"תפסיקי להיות ישראלית לחוצה ותתחילי לנשום", פקדה עלי אלישבע, חברה אמריקאית, שיצאתי איתה לשיעור מיוחד בשומקום. על הדרך היא אספה עוד כמה חברות, כולן נשים מהממות שעזבו חיים ומשפחה לטובת תורת ארץ ישראל. לכולן היה נעים להמשיך לפטפט אחרי השיעור ולהימרח עוד שעה ארוכה ויותר.
"עד שיצאנו, לחזור הביתה מייד? למה?" הן לא הבינו אותי.
"אני ממהרת מאוד", התנצלתי. "רוצה להספיק לראות את הבן שחזר מהישיבה ולדבר איתו. רוצה להספיק להפעיל את מכונת הכביסה, להתחיל לבשל למחר ולענות למיילים ול…"
"להספיק. להספיק. אתן הישראליות תמיד ממהרות כאילו העולם עומד על ההספק ועל ההספק ועל עוד הספק. תנשמי עמוק".
חשבתי איך אני חוזרת בכוחות עצמי להספקיי האהובים. האופציה היחידה הייתה לצעוד עשרים דקות בדרך חשוכה ובוצנית עד לתחנת האוטובוס בכביש הראשי.
אלישבע חשבה אחרת. "זאת ההזדמנות שלך לתרגל מנוחה מהספקים. את בת ערובה אצלנו. אני מכירה אותך. אפילו לא יהיה לך זמן להגיש עלי תלונה על חטיפה".
היא צודקת.
אפשר רק לקנא בנשים המקסימות האלה, איך הן מתנהגות כאילו יש להן כל הזמן שבעולם, ורק אני רדופה (טוב, עם עוד כמה חברות). אולי באמת אעשה אתחול מחדש? נזכרתי במשפט מגנט שפגשתי פעם על מקרר משרדי: "לחץ הוא כמו כיסא נדנדה. הוא גורם לך להרגיש בתנועה, אבל הוא לא מקדם אותך לשום מקום".
יצאתי החוצה להרפיה בחושך ובשקט. התעטפתי במעיל ומייד בירכתי את בעלת המקום שבאה לגרש את כולן ולנעול את השער. אבל אז אחת מנשות הקבוצה ניצלה את המעמד ופתחה שולחן בחוץ. היא פרשה המוני מטפחות ובנדנות והכריזה על 'ביג סייל'.
רבע שעה עבר, והצלחתי לא לרסס לחץ אלא ליהנות מפסק הזמן. ברבע השעה שאחר כך המשכתי לנשום רגוע, אבל הרגשתי איך הסבלנות שלי נמסה כמו שוקולד בשמש.
אחרי עוד חצי שעה שעבר באיטיות – מבטיחה שהתאפקתי שלא לצעוק בישראלית מצויה "יאללה, הביתה!!!" חשבתי לעצמי אולי אבהיר בנימוס נחרץ: "פליז, גו הום, נאו!!!" ואוסיף איזה "קוויקלי" גבוה כמו המורה שלנו לאנגלית מכיתה ה', אבל כיוון שהובהר לי שאני נציגת הנשים הישראליות המדהימות בעולם, אני צריכה להפגין בשם כולנו אורך רוח.
השעון דהר עוד חצי שעה. נס שאלישבע חזרה אחרי המילים ששידרתי לה בטלפתיה ואמרה בקול: "כבר מאוחר מאוד", ומוכרת המטפחות מצאה את עצמה רק עם קונה אחת. הזדרזתי לעזור לה לארוז את מרכולתה, כי גם היא הצטרפה לטרמפ שלנו.
הקונה האחרונה התקשתה להחליט אם לקחת את המטפחת הכחולה החלקה או זאתי עם ההדפסים הוורודים. נחלצתי לעזרה לטובת עצמי. "אני הייתי לוקחת את הכחולה. הכי הכי מהמם. מה זה מהמם? זה אמייזינג לגמרי! קם-אן, קחי את שתיהן. אני אשלם במקומך, העיקר הביתה!"
רק באישון לילה כשעמדתי לסגור את היום וחצי הספקי בידי, שוחחתי עם חברה שטענה בתוקף שהיא הייתה צועדת בחושך ובבוץ העיקר שלא להיתקע כמעט שעתיים. "אל תקנאי בהן", ביקשה. "ההתנהלות היא לא רק תלוית תרבות. לא משנה באיזה חלק בעולם הן נולדו, זה אופי. צריך לערבב את הסוג שלנו עם הסוג שלהן, לחלק לשניים ואז יֵצאו נשים מאוזנות".
אבל אם השם לא ברא את כולנו נשים מאוזנות, סימן שיש לכל אופי עבודה עצמית משלו, עד שנגיע לאוטופיה.
בהצלחה לכולנו תמיד בעבודת החיים
חנה
