הורות היא אולי הזירה הרגישה ביותר לנקודות עיוורון. בתוך בית עמוס בילדים, לעיתים גם קטנטנים שדורשים טיפול ונוכחות אינטנסיבית סביב השעון, וגדולים שמעסיקים את מוחנו בהמוני דאגות, אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו מצליחים להסתיר היטב את הלחץ, העייפות או התסכול שלנו.
בפועל, ילדים (גם תינוקות) קוראים את שפת הגוף ואת 'האווירה' הרבה יותר מאשר את המילים. נוסף על כך, לעיתים קרובות אנחנו מגיבים בחוסר פרופורציה להתנהגות של ילד, פשוט כי היא מהדהדת משהו שאנחנו לא אוהבים בעצמנו או פצע מילדותנו.
איך משתמשים בידע שלנו על המונח נקודת עיוורון ככלי הורי?
החיים בבית עמוס, במיוחד כשיש בו גם ילדים גדולים וגם תינוקות שדורשים טיפול אינטנסיבי וכפול, מחייבים אותנו להיות ממוקדי מטרה כדי לשרוד כל יום. המוח נמצא ב'משימה': להאכיל, להרדים, לארגן תיקים, לצאת בזמן.
ואז, כשאת מרוכזת לחלוטין בארגון של הבוקר או בניסיון להשכיב את הקטנים לישון, באותו רגע אחד הילדים הגדולים ניגש אלייך, מספר משהו על חבר מבית הספר או סתם מתמהמה בנעילת הנעליים. הקשב שלך כל כך ממוקד במשימה ההישרדותית של צליחת הבוקר, שאת נכנסת לעיוורון קשבי. העובדה שעומדת מולך היא שהילד עובר עכשיו משבר רגשי קטן או זקוק לחיבוק, אבל את מחמיצה את זה לחלוטין ומגיבה בקוצר רוח ("נו כבר, תנעל!"). זה לא קורה מחוסר אהבה, אלא כי המוח סימן באותו רגע את התנהלותו של הילד כ"הפרעה למשימה" ולא כמישהו שמגיע לאמא לקבל את החיבוק שהוא זקוק לו.
בכל בית יש מצבים שחוזרים על עצמם. זה הילד שנזכר בבוקר ברגע האחרון בחתימה שהוא צריך או במבחן שלא התכונן אליו מספיק, או זה שתמיד מעיר את כולם באגרסיביות. חשוב לבדוק אם אין לנו איזה עיוורון כלפי הטריגרים, ופשוט לא זיהינו את המסר או הצורך כי אנחנו תקועים בנקודת עיוורון כלשהי. כשאנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים בכעס לא פרופורציונלי למשהו שאחד הילדים עשה, זה המקום והזמן לעצור ולשאול את עצמנו: האם יש כאן נקודת עיוורון? האם אני כועס עליו, כי יש פה משהו שזה מזכיר לי בעצמי או ביום שעבר עלי? האם יש משהו בילד שאני לא רואה?
כשהילדים גדלים אפשר ללמד אותם את המושג ברמה המותאמת להם. אפשר לעודד אותם לשתף איך פעולות מסוימות שלנו גורמות להם להרגיש. אם ילד אומר: "אמא, את נראית לי קצת לחוצה כשאנחנו יוצאים מהבית", זו הזדמנות לא לבטל את דבריו ("אני לא לחוצה, אתם פשוט איטיים!") אלא להכיר בכך שזו כנראה נקודת עיוורון שאפשר לשפר.
נקודת עיוורון נוספת היא התיוג שאנחנו מתייגים את ילדינו. כשאנחנו מצמידים תווית לילד ("האחראית", "השובב", "העצמאי", "הביישן"), המוח שלנו מתחיל לחפש באופן פעיל רק את ההתנהגויות שמאשרות את התווית הזו, ונהיה עיוור כמעט לחלוטין להתנהגויות סותרות. לדוגמה, אחד מהגדולים יכול לקבל במהירות את תווית "הבוגר והאחראי". ההורים ישימו לב לכל פעם שהוא עוזר ויתגמלו אותו על כך, אבל יהיו עיוורים לרגעים שבהם הוא זקוק ליחס ילדי, לחיבוק או ללגיטימציה להתנהג בחוסר בגרות. כשהוא "נשבר" פתאום, ההורים מופתעים, כי הם איבדו את היכולת לראות את המורכבות שלו מעבר לתפקיד שהם ליהקו אותו אליו.
עיוורון נוסף שראוי לשים לב אליו הוא עיוורון הפער הבין–דורי, שאומר בפשטות כי אנחנו חושבים בהתאם לגיל שלנו ולסיטואציות שאנחנו חווים, אבל שוכחים שאחרים, מבוגרים או צעירים מאיתנו, חווים את אותן עובדות בצורה אחרת לגמרי. קל מאוד להבין כשאנחנו חושבים על כך באופן פיזי הניתן למדידה, כמו כמה כוח יש לנו היום לפתוח פקק עקשן של בקבוק, לעומת כמה מאמץ זה ידרוש, נניח, מילדנו בן החמש. לו זה יארך הרבה יותר זמן ולא בטוח שהוא יצליח במשימה. כך גם לסבתא בת השבעים. נכון שמוזר יהיה להסתכל עליהם כעל לא משתדלים מספיק, או שאם רק ירצו הם יצליחו? אנחנו יודעים שכל אחד בגילו, במקומו וביכולותיו, יכול לעשות דברים בצורה מסוימת. חייבים להיזכר בזה, כי נקודת העיוורון כאן היא המחשבה שאם אצלי זה כך, אז גם אצלם זה אותו הדבר. כי אנו נוטים להשליך את המניעים ונקודת המבט שלנו על בני משפחה אחרים (כמו סבים וסבתות), ועיוורים לכך שהם חווים את אותה סיטואציה ממש מתוך עולם פנימי שונה לחלוטין.
איך זה נראה ביום–יום? נניח שסבתא מגיעה מעיר אחרת פעם בשבוע כדי לעזור לטפל בילדים. האם (הבת שלה) חווה את היום הזה כמבצע לוגיסטי – צריך לארגן, לתקתק משימות, להספיק כמה שיותר. הסבתא, לעומת זאת, רואה במפגש הזדמנות רגשית לבניית קשר ומשמעות. האם עלולה לכעוס כשהסבתא מתמהמהת עם אחד הילדים במקום "לקדם עניינים", כי היא עיוורת לצורך הרגשי של הסבתא בקשר איטי. ובמקביל, הסבתא עיוורת ללחץ התפקודי וההישרדותי שבו האם שרויה. הקונפליקט נולד בדיוק בנקודת העיוורון המשותפת הזו.
ולסיכום, איך פותרים את נקודת העיוורון? מכירים בה. מסכימים לקבל את העובדה הפשוטה והאנושית: אנחנו לא רואים הכל.
ההבנה שיש לנו נקודות עיוורון היא עצמה צעד ענק לקראת יציבות רגשית ומערכות יחסים עמוקות יותר.
חסד של אמת
נא התפללו או עשו משהו לעילוי נשמתם של הנפטרים שלא הותירו זש"ק:
אברהם עבר בן יעקב שמעיה וחנה בת יעקב שמעיה – אח ואחות צדיקים שלא זכו להתחתן ועברו מסכת חיים של צער וייסורים.
כמה מילים
אני מתלוננת על צפיפות בבית. באמת זה מקשה עלי מאוד. אין לי מחסן, ולכן חדר אחד חייב להכיל מה שמחסן צריך להכיל, וככל שאני מנסה לצמצם, הסיפור רק מסתבך והולך. אשמח לחוכמת ההמונים דכאן, אולי מישהי תוכל להחכים אותי.
בואו נניח שמדובר בסבתא כמוני, שהילדים שלה גרים מחוץ לעיר ומגיעים לשבתות, ונניח שרק משפחה אחת מגיעה לשבת אחת בשנה, הרי צריך בשבילה מיטות? בהחלט כן, אבל לא רק מיטות. צריך גם מזרנים, ולכל אחד שבא צריך כרית וגם שמיכה, כי לפעמים הם מגיעים בחורף, ולכל כרית ושמיכה ומזרן צריך שיהיה סט כלי מיטה. וכיוון שברוך השם מגיעים תינוקות, צריך לול ולפעמים שניים, וגם כיסא תינוק כדי שיוכל לשבת איתנו סביב השולחן, וגם כיסאות, כי לרוב הכיסאות ליד השולחן הגדול בסלון לא מספיקים, ולכן ערמת כיסאות היא מאסט.
נסו לחשב במטרים כמה מקום הכבודה הזו תופסת, והיא רק התחלה, כי היא הבסיס. מה עם קופסאות משחקים? נניח מגנטים. לא מדובר בקופסה קטנה שמכילה מאה חלקים אלא קופסה שמכילה אלף לפחות, כמוה גם קליקס ולגו ודופלו לקטנים יותר, וערמות ספרים לכל גיל ומצב, ושום קופסה כזו לא מצליחה להידחק לשום ארון, וגם אם אחלק את הכבודה לשתי קופסאות קטנות יותר שייכנסו לארון, הן יסתמו לי את כל מרחב התלייה.
אני חושבת על זה כשאחותי מספרת לי על דירת ה'סלח לי' של הזוג הצעיר התורן שלה. נבצר מבינתי לתפוס את צורת החיים המינימלית הזו, שבה כל שמיכה היא מפגע בחדר, ולכל כיסא יש הריבוע שלו כי אין יותר מזה. אני מעדיפה לשכוח שגם הילדים שלי התחילו כך (ובכל זאת נראה לי ש"הסלח לי" הולך וקטן עם השנים…) אני מעדיפה לזכור את הדירה שאליה נכנסתי אני כנשואה צעירה. נכון שהתקשינו למצוא, אבל אף אחד לא חלם אז שיהיה קשה להשיג דירת מחסן ודירת סלח לי ודירה בלי חלון ובלי אוורור, בקומה מינוס שתיים בחניה, במחיר מופקע.
אני נכנסתי לדירת שני חדרים מתוקה. היה חדר שינה והיה סלון. לא היינו צריכים יותר. גם כך ממילא לא היינו כמעט בבית. הוא בכולל, אני בעבודה, ואחר כך נפגשים לארוחת ערב אצל ההורים. אבל כשחזרנו הביתה הייתה רווחה. היה אור ואוויר ומרחב. לו היינו ממשיכים לגור בדירה הזו ומגדלים בה ילדים, היה בקושי מקום לישון, ובוודאי אי אפשר היה לארח אורחים. לכן טוב שעברנו לאשדוד ורווח לנו בגדול, ועם זאת כבר צפוף.
צפוף, כי ברוך השם החיים גורמים לנו להצטרך כל מיני דברים, כמו כיסאות נוספים למשפחה שמתרחבת או לאורחים, סולם, מאוורר נוסף, מיטות מתקפלות, מקפיא, מקרר נוסף לחגים העמוסים ופוף ענק למקרה של כאבי גב (מומלץ מאוד! מניסיון!). כל מה שצריך לאחסן במחסן. אבל אין מחסן…
אני מנסה לחשוב מה קורה לאנשים שיש להם דירות קטנות יותר והילדים שלהם, על משפחותיהם הברוכות, באים לשבת, ובאמת אין לי מושג איך הם עושים את זה. אילו תמרונים צריך לעשות זוג בוגר שמארח את ילדיו ואין לו מקום בבית לעוד כיסאות מיותרים ולעוד מזרנים.
ואם מישהו חושב שהצפיפות מתבטאת רק במקומות השינה, כדאי שיציץ לרגע למגירת הסירים שלי. לשבת רגילה מספיק גודל מסוים של סיר לכל מאכל והגודל סביר ונורמלי, אבל כשהילדים באים עם ילדיהם, הבישול עובר לסירי ענק. איפה אפשר לאחסן אותם במטבח רגיל ונורמלי? הם תופסים את כל המגירה ולא נשאר מקום לכלום!
יש פה איזה סוד שנפלא ממני. אני מחפשת את הפתרון שלו.
