נקודותיים | רוצים שינוי

"אמא, כמה ימים עברו מאז שהתחילה המלחמה?" שאלה אותי איילת, ואני מניתי את הימים – המאות, העשרות והיחידות – בכאב שלופת את הלב.
האומנם? אנחנו כבר מונים מאות רבות? הרי כשפרצה המלחמה, רצינו לקוות שנזכה לנס מהסוג שקרה בעבר… כשבשישה ימים הסתיימה המלחמה.
אבל לא זכינו, ועם אחינו כל בית ישראל, אנחנו מונים יום ועוד יום. ימים שכל אחד ואחד מהם נושא בחובו כאב ואובדן, קושי וצער אין-סופי, ולצערנו אנחנו עדיין סופרים ובוכים. סופרים וסופדים. סופרים ומתפללים…
"אמא, כמה ימים עברו מאז שבית המקדש נחרב?" שאלו אותי התאומים, ואני מניתי את הימים – האלפים, המאות, העשרות והיחידות – בכאב שלא הותיר לי מרווח נשימה.
שבע מאות ושלושה עשר אלף, תשע מאות וארבעים ימים חלפו מאז החורבן הגדול, וכל אחד ואחד מהם נושא בחובו כאב ואובדן, קושי וצער אין-סופי, ולצערנו אנחנו עדיין סופרים ובוכים. סופרים וסופדים. סופרים ומתפללים…
מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ בְּבֵית בְּחִירָתָךְ, בִּנְוֵה הֲדָרָךְ, בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְמִקְדָּשָׁךְ.
אחד הפלאים הגדולים בעולם הוא הפלא של העם היהודי. הראשון שבהם הוא הנס הפיזי. העובדה שהעם שרד חורבן, שמד, רצח עם, כליה ומאורעות טראומתיים שהיו אמורים לאבדו – ובכל זאת הוא חי וקיים.
והנס הנוסף הוא הנס המנטלי. העובדה שלא התרגלנו לגלות, שאנחנו עדיין מרגישים את היותנו עם סגולה, מובדלים מהעמים, מורמים מגויי הארצות.
כל בר דעת מבין שההרגל הוא מוכרח המציאות. ההסתגלות היא כוח שחזק כמעט יותר מכל, שכן גם אנשים שנמצאים במצבים קשים מאוד, במוקדם או במאוחר מתרגלים אליו.
למעשה, קבוצת חוקרים החליטה לבדוק כמה זמן אורך לסגל הרגל חדש. הם ביקשו מאנשים לבחור הרגל חדש, כגון שתיית כוס מים עם ארוחת צהריים, או ריצה של מספר דקות לפני ארוחת ערב. קבוצת המחקר התבקשה לדווח מדי יום מה רמת ההסתגלות להרגל החדש. בתום המחקר התברר כי נדרשים 66 ימים בממוצע כדי להפוך התנהגות להרגל אוטומטי.
שישים ושישה ימים דרושים לשינוי, ואילו האומה הישראלית נמצאת בגלות כבר 713,940 ימים ואיש לא הסתגל.
לכאורה, אחרי כמעט אלפיים שנה, היינו מצפים שהשינוי יהיה מאחורינו. שנתרגל לגלות, לקושי, למיאוס ולעניות המנוולת. אבל זה לא קורה.
היה מצופה שנתרגל להיות אומה בזויה, ושנסתגל לעובדה ששונאים אותנו. אבל המציאות מוכיחה ההפך: לרוב מוחלט של היהודים גו זקוף ותודעת לאום מובהקת. היהודים יוצרים ומשפיעים בכל מקום שבו הם נמצאים. הם מחוללים שינויים מהותיים ולא מפסיקים לחלום ולשאוף לרגע שבו הם ישובו אל המעלה הגדולה שהייתה נתונה להם בעבר.
"היהודים עשו מאבק מופלא בעולם הזה, בכל הדורות; ועשו זאת כשידיהם קשורות מאחורי הגב. המצרים, הבבלים והפרסים מילאו את הפלנטה בקול ובהדר, ואז דעכו ונעלמו; היוונים והרומים הלכו אחריהם, עשו רעש עצום, ואז נעלמו; עמים אחרים קמו והחזיקו את הלפיד שלהם גבוה במשך זמן מה, אבל הוא נשרף, והם יושבים בדמדומים עכשיו, או נעלמו.
"היהודים ראו את כולם, חוו את כולם, ונותרו כפי שהיו תמיד, ללא הזדקנות, ללא חולשות של גיל, ללא היחלשות של חלקי הגוף, ללא האטה באנרגיות שלו, וללא הקהיית מוחם הערני והמפולפל. כל העמים הם בני תמותה מלבד היהודים; כל שאר הכוחות חולפים, אבל הם נשארים. מהו סוד האלמוות שלהם?" (הסופר והוגה הדעות סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס, המוכר בשם העט מַארְק טְוֵוייְן)
כדי להבין למה התהליך, הטבעי לכאורה, של השינוי לא מתרחש במקרה של העם היהודי, עלינו לחזור אל אותם משלים שבהם השתמשו חז"ל פעמים אין-ספור: משל לבן מלך… בן מלך שסרח, שכן לא דומה אזרח שמושלך מביתו ומאבד את מיקומו החברתי, לבן מלך שעוזב את הארמון ונאלץ לגור בין פשוטי העם. בעוד האזרח הפשוט מתחיל תהליך טבעי של היטמעות והסתגלות, בן המלך ממשיך להתגעגע, לייחל ולחלום על הרגע שבו ישוב אל בית המלכות.
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט).
רש"י: "סְגֻלָּה – אוֹצָר חָבִיב, כְּמוֹ 'וּסְגֻלַּת מְלָכִים': כְּלִי יָקָר וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהַמְּלָכִים גּוֹנְזִים אוֹתָם; כָּךְ אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִשְּׁאָר אֻמּוֹת. וְלֹא תֹּאמְרוּ: אַתֶּם לְבַדְּכֶם שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֲחֵרִים עִמָּכֶם, וּמַה יֵּשׁ לִי עוֹד שֶׁתְּהֵא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת? כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְהֵם בְּעֵינַי וּלְפָנַי לִכְלוּם".
אנחנו בנים למלך מלכי המלכים, ובשל חטאינו גלינו מארצנו. הושלכנו מהארמון, התרחקנו מהממלכה ומאז אנו תוהים, טועים ותועים.
אבל בשום שלב לא שכחנו את העובדה שאנו בנים למקום, בני מלכים. לא היה רגע שלא הכרנו בהבדל המהותי בינינו ובין אומות העולם – שהם רצים ואנחנו רצים. הם רצים לבאר שחת ואנחנו רצים לחיי העולם הבא. בשום תקופה לא איבדנו את הזיכרון היהודי שמחזיר אותנו לגדולה, לגבורה ולמלכות הראויה לנו.
וזו הסיבה שאנחנו לא מסתגלים ולא נסתגל לגלות. מבחינתנו, זה בלתי אפשרי.
מֶלֶךְ רַחֲמָן – רַחֵם עָלֵינוּ, טוֹב וּמֵטִיב – הִדָּרֶשׁ לָנוּ, שׁוּבָה עָלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ, בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנֶךָ
בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה, כּוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ, שַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוֹכוֹ
וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּם לְדוּכָנָם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם, וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ.