האחרונה, אינם ניתנים כמעט להכלה. יותר מכך, אי אפשר כמעט לזכור את כל מה שקרה מרוב ניסים. אבל אין ברירה, בימים שבהם אנו מודים על הניסים והנפלאות והתשועות והמלחמות חייבים להיזכר. ולהודות.
בדיוק לפני חצי שנה, בארבעה עשר לחודש אלול, שלחו היהודים יד במבקשי רעתם ואלפי ביפרים התפוצצו להם בפנים. ולמחרת, ביום חמישה עשר בו, התפוצצו גם מכשירי הקשר.
והרגו היהודים ואבד את
אסמאעיל הנייה ואת
יחיא סנוואר ואת
סאלח אל-עארורי ואת
חסן נסראללה ואת
האשם ספי א-דין ואת
אבראהים ראיסי ואת
מוחמד דף ואת
מרוואן עיסא ואת
פואד שוכר ואת
אברהים עקיל ואת
עלי כרכי ואת
פתח שריף ואת
רזא זאהדי ואת
עבאס נילפורושאן צוררי היהודים.
והטילים! מישהו זוכר? ערב פסח וערב ראש השנה. אילו ניסים! העולם כולו עמד פעור פה. התופעה מנוגדת לכל סטטיסטיקה וחוק טבע.
בליל שבת פורים משולש, כשהפרזים עדיין יהיו עמוק בתוך השפעת היין, זה הזמן לקלוט את היקפו של נס היין שבדורנו.
החטוף המשוחרר עומר שם טוב סיפר שבמשך חמישה חודשים עשה מדי ליל שבת קידוש מתוך חצי בקבוק מיץ ענבים שהיה ברשותו. ולא רק שהמיץ לא החמיץ, הבקבוק גם לא נגמר, ומדי ליל שבת הוא מזג ממנו כוס מלא. "זה ממש הזכיר לי את נס פך השמן – סיפור קטן שהראה לי כמה אלוקים טוב וכמה הוא איתי".
פורים שמח!
