חנה אפיק י' כסלו התשפ"ג

לא מזמן פגשתי קבוצת גמלאיות עליזה ומשוחררת. הנשים החיוניות שעלו לאוטובוס, בדיוק חזרו ממפגש באחד ממרכזי ההשתלמות של סמינר גדול, שמפעיל תוכנית ענפה לגמלאיות. הן דנו באמירה מסעירה מתוך ההרצאה ששמעו היום, ותכננו את הסיור שיהיה במפגש הבא.

הכרתי אישית כמה מהן שעבדו מגיל עשרים עד שישים-שבעים, ורצו בכל בוקר למשרד או לכיתה, עם הנשימה ביד ימין והתיק ביד שמאל, וחזרו למשמרות ב' וג' סוערות בבית; שעברו לילות מתישים ותקופות מאתגרות, והשתדלו להשאיר הכל מרחוק ולתפקד בעבודה כאילו חזרו מחופשה ירוקה בגולן.

חשבתי לעצמי שאיזה יופי לגלות שמתישהו הגלים השוצפים הופכים לאדווה רגועה. ההנאה מהתוכניות מגיעה להן בדין וביושר. מתי אישה עובדת מספיקה לתפוס שעות של אתנחתא, או לקיים אחת משלל הבטחותיה שחקוקות על המים, להיטען?

"מה את מקנאה?" צחקה אחת מספסל הרביעייה הסמוך. "את לא מכירה את האמרה שהזמן בורח, כאילו אנחנו הולכים על שמן? ברוך הנותן חיים ובריאות, שיוסיף וייתן. גם אם זה נראה לך רחוק מאוד, יום אחד גם את והחברות שלך יצטרפו אלינו".

ונאמר אמן.

 

עד שנצטרף אליהן בעזרת השם, רבות מאיתנו עוברות מסלול עבודה שבשנים האחרונות חלו בו שינויים רבים. כולנו יודעות שהקורונה האיצה תהליכים בשוק התעסוקה העולמי, ערערה מוסכמות, הפכה התנהלויות וחוללה הרבה שינויים לטוב ולמוטב. מה שקורה במדינות הגדולות מגיע גם אלינו, באפקט הדומינו.

לפי הסקרים שלנו, רוב קוראות 'בתוך' נמנות עם מגזר הנשים העובדות, או כאלה שפרשו אחרי שהעבירו שנים טובות מסך חייהן הבוגרים בעבודה מחוץ לבית. כך או אחרת, בכל זמן ועת אנחנו עורכות חשבון נפש של "נשאת ונתת באמונה". נותנות את הנשמה למקום העבודה, ומחפשות לראות שלא עברנו את קו הגבול על חשבון המשפחה.

זו רק דילמה אחת מסך כל השאלות הקטנות והגדולות המעסיקות כל אישה שמביאה טרף לביתה,  ואנחנו רואות אותה גם במכתבים שלכן למערכת ובשיתופים שלכן בנושא.

מה שתפס אותי היה המשפט שאחת מגמלאיות האוטובוס נפרדה ממני לשלום: "תזכרי שאת עובדת כדי לחיות ולא חיה כדי לעבוד".

 

שנזכה לעבוד מתוך בריאות ושמחה תמיד