אריה ארליך
כ"ג אייר התשפ"ג
האם אנו מסוגלים לשנות את תרבות הדחיפות והלכלוך באירועים ציבוריים? מכתב מעורר מחשבה
לפעמים אין מנוס מחשיפת סודות מקצועיים. אחת התובנות שגיליתי במרוצת שנים של כתיבה פומבית, היא העובדה החשובה הבאה: טור או כתבה בעיתון לא משנים שום דבר בשטח. כנ"ל אייטם משודר או כל סוג של פרסום חד פעמי. יכול כותב לגייס את כל כישורי הכתיבה שלו, ללהטט בכל להטוטי הלשון שבידו, לכתוב מנהמת ליבו ולהיות בטוח שרגע אחרי שיגור המדור לדפוס יזועו אמות הסיפים, אבל ברוב המקרים הוא יקצור רוח. פה תגובה, שם מחאה, אבל בסוף ינהג העולם כמנהגו ושום דבר באמת לא ישתנה.
אתעכב ברשותכם על התובנה הזו, כי היא רלוונטית לנושאים חשובים שעל הפרק, כמו למשל המאבק שהחל מהשטח החרדי בחברת אנג'ל. כל אובייקט שנגדו מקדשים מלחמה יודע לשרוד את תקופת המאבק הראשונה, בידיעה שמתישהו העניין ידעך ותשומת הלב הציבורית תימוג. אם אתם שואלים אותי, זו הסיבה להחלטת אנג'ל להימנע מכל סוג של תגובה במשך ימים שלמים. יש להם על מה לבנות. הזיכרון הציבורי אינו ארוך במיוחד, ובמדינה מרובת סערות כמו מדינת ישראל, טבען של סערות אחרונות שהן משכיחות את הראשונות.
האפקט האמיתי מתחיל להתקבל עם פרסום הטור השני או הכתבה העוקבת. מי שרוצה להשיג אפקט אמיתי, חייב להתמיד. עוד טור ועוד כתבה, עמידה על המשמר ועקביות, הם המפתח. לא אחת התאכזבתי בעקבות נושא שנראה היה לי חשוב, אך התקבל כקול קורא במדבר. עם השנים הבנתי: שום דבר לא מושג בשיטה של 'זבנג וגמרנו'.
התובנה הנ"ל נכונה לא רק לפרסומים תקשורתיים, אלא לכל דבר בחיים. העובדה שמחאת השמאל הצליחה במשך שבועות ארוכים כל כך לנטוע הרגשה בקרב כולם, כולל בקרב רבים מאוד במחנה הימין, שלפי הסקרים הכל קורס כאן, נטועה בעצם העובדה שאותה מחאה שרדה במשך כל כך הרבה שבועות. והעובדה שבשבועות האחרונים היא מתחילה לגלות סימני דעיכה (ע"ע 'יום השיבוש' האנטי־חרדי, שאלמלא הפרובוקציה בבני־ברק לא הייתם שומעים עליו בכלל), היא המקור לכך שהציבור בארץ מתחיל להתאושש מטראומת המחאה, ורבים מימין ומשמאל מבינים שיכולה לכהן ממשלה שלא כולם אוהבים אותה, ועדיין השמש תזרח והמדינה תשגשג והחיים יתנהלו במסלולם.
את כל זה אני כותב לא כדי לעסוק בסיפורה של מאפיית אנג'ל שיו"ר הדירקטוריון שלה לא הספיק לכהן אפילו חודש, עד שחתך את רווחיה והביא עליה את מה שבתרבות המרוקאית נהוג לכנות "ח'שומה" (בושה, קללה), אלא כהקדמה לשורות החשובות הבאות.
בשבוע שעבר עסק הטור בתובנה כואבת על אודות מצב הניקיון במחוזותינו. אין הכוונה לניקיון הדעת, שבו אנחנו מצטיינים לרוב, וגם לא בנקיות שבהתנהלות בין אדם לחברו, שגם בה אנו משתדלים מאוד, עם המון שיעורים בהלכות לשון הרע ורכילות שנלמדות אפילו במעליות, ותופעות של בגדים שנתלים בבתי מדרשות ומקוואות על סרך־חשש של פרוטה שמישהו חייב לזולתו ומבקש שייצור קשר. במובן הזה אשרינו שזכינו.
מדובר בתופעת הניקיון, במובנו הפשוט ביותר. על בתי כנסיות שעל רצפתם תמצאו כוסות קרטון של קפה, ניירות טישו ועלונים למיניהם, על רחובות חרדיים שנוטים להיות מלוכלכים יותר, על חללים משותפים בבניינים חרדיים שמלאים אשפה וגרוטאות, על אוטובוסים שבהם נוסעים ילדים חרדיים ל'טיול שנתי', שנראים כמו מזבלה עירונית (כך העיר בפניי נהג אוטובוס חרדי, וכדי ביזיון וקצף) ובעיקר – על משהו אקטואלי מאוד: הצורה המשפילה והמביכה שבה נראה הר מירון רגע אחרי שההמונים עוזבים אותו במוצאי ל"ג בעומר.
הרי ממה נפשך, שאלתי את עצמי, וכתוצאה מכך שיתפתי אתכם בהרהור העגמומי שעלה אצלי בעקבות ההתבוננות ברחובות ירושלים שנותרו מצוחצחים לאחר הפגנת הימין הגדולה: אם מירון היא אדמת קודש, ואם ציון הרשב"י הוא מקום כה נשגב שלמען תפילה בו אנו טורחים לנסוע כל כך הרבה שעות – איך יכול להיות שמקום כזה אינו ראוי למינימום של ניקיון וכבוד? איך אפשר לשתות שקית שוקו ולהשליך אותה על הרצפה ברדיוס של כמה מטרים מהמקום שבו גנוז אור העולם? איך אפשר לזרוק פיסת קוגל או עלון על אדמה ש'אור החיים' זי"ע נהג לטפס בה על ידיו ורגליו בתחושת שפלות, הכנעה ויראת רוממות?!
השאלה הנוקבת הזו ניסרה בחלל האוויר, הפכה למילים ושורות, והתפרסמה כאן כטור. כבדרך אגב שאל הטור על תופעת ההידחקות בכלל, שמאפיינת אף היא כל כינוס חרדי המוני ובכללם העלייה למירון, תוך קריאה ותחינה לציבור לקיים את מאמר דוד המלך "מכל מלמדיי השכלתי" ופשוט ללמוד מהסדר המופתי שאפיין את בני הציונות הדתית אשר הפגינו לפני שבועיים בירושלים. יותר כבוד לאדמת ארץ ישראל, יותר כבוד הדדי באירועים המוניים, ובאופן כללי: יותר כבוד. בעניין הזה תפסה את תשומת ליבי כרזה נאה שנתלתה השבוע במירון שבה נכתב משפט פשוט, קליט וקולע: "קצת סבלנות, הרבה ישועות".
אני חוזר כאן על הדברים כדי להשיג עבור כולנו את האפקט הרצוי, כמי שלמד על בשרו שלא די בטור בודד כדי להתניע שינוי. ושנית, אני מוצא הזדמנות לחרוג ממנהגי ולתת את רשות הדיבור לקוראים, כי אני אמרתי כבר את אשר על ליבי בנושא. בשורות הבאות אצטט אפוא תגובה אחת מני תגובות רבות שהתקבלו בעקבות הטור. תגובות שמלמדות על הכמיהה הגדולה לשינוי, ופשוט צריך מישהו שיתחיל בזה בפועל וישפיע על סביבתו.
"קראתי את הטור שלך 'הקרב על ההר'", נפתח המכתב שאותו בחרתי להציג לכם, לא לפני שהתלבטתי רבות, עקב הנימה החריפה שעולה ממנו, "והתרשמתי מאוד ממה שנכתב בו. מילות ביקורת נוקבות אך בעדינות. מצד אחד, אין כמו הציבור שלנו, הנאצל, הקדוש והאדיר, ומן הצד השני החובה שלנו לעשות חשבון נפש ולראות מה מצריך תיקון, ויש הרבה מה לתקן. בשביל זה אנחנו פה בעולם.
"דיברת בטור על הפגנת הימין ועל הניקיון ששרר ברחובות אחריה, ולעומת זאת המשלת את משלך על יוס'ל, שמשתתף בכל ההווי הקדוש לציבור אך שוכח בדרך דברים חשובים ובסיסיים של דרך ארץ. דיברת על כבודה של ארץ ישראל ועל הזלזול שנוצר כשמשליכים פסולת על אדמת ארץ ישראל הקדושה.
"אני דווקא חושבת שצריך יותר לדבר על כבוד הבריות לפני כבוד הארץ (שכמובן חשוב ביותר). הזכרת בטור את תרבות הדחיפות למען המטרה הנעלית, לנגוע בציון, להתקרב הכי קרוב לקבר הצדיק וכדומה, ואני נזכרתי בחוויה שגם אני חוויתי. עד היום אני נזכרת בה ומצטמררת. אם הדברים יצאו לעיתון ומישהו ישנה את הנהגתו בעקבות זאת – והיה זה שכרי.
"זה היה לפני כעשור. היינו זוג צעיר ממש, נשוי מספר חודשים. עם השמועה על פטירתו של מרן הרב אלישיב זצ"ל החלטנו לעלות לירושלים ולהשתתף בלוויה. היינו בלוויה ולקראת סיומה, כיוון שכל הדרכים היו חסומות בתוך העיר, הלכנו ברגל לכיוון צומת רמות, משם תכננו לקחת אוטובוס הביתה למודיעין עילית.
"הגענו לתחנה, ושם הבנו שמצבנו נעשה עוד יותר מורכב. על כל אוטובוס שהגיע הייתה התנפלות המונית. כך הגיע עוד אוטובוס ועוד אחד, והדבר חזר על עצמו הרבה זמן. היינו אובדי עצות. מתי נגיע הביתה הלילה?!
"בינתיים ראינו עוד כמה נשים אומללות שמחכות לגאולה. בעלי לא ידע מה לעשות, עד שהחליט לקחת את המושכות לידיו. הוא ביקש מכמה אנשים גברתניים לעזור לו לעשות שרשרת אנושית ולתת לכל הנשים המסכנות לעלות לאוטובוס. הוא ניסה ובשארית כוחותיו הצליח, אחרי ויכוחים עד כמעט מכות בידי אנשים שצעקו לו: 'אתם לא מתביישים?' לאחר שאמר להם שגם נשים צריכות לחזור הערב הביתה.
"לא אמשיך לתאר את החוויה הלא נעימה, שבסופה ישבנו על מדרגות האוטובוס כי חלילה אף אחד לא הסתכל לכיווננו, ומי מדבר על לתת לנו מקום לשבת. בדרך הייתי בטראומה. לא הבנתי איך מתנהגים ככה אחרי לוויית גדול בישראל. איפה כבוד הבריות? איפה בין אדם לחברו?
"נזכרתי ב־24 אלף תלמידי רבי עקיבא, שמי אני שאדבר עליהם ועל קדושתם, ואין לי שום דרגה להשיג באיזו צורה הם נמדדו. אך אם עד היום אנו מתאבלים על לכתם מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה, אולי בימים אלו חובה לדבר על הכבוד הזה. לראות את האנשים סביבנו, כן, גם נשים. הם לא מלאכים שחיים פה לבד: הם חיים פה בעולם עם עוד אנשים נשים וטף ואי אפשר להתעלם מכך.
"אשמח מאוד אם תכתוב על כך. אולי משהו ישתנה בתופעה הזאת, בתרבות הדחיפות בשם 'כבוד התורה'. תרבות שרחוקה לגמרי מלכבד את התורה".
עם הביטוי 'סהדי במרומים' צריך להיזהר. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. אבל אני מעיד בהחלט כי עם השנים וההופעות בבמות התקשורת, למדתי לזהות מקניטים למיניהם שנפוצים לרוב, אלו שמחפשים תואנות, אלו שאובססיביים לבקר את הציבור החרדי מתוך שנאה עצמית או סתם רצון להתפרסם על גבו השחוח של הציבור הכי לא מיוצג בתקשורת והכי קל להשנאה. ובכן, זה לא המקרה. מבין השורות שקראתם לעיל מבצבץ כאב אמיתי, אותנטי, עמוק עד שיתי הנפש.
בואו פשוט נשתנה. לטובת הציבור הנפלא והנאצל עלי אדמות, שמסתבר שלפעמים גם לו יש קצת מה לתקן. הלוואי שנזכה לקבל את האמת ממי שאמרה, ולעשות עוד צעד בדרך לשלמות הציבורית המיוחלת. אמן.
נ.ב.
הנימול ה(כמעט)
מבוגר בהיסטוריה
ארמין קאהן נולד בזוועהיל שבאוקראינה בי"ח במרחשוון תרפ"ז (1926). מי שבקי בחשבון השנים יודע: עברו מאז 96 שנים. ארמין, שההורים שלו לא ידעו הרבה על אידישקייט, לא זכה שהוריו ימולו אותו בקטנותו, אם כי הוא כן זוכר את אמא שלו משוחחת באידיש עם חברותיה, ועוד זיכרון עמום שקשור להדלקת נר חנוכה.
השבוע, בטורונטו שבקנדה, בגיל 96, עבר ארמין ברית מילה. כששמעתי על כך מפיו של מכר מטורונטו, שאלתי את עצמי: האם מדובר בברית שנעשתה בגיל הכי קרוב אי פעם לגיל שבו נימול אברהם אבינו – שלוש שנים פחות? יש סיכוי טוב שכן. ננסח זאת כך: מאז אברהם אבינו ייתכן שלא היה אדם שעבר ברית מילה מעל גיל 95.
ארמין היה בן 15 כאשר פרצה המלחמה ברוסיה. הוא הצטרף לפרטיזנים. בשלב מסוים נשלחה קבוצת הפרטיזנים על ידי הצבא האדום לאימונים. בסופן, בסביבות שנת תש"ג (1943), כאשר ארמין בן 17 בלבד, הוא היה נווט בחיל האוויר הרוסי. מטוסו הופל מעל שמי ליטא, ארמין יצא חי ואחר כך הסגיר עצמו למשטרה המקומית, ששיתפה פעולה עם הנאצים.
ארמין הועבר למחנה של אסירי מלחמה ואזרחים רוסים. כל מי שעבר ברית מילה נלקח ליער סמוך ונורה בראשו. חייו של ארמין ניצלו. לאחר המלחמה הצליח להימלט מברית המועצות והיגר בסופו של דבר לטורונטו שבקנדה, שבה הוא מתגורר כבר יותר משבעים שנה.
לפני מספר שנים פגש אותו הרב ישראל זלצמן, שליח כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בשכונת ווילודייל שבטורונטו. ארמין גילה מחדש את מקורותיו היהודיים, ולפני זמן קצר נודע לרב זלצמן הצעיר שארמין היקר לא זכה עדיין להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.
את ארמין לא היה צריך לשכנע. "הנני מוכן ומזומן", אמר, בהחלטיות ובחינניות. אירוע כזה דורש לוגיסטיקה לא פשוטה. בכל זאת חלפו 3,500 שנים מאז אברהם אבינו. בשבוע שעבר נולד לרב זלצמן בן למזל טוב, והוא החליט שזה הזמן המתאים.
ביום חמישי, י"ג באייר, נערכו בו זמנית שתי בריתות מילה: האחת של עולל בן שמונה ימים, והשנייה של ישיש בן 96 שנים. כששאלו אותו איזה שם הוא בוחר לעצמו, הוא אמר בהחלטיות: "אברהם!" ואז קרא אברהם־ארמין, מתוך כאבו הפיזי ואושרו הנפשי: "עכשיו אני מרגיש בן חורין אמיתי!"
אברהם־ארמין הצטרף לסעודה, הביא את האקורדיון שלו ועינג את הקהל בשירת 'אַ אִידִישֶׁע מַאמֶע' באידיש, אנגלית ורוסית. מזל טוב, ר' אברהם בן אניה! עד 120 באושר ובבריאות!
