“יו! כמה היא מדברת!” סינן יהודה שישב על הספה בסלון וניסה לקרוא בשקט. “את לא יכולה קצת לשתוק?”
איילת, שהפנייה כוונה אליה, הסתובבה לעברו של יהודה ומבט נעלב בעיניה.
“אל”ף – אני לא מדברת הרבה. בי”ת – כל מה שאני אומרת זה חשוב ומעניין. גימ”ל – אני יכולה לשתוק, אבל אני לא רוצה”.
יהודה לא הגיב. הוא רק גלגל את העיניים, תפס את הספר ועבר לחדר, ורק שם ממקומו הבטוח הוא צעק: “שאלתי אם את יכולה לשתוק ואת היית אמורה לענות כן או לא! מה הקשר לענות באל”ף ובי”ת וגימ”ל?”
“זה בגלל שהיא אישה!” נשמע קול מהמטבח. “אתה לא זוכר שלמדנו שהנשים לקחו את רוב הדיבורים בעולם?”
“ספי! הדיבורים שלי זה לא העסק שלך!” התרגזה איילת על התאום של יהודה, שלא משנה מה קורה, דואג לעמוד לימין אחיו. “וחוץ מזה שאני אגיד אותך לאמא שהעלבת את כל הבנות בעולם”.
“לא אני העלבתי, זה כתוב בגמרא”, הניח ספי את טענת המחץ, ואיילת שנותרה חסרת מילים (אף על פי שהיא שייכת למגזר המדבר) שתקה.
“בואו נעשה קצת סדר”, הצטרפתי לדיון בלית ברירה. “הגמרא שאתם מזכירים מספרת שעשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו הנשים וקב אחד התחלק לעולם כולו”.
“נו… רואה?!” זרח ספי.
“איש צעיר, השמחה שלך מוקדמת מדי”, הבהרתי לו והמשכתי להסביר: “זוכרים שהלכתי לאספת ההורים הכללית בבית הספר של איילת? אז הייתה שם הרצאה יפה, והרב שדיבר הזכיר בדיוק את הגמרא הזו, והוא אמר שאין להעלות על הדעת שחז”ל הקדושים יוציאו שם רע על נשות ישראל הצדקניות. לא יכול להיות בעולם שיאשימו אותן באופן גורף ומגמתי באשמת פטפטנות”.
“אז למה הגמרא כותבת כך?” תהה יהודה, ואני חזרתי על דברי הרב: “אנחנו רגילים לתרגם את המילה שיחה, כדיבור ופטפוט. אבל אם תבדקו בתורה, תגלו שהמילה ‘שיחה’ היא מלשון תפילה”.
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים (בראשית כד סג).
ומפרש רש”י הקדוש: “לשוח – לשון תפילה, כמו (תהלים קב א): 'ישפך שיחו'".
יצחק אבינו הלך לשוח בשדה, ומגלים לנו חז”ל שאז הוא תיקן את תפילת מנחה, כי פירוש המילה שיחה הוא תפילה.
“רגע…” חישב יהודה בזריזות. “אז אם כתוב שעשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, הכוונה היא בעצם שעשרה קבין של תפילה ירדו לעולם?”
“תשעה נטלו הנשים ורק קב אחד של תפילה נשאר לעולם כולו”, השלמתי את דבריו וצחקתי למול איילת שחגגה את כוח התפילה מול הבנים.
”עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים ואחד כל העולם כולו” (קידושין פרק ב).
אבא שבשמיים,
באהבתך האין-סופית ציווית אותנו לשמור ולקיים את החגים והמועדים. עד השנה החולפת, סוכות היה חג של אור ושמחה, מוזיקה מתגלגלת בין המרפסות וריחות של סכך טרי. עד השנה החולפת, סוכות כינס את העוצמות של הימים הנוראים והוביל אותנו אל השיא, אל שמחת תורה.
אבל בשנה שעברה נאלצו יהודים להשיב את ספרי התורה אל ארונות הקודש, ובשעה שהשמיים נצבעו באדום ורעמי טילים ואזעקות נשמעו ברמה, נכנסו חיות טרף אל כרם ישראל והעמידו מול עינינו אלפי ארונות של נרצחים קדושים.
אני מודה אבא, ההכנות לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה מלוות במועקה, בפחד ובקושי.
אני מתקשה להביט בסוכה החגיגית ובקישוטים הנוצצים ובאתרוג המהודר, כי המחשבות שלי נתונות לדירות העראי של מאות אלפי אחיי ואחיותיי שנודדים כבר שנה ואין להם בית לשוב אליו.
וכשעלי להיכנס אל המטבח כדי לבשל את מטעמי החג או כשאני מוסיפה עוד פריט הנוגע לבגדי החג של הילדים, אני לא יכולה לשמוח כי ליבי יוצא אל האימהות שבניהן ובנותיהן שבויים בידי מרצחים, והן רק רוצות לדעת אם הם חיים, אם מישהו מגיש להם אוכל, אם יש להם בגד וכסות להתעטף בהם בלילה.
וכשהילדים שלי מבקשים להוציא את השולחן לסוכה והם מוסיפים כיסא לאושפיזין שיבואו, אני מרגישה איך הדמעות שוטפות את העיניים והלב שלי מתכווץ בכאב, כי מאה ואחד כיסאות ריקים עומדים וממתינים וצועקים בדומייה את שמותיהם של אלה שנחטפו כבר לפני שנה.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיוֹת שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת. מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי, וְלִפְנֵי קוֹנֵךְ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי, וּבְעַד עַמֵּךְ רַחֲמִים שַׁאֲלִי, כִּי כָּל לְבַב דַּוָּי וְכָל רֹאשׁ לָחֳלִי" (תפילת נעילה).
שומע תפילה,
עשרה קבין של שיחה הורדת לעולם, וגזרה חכמתך שתפילה בכוחה לבטל גזרות קשות. משכך, ריבון כל העולמים, אני מעיזה פניי לבקש ולהתחנן בשם נשים ואימהות שמשיחות את ליבן לפניך – אנא ממך, רחם!
אסוף את האנחות המשתברות של האימהות הצדקניות, קבץ את הדמעות הרותחות שזלגו על לחיים. לקט את התחנונים שנלחשו בהדלקת הנרות ואגוד את התפילות שעלו בין רגעי חולין.
קח את תשעת הקבין של השיחות, את תשעת הקבין של התפילות, והושע את בניך האהובים.
כְּהוֹשַׁעְתָּ מֵאָז עֲדָתֶךָ, כֵּן הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ… כֵּן הוֹשַׁעֲנָא. אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא. אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא.
גיטי מאירוביץ
י"ח תשרי התשפ"ה