ישראל א' גרובייס
י"ח חשון התשפ"ו
כשהעיתונים מחליפים את ספרי המוסר
במקום לכעוס ולזעום, אני מרשה לעצמי קצת לקנא.
איזה רעיון כביר. לקום יום אחד, להיעלם לכמה שעות, להשאיר מכתב אהבה לקרובים אלינו, ואז ללכת אל הים הגדול ולעשות תשליך שיותיר את כל ההיסטוריה האפלה שלנו במצולות ים.
הנקודה הנעלמת. 'הצייד' של פאולו פאצ'ולו
לא יודע אם זו זקנה או בלבול, אבל בשנים האחרונות אני ממש מתקשה לעשות הבדלה בין האקטואליה לספרי המוסר. לרגעים נראה כאילו כל מגידי המישרים מאז דובנא ועד למוסאיוף ירדו מהבימה, ובמקום למשול משלים חכמים – הם התחילו לכתוב את הידיעות שכולנו נקרא בעיתונים.
כבר לא צריך לכתוב משל ארוך על כפרי אחד שהסתבך בשקר קטנטן, ובמקום לבוא ולהתוודות עליו החליט לשקר שקר אחד קטן ולעבור הלאה, אלא שאז הגיע השופט והחלו השאלות, והשקר הקטן הלך וגדל וגדל, עד שהרעיש מדינה שלמה. אותו כפרי היה כל כך נואש, עד שהחליט לזרוק את עצמו ואת שקריו אל תוך המים. אלא שאז הגיעו אנשים והחלו לצלול אל תוך המים ולחפש את שקריו שבמצולות.
היום במקום מגיד ישיש עם קול גבוה ויכולת רטורית שזועקים מול ארון הקודש הישן, קיבלנו טיפוסים הרבה פחות מוכשרים והרבה יותר מעונבים, שיושבים באולפנים ומקריאים מהטלפרומפטר. המסר אותו מסר. משקר לא מרוויחים. כלום לא מרוויחים.
בכלל, כל העניין הזה עם המערכת המשפטית, יכול לפרנס שיעור שלם על מושג ה'נגיעה'. הכלל הראשון שכל דיין בעולם יודע ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", ולכן במקרים שהמשפט והחקירה נוגעים אליו במישרין או בעקיפין, אין שום סיכוי בעולם שהוא לא יעוות את דרכו.
בקיצור, אל תעזבו את ספרי המוסר הישנים והקדושים – אבל אם כבר מזדמן לידכם איזה כתב–עת לעיין בו, אל תחמיצו את הלקחים שמלמדים אותנו.
ההבדל הבולט בין ספרי המוסר לעיתונים הוא, שאת הראשונים אתה צריך לקרוא והאחרונים קוראים אליך בזעקות, בכותרות ובדיווחים בלתי נגמרים. אם 'סדר מוסר' נמשך כחצי שעה ביום, קריאת החדשות אין לה סדר, ברגע שאתה עושה 'הפסק' של רגע, אתה כבר לא יכול לחזור. כבר דפדפו הלאה ועברו שתי פרשות קדימה.
ואתה רוצה לצרוח: הושענא נפש מבהלה.
בליל שלישי השבוע, אחרי העצרת הגדולה, לפני העלאת החוק השנוי במחלוקת, בין היעלמותה של הפצ"רית לשובה בשלום, בין הצוללנים שיצאו לחפש לפקידים שלא מפסיקים להתל בכולנו – הרגשתי כמו מנחם בגין הזקן. רציתי לקום ולזעוק ברחובות: רבותיי, אינני יכול עוד. לא רוצה יותר להתעסק עם אקטואליה. זקנתי, לא עומד בקצב.
ואם חסר משהו, ההשגחה הפרטית גזרה עלי – ועליכם קוראים נכבדים – שעוד אאלץ בשבוע כזה לכתוב טור שינתח את המצב מזווית קצת יותר מתוחכמת.
כמו בהרבה מקרים מבולבלים שכאלו, נכנסתי אל ביתו של ידיד עמוק ורחב–דעת. גם לו אין באמת כוח לדבר על פצ"רית אחת ששבוע שעבר לא הכרנו ושבוע הבא גם לא נכיר. במקום זה הוא ביקש לדבר על ציור.
האמת שקצת קשה לדבר על ציור, כמו שקשה לרקוד על מחשבה. אבל ידידי יודע לעשות גם את זה. בדרך כלל בשלב זה הוא משתתק, שואב קצת עשן שמסכן לו את הריאות ומעורר את גלגלי המוח, ומתחיל לדבר.
הפעם, במקום לדבר הוא מעלעל באלבום ישן. אחרי כמה דפדופים הוא מראה לי ציור יפהפה. 'הצייד' קוראים לו. וזה בדיוק מה שרואים בו: קבוצה גדולה של פרשים רכובים על סוסים, דוהרים אל תוך יער ירוק שמתחיל להחשיך. לצד הרוכבים יש גם חיילים שמחזיקים רמחים בידיהם ולמרגלותיהם מתרוצצים כלבים. הרבה צבעים ססגוניים שדוהרים אל תוך חשכת היער.
אני מביט כמה רגעים. הציור בהחלט יפה, אבל בואו נאמר שכבר ראינו יצירות כאלו בחיים. מה אתה רואה פה? אני שואל, והוא עוצם עין אחת ומתבונן שוב. מכל ההתרחשות המדהימה שקופצת בציור, הוא מרים אצבע אל נקודה אחת קטנה שכמעט לא שמתי לב אליה. אי שם באופק נראה לו יצור קטן, קשה לדעת אם זה כלב–ציד או עגל ניצוד.
הוא שואף עוד קצת עשן, מצמצם עין שמאל ולוחש: "זו הנקודה".
סבר פנים. הגר"ש הירשלר זצ"ל בחדר תפילו של השדי חמד בחברון
כן, אל תיבהלו, גם אני עוד לא ממש מבין. וזאת ההזדמנות שלי ללמוד משהו על פרספקטיבה.
במשך אלפי שנים אנשים ציירו ציורים. חלק מהם השתמרו בידינו. הם מרגשים, אבל מאוד פרימיטיביים. מה שחסר להם, בעיקר, הוא פרספקטיבה. היכולת לצייר תלת–ממד. כשחושבים על זה, מדובר אכן ביכולת מאוד מורכבת. יש לך דף חלק, ובאמצעות כמה קווים אתה צריך לתת לצופה תחושה של עומק. איך עושים את זה?
אי שם לפני קצת יותר מחמש מאות שנים, גילו הציירים של תקופת הרנסנס את הטריק. במילה אחת: פרספקטיבה. זהו עיקרון גיאומטרי שכל אחד מאיתנו מכיר. כאשר אנחנו עומדים ומסתכלים אל המרחק, קורה משהו פשוט מאוד: ככל שחפץ ניצב רחוק יותר, לכיוון האופק, כך הוא נראה קטן יותר.
כשאנו מביטים בשני קווים מקבילים – למשל פסי רכבת ארוכים – ככל שהם הולכים ומתרחקים, נראה לנו כאילו שני הקווים הולכים ונפגשים עד שהם נעשים לנקודה אחת שבה הם נעלמים. לנקודה הזו, קוראים הציירים 'נקודת מגוז'. או 'נקודת ההיעלמות'.
בעצם, הנקודה הזו היא לב–ליבו של הציור. הציירים המומחים יודעים למתוח מהנקודה הנעלמה הזו – קווים ישרים וגיאומטריים שמסייעים להם לחשב באופן מדויק איך ליצור אשליה של עומק.
הציור שבו פתחנו, "הצייד", נוצר בידי אחד האומנים הראשונים שהשתמש בטריק הזה – הצייר פאולו אוצ'לו מפירנצה. ספר איטלקי עתיק שמשרטט את קורות חייו של אוצ'לו, מביא עדות מאשתו שתיארה את האובססיביות של בעלה בכל מה שקשור לפרספקטיבה של הציורים שלו, עד שהיה נשאר ער כל הלילה, כדי למצוא את נקודת המגוז המדויקת ביצירה שעליה עבד.
ידידי שואף עוד קצת עשן, מצביע שוב אל הנקודה הנעלמת ההיא. "אתה מבין", הוא מסיים, "הפצ"רית שכולם מביטים בה, היא בסך הכל נקודת מגוז של כל האליטה הישנה. היא עצמה לא ממש מעניינת, אבל אם אתה רוצה להבין את הציור הישראלי כולו, פשוט תמתח קווים ממנה ותתחיל להבין איך נראים אנשים שבטוחים בעצמם יותר מדי, עד שהם מאבדים את הזהירות".
עכשיו צריך לעקוב אחרי החוטים שנמשכים מהנקודה הזו, בתקווה שהם לא טבעו במצולות הים.
ובמעבר חד ומחודד, בין אור לחושך.
הודעת אבל אחת שהגיעה מלונדון, החזירה אותי למסע מרתק שזכיתי להצטרף אליו לפני כמה שנים.
בדרך כלל מסעות כאלו מתרחשים בחוץ–לארץ, מצולמים ומתפרסמים בעיתונים בהבלטה גדולה. אבל הפעם, נגזר עלי לשמור את הכל בסוד.
נכנסתי אל תוך מונית שבה ישב יהודי אריסטוקרט מלונדון. קראו לו רבי שמעון הירשלר, ושאר הרוח שנדף מכל מילה שלו מילא את כל המונית ביראת הכבוד.
חוץ מהעובדה שהוא היה מגיד שיעור ומחנך שהעמיד תלמידי חכמים עצומים בלונדון, הוא זכה בחייו לעמוד מאחורי הוצאתם של עשרות חיבורים מרתקים, בעיקר של בני משפחת הגאון רבי עקיבא אייגר זי"ע אך לא רק.
אך המסע שאליו יצאנו באותו יום, היה אל העיר חברון. שם, בבית עלמין שאיש כמעט אינו פוקד, טמון אחד מגדולי ישראל המרתקים של הדורות האחרונים, רבנו חיים חזקיהו מדיני זי"ע, מחבר האנציקלופדיה העצומה 'שדי חמד'.
והנה תופעה: רבי שמעון הירשלר, בן למשפחת אצולה מפרשבורג, דבק בכל נפשו רוחו ונשמתו בגאון הספרדי הזה. הוא היה מדליק נר תמיד לנשמתו, ויותר מזה, הוא יצא בשלל מיזמים תורניים להפצת תורתו (הוא שעומד מאחורי הספרים 'אגרות השדי חמד'; ספר התולדות 'אור החמה'; שדי חמד על התורה, על המועדים ועוד יצירות פאר שכולן בהוצאת מכון 'שם עולם').
"תשאל אותו", הפציר בי ידידו ושותפו למיזם, הרה"צ רבי שבתאי שמואל וייס מווערבוי – שערך בפועל את הספרים הללו, "מה פתאום הוא נתפס דווקא ל'שדי חמד'". שאלתי אותו, תוך כדי שאנחנו עוברים ברחובות חברון, בבית שבו התגורר.
"אין דרך להסביר", הוא אמר בחיוך, "פשוט צריך ללמוד את תורתו, ולהבין".
השבוע, אחרי שהסתלק רבי שמעון לבית עולמו, התגלה הסוד. הגר"ש וייס שנסע ללונדון לנחם את האבלים, הופתע לשמוע את הסיפור הבא.
הוא התרחש בערך לפני כחמישים שנה. לר"ש הירשלר זצ"ל היה מנהג טוב לצאת פעם בשבוע לביקור חולים בבתי החולים שבלונדון. הוא היה משוטט בין המיטות, מחפש יהודים מאושפזים ומחזק את ליבם.
באותו יום הוא חלף ליד מיטה, ופתאום חולה אחד שנראה כמו גוי צעק לעברו: 'רבי, גם אני יהודי, מותר לך לבקר גם אותי'. רבי שמעון מיהר והתיישב לצידו. ואותו יהודי החל לספר על עצמו. אביו, כך התברר, היה אחד מבני ביתו של הרב ה'שדי חמד', והוא כילד קטן הסתובב שם בבית הרב.
"פעם אחת", סיפר החולה, "כשהייתי בבית הרב, נשמעו דפיקות בדלת, ואני רצתי לפתוח, כדי שלא להטריח את החכם. אלא שאז השדי–חמד עצר אותו בידו ואמר: 'לא בני, כאן בבית, אני זה שפותח'.
"החכם התקרב לדלת, ואז קרה משהו מעניין: הוא עצר לרגע, התבונן בדף שהיה תלוי על הדלת, שהה קצת ורק אז פתח. לאחר מעשה, רצתי לראות מה כתוב על הדף. היו כתובות שם מילות המשנה: 'והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות'".
רבי שמעון הירשלר שמע את הסיפור, וכל כך התפעל, עד שמאז הקפיד כל יום להדליק נר לעילוי נשמתו של אותו חכם.
השבוע, כשהם נפגשו במתיבתא דרקיעא, ה'שדי חמד' קיבל את תלמידו האהוב בסבר פנים יפות. זכותם תגן עלינו.
