גיטי מאירוביץ
כ"א כסלו התשפ"ה
"אמא, רוצה לשמוע וורט?" שאל יהודה כשנכנס הביתה.
"תמיד", עניתי והחמאתי בליבי למלמד שמצליח להחזיר לי הביתה ילד שהעיניים שלו נוצצות למשמע וורט יפה.
"הפעם זה וורט שחשבתי עליו לבד!" פתח הנער הנרגש. "וזה הולך ככה: למה קוראים לרבנים ולגדולי הדור תלמידי חכמים? הרי הם כבר חכמים ולא תלמידים!"
"נו… ומה התשובה?" התעניינתי.
"כי גם בגיל מאה וגם אם אתה כבר יודע את כל התורה ואפילו כל העולם אומר שאתה גדול הדור ושרים לך 'ימים' כשאתה מגיע לאולם – אתה חייב להמשיך ללמוד!" השיב יהודה בטון מנצח. "את מבינה אמא? בתורה שלנו לא מספיק לדעת, צריך פשוט ללמוד!"
"וזה בכלל לא פשוט", סיכמתי וידעתי שהילד שלי, שרק לא מזמן נכנס לעול תורה ומצוות, הפנים את השיעור המרכזי והיסודי ביותר בתורה.
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א).
יהודי נכנס פעם אל ביתו של שר התורה רבי חיים קניבסקי זצוק"ל, וביקש לדעת את סוד הבקיאות העצומה בכל התורה כולה. רבי חיים שמע את השאלה, ומשך בכתף בחוסר הבנה. "מה השאלה?" הוא תהה, והשואל חזר ואמר: "איך מצליחים לדעת את כל התורה?"
"לומדים", השיב רבי חיים והוסיף: "אם רואים יהודי שלומד בכל שבוע חומש עם רש"י, לא מתפלאים שאחרי עשרים שנה הוא שולט היטב בכל הרש"י בתורה, נכון? נו… אז למה יש להתפלא על מישהו שלומד בכל שנה את הש"ס כולו ויודע אותו אחרי כל כך הרבה שנים?"
"ובכל זאת", התעקש השואל, "אולי יש איזו סגולה מיוחדת שמועילה לדעת את התורה?"
"ללמוד זו סגולה טובה מאוד", חייך רבי חיים לשואל ושב אל תלמודו.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו ג–ד).
פרשת בחוקותי נפתחת בהתניה: אם תלכו בחוקות השם תזכו לכל הברכות האמורות בתורה, ואם לאו חלילה, יבואו עליכם קללות חמורות.
ומגלים לנו בעלי המוסר שבפסוק הפותח, במילה 'תלכו' טמון יסוד עצום וגדול שעליו מושתתת כל תפיסת החיים היהודית. התורה בחרה במילה 'תלכו' כדי ללמד אותנו שעבור יהודי המבקש לעשות רצון קונו, עיקר העיקרים הוא הדרך! החלק החשוב הוא להתמיד וללכת, להתקדם, לנוע ולא לעמוד במקום.
קוראת לנו התורה הקדושה ואומרת: יהודים אהובים, אתם רוצים לקבל את ברכות שמיים? מעוניינים ללמוד דרך בעבודת השם? אז תלכו! תתעלו! תתרוממו!
לא קל להיות יהודי של 'דרך', כי העולם הגויי שסובב אותנו ומשפיע עלינו מאמין בהצבת יעדים ובחתירה אל מטרה סופית נבחרת, אבל התפיסה היהודית טוענת את ההפך הגמור: אנחנו אמונים על למידה יום–יומית, על ניסיונות חוזרים, על נפילה ועל תקומה.
אנחנו לא מתעסקים בתוצאה אלא עסוקים בדרך.
"הדרך היחידה להעמדת גדולי תורה ותלמידי חכמים אמיתיים היא רק על ידי התמסרות מלאה לתורה ברכוז כל כחות הרצון וכל הכשרונות וידוע גם ממה שראינו בעינינו בדורות האחרונים כי רק באופן זה היתה עליתם והתגדלותם של כל גדולי ישראל" (רבי אהרן קוטלר זצוק"ל).
"תגידי את האמת", ביקשה ממני יהודייה שרחוקה מאוד מעולם התורה והמצוות, "בעלך באמת יושב ולומד או שהכל פיקציה?"
"פיקציה?" התרעמתי. "על מה את מדברת?! בעלי וחבריו, כמו אבא שלי והאחים והגיסים והמוני אברכים יושבים ולומדים כל יום במשך שעות! אין להם סמסטרים קצרים ואין להם תקופת מבחנים, הם פשוט – או לא פשוט בכלל – יושבים ולומדים כל יום כל היום".
"אבל לא יוצא מזה כלום", טענה בבורות מבהילה האישה שמעולם לא זכתה לטעום את מתיקותה של התורה. "אין לבעלך תואר או תעודה ואפילו לא הכרה".
"זה נכון", הסכמתי ודייקתי: "לא רק שאין הכרה, אלא יש קיתונות של בוז ותועפות של שנאה".
"אז למה לו?" תהתה האישה והצלחתי לשמוע בקולה סקרנות אמיתית. "למה שלא ילך להוציא תואר בתלמוד או בפילוסופיה יהודית?"
"ומה יקרה כשהוא יקבל את התואר?" עניתי בשאלה. "מה הוא יעשה ביום שאחרי כיבוש היעד?"
"בהתחשב במספר שנות הלימוד שלו הוא יהיה דוקטור או אפילו פרופסור", הסבירה הדוברת, "וזה תואר מאוד מאוד מכובד".
"אז זהו, שאצלנו התואר הכי גבוה והכי מוערך הוא תלמיד חכם", סיכמתי עבורה. "אצלנו לא מסיימים ללמוד אחרי שש שנות לימוד ואפילו לא אחרי הוצאת חיבור, מחקר או ספר, כי הלימוד הוא המטרה האמיתית".
"כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק על ידי הבל פינו והגיוננו בה [בתורה] והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס וחלילה אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו… הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה" (נפש החיים).
הקדוש ברוך הוא לא דורש מאיתנו לכבוש את הפסגה, אלא להתאמץ ולעלות במעלה ההר. התורה לא מבקשת מאיתנו שלמות, אלא השתלמות, כי המעשים והפעולות הם בידינו ואילו התוצאה היא מהקדוש ברוך הוא.
ולכן עלינו להתרחק מיעדים רחוקים ומטרות בומבסטיות שהם בדרך כלל עצת היצר המבקש לייאש, ולהתמקד ב'דרך', בעשייה היום–יומית החותרת קדימה, וכך זוכים לחיים "שיש בהם" ובכל הברכות האמורות בתורה.
