שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן… לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים… עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים (ט א-ב).
"שמע ישראל וגומר, הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו אומר 'ברוך שהכל נהיה בדברו'. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם" (מדרש רבה ג י).
"מדוע הושיב הקדוש ברוך הוא גויים גדולים ועצומים? וכן, מדוע אפשר להם לבנות בארץ 'ערים גדולות ובצורות'?
הרי כבר מבריאת העולם הייתה הארץ מיועדת לבני ישראל והיא בחזקתם מימי אברהם אבינו. אומנם הורשו אותן אומות לשבת בארץ עד בוא בני ישראל, בבחינת עבדים המשמשים את בן מלך עד שיגדל ויירש את מדינתו" (לקח טוב).
אישה אחת, סבתא בהגדרתה וצעירה ברוחה, סיפרה לי שהיא לוקחת את הנכדים שלה ליום כיף בחופש הגדול.
אין לה כסף לצימרים ולאטרקציות יקרות, אבל יש לה לב ענק ורצון-אש.
הנכדים שלה, מלבד משפחה אחת שגרה בחו"ל, נעים על הציר שבין קריית ספר לירושלים. הם מסוג המשפחות שבריכה אצלם היא משהו מתנפח במרפסת, ונופש הוא לכל היותר להחליף דירה עם מישהו באשדוד. יום הכיף הזה של סבתא הוא שיא שמחכים לו כל השנה.
היא אספה את כולם באיזה פארק-מתקני עץ מרשים והכינה שם תוכנית של 'חפש את המטמון'. התוכנית הכילה סימני דרך מלהיבים שבסופם הגיעו לקיוסק סמוך וקנו לכולם קרטיבים – איזה צבע שרוצים. אחרי הקרטיבים היא יצרה הפעלה של בועות סבון בגיגיות גדולות וחישוקים, ובסוף היא גם חילקה לבנות שרשראות ולבנים מחזיקי מפתחות-פנסים.
וכולם יצאו זוהרים מאושר, עם כוכבים דולקים של שמחה.
מלבד הנכדים החוצניקים שלה, שהגיעו לארץ לבין הזמנים, וסוף סוף, גם הם יכלו להשתתף כמו כולם במפגש השנתי המאחד.
הם באו ישר מהמלון היוקרתי ששהו בו, צמוד לחוף ים עם בריכה גדולה ואטרקציות והפתעות בכל יום, ופשוט לא הצליחו ליהנות בפארק.
הם לא עלו על המתקנים ולא בחרו קרטיב, כי מי אוהב קרטיב קרח, כשכל יום יש גלידות חופשי וטילונים כמה שרק רוצים…
בבועות סבון הם השתתפו מעט, כי זה מרטיב, ורוב הזמן ישבו על הדשא וצפו בכולם באדישות כאילו אומרים: ממה בעצם כולם מתלהבים כאן? אפשר לחשוב מה האטרקציה? ובסוף הם אפילו לא לקחו את השרשרת. לילדה יש סט מושלם של תכשיטי מותג מכסף טהור, מה יש לה לעשות בשרשרת בעשרה שקלים?
וכמו בסיפורים הצפויים, הם היו הילדים הכי עשירים והכי לא שמחים.
"לא יכולתי לשמח אותם", אמרה לי הסבתא, "הם לא היו זקוקים לי".
"האם לא היה עדיף שיושיב שם הקדוש ברוך הוא עמים חלשים כדי שבני ישראל יורישום בנקל בבואם ארצה?
"התשובה לשאלה זו נמצאת בעיון בברכת בורא נפשות המובאת כאן במדרש בקשר לפסוקים המתארים את הערים ויושביהם. אף כאן יש לתמוה אומנם הקדוש ברוך הוא עושה טובה גדולה עם בריותיו בהרוויתם מצמא אולם הבריות נזקקות לטובה זו רק מפני שהקדוש ברוך הוא ברא אותם עם חסרון זה של צמא למים. אילו האדם היה ניברא בשלמות ללא חיסרון זה של צמא הוא לא היה ניזקק למים. מהו איפה חסדו המיוחד של השם בהרווית האדם הצמא? (החתם סופר בספרו תורת משה – ע"פ לקח טוב)
למה השם ברא אותנו חסרים? תלויים בשינה, באוכל, במים? זקוקים לביטחון, להגנה, למישהו שיאהב אותנו, שיעריך, שיכוון לנו את הדרך?
רק תחשבו כמה קלים היו החיים אילו לא היינו רעבים, לא ללחם ולא לצ'יפס ולא לשום דבר שעולה כסף ושצריך לקנות את המוצרים שלו בסופר ולסחוב אותם הביתה ואז לסדר אותם בארונות ובמקרר ובסוף גם לקלף ולתבל ולטגן ולאכול ולפנות שולחן ולשטוף כלים. ועכשיו תחשבו כמה היום שלנו היה פנוי אילו היינו מסתדרים בלי אוכל, כמה כסף לא היינו צריכים להרוויח, וכמה הבנות שלי – בתורנות שטיפת כלים – היו שמחות.
והאמת שלא, הן לא היו שמחות.
אילו לא היינו רעבים לא היינו חווים את נחמת השובע ואת העונג הזה כשכולם יושבים מסביב לשולחן, את שמחת הסעודה וקירוב הלבבות. וזה בלי לדבר על שוקולד…
"על כך נקבע בנוסח הברכה 'בורא נפשות רבות וחסרונן'. ראשית כל מודים אנו להשם על שנטע בנו חסרונות שעל ידם אנו מכירים אותו, אחר כך אנו מוסיפים ומודים גם על האמצעים שנתן לנו כדי למלא חסרונות אלו 'על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי' ועל ידי כך 'ברוך חי העולמים' כלומר בכוחן זוכים אנו לשני העולמות.
"זהו גם פשר הקושי שהציב הקדוש ברוך הוא בפני בני ישראל בבואם לארץ כנען. בטובו הגדול הציב הקדוש ברוך הוא את הבאים לארץ בפני בני ענק כדי שיכירו את חסדי הבורא יתברך שמו, ולא יחשבו שבכוחם ועוצם ידם עשו חיל" (שם).
בורא נפשות רבות. וחסרונן. אתה הכל יכול. בורא כל הנפשות והעולמות, ואין מעצור בידך מלברוא אנשים ללא חסרונות, ללא צרכים או מניעות, ויש להם הכל מייד וביד.
ובכל זאת, בראת לנו חסרונות באהבה כדי שנרים אליך עיניים ונכיר בך; כדי שיהיו לנו תפילה, ובקשה ודמעות – קרבה; כדי שנרגיש את ההישענות האין סופית בחיק האמונה; כדי שנתאמץ ונשתדל בעבודה, ובגדילה.
ואז בראת את מילוי החסרונות, "להחיות בהם נפש כל חי", את השפע האין סופי, את המשפחה והחברים, את כל ההנאות הקטנות והגדולות של החיים, ואת הריפוי והחסד והנס, כדי שנחווה את האושר הזה שיש רק למי שהתמלא לו חיסרון. שנשמח, שנזכור להודות ונרים שוב עיניים. כי הכל מאיתך, ואין לנו מבלעדיך. ברוך חי העולמים.
