אחרי ארוחת צהריים של העשירי באב, ניגשתי למערכת ההפעלה לטקס שבירת הצום המוזיקלי.
ילד קטן ומתוק משך לי בחצאית ושאל בעיניים בורקות: "אמא, המשיח כבר הגיע?!"
הנמכתי את הווליום והצטערתי להיות משביתת השמחות. לא, מותק. לצערנו הגדול עדיין לא שמענו את קול השופר. לא ראינו אותו רכוב על החמור הלבן, ובית המקדש השלישי לא ירד בנוי באש…
"אז למה מותר לנו לשמוע מוזיקה?" הוא לא הבין.
איך מסבירים לילד קטן את החזל"ש הזה? עד עכשיו נהגנו בדיאטה מוחלטת ממוזיקה ועד בשר, ופתאום הכל חוזר בווליום? אבל אין מה להתבלבל פה, כי אנחנו צועדים בדרך התורה המתווה לנו את ההלכה. אותם חכמים שאסרו בימים מסוימים, התירו בימים אחרים.
לאורך כל ימות השנה אנחנו צריכים להתאבל על חורבן הבית ויש לכך הלכות מתאימות, אבל רק בשלושת שבועות האבלות היא יום יומית בפועל, עם הלכות ברורות וסדורות. כעת פנינו לשבעה דנחמתא.
העיתון הזה יוצא לאור בערב תשעה באב. אם לא נזכה לראות את ציון בתפארתה, לצערנו שוב נשב על הקרקע ונקונן… התלבטנו איזה אופי יישא המגזין הזה. אומנם בגלל ההכנה של הגיליונות המיוחדים, אנחנו רגילות לאכול מצות בטבת, ולהכות על חטא כשכולם משתכשכים בים. אבל בגיליון זה של בין לבין אמיתי, ההתלבטות הייתה גדולה. בסוף היא הוכרעה בגלל רובכן המכריע שיקרא את העיתון בשבת נחמו. חכמינו גזרו ימי אבל וקינה, אבל גם תחמו אותם.
השבת הזאת היא שבת נחמו, שבת מיוחדת שנזכרה בפוסקים כשבת שמרבין בה בפיוט ובזמרה וראוי להתענג בה יותר מבשאר שבתות השנה, כך על פי חידושי הריטב"א והרב יוסף אומץ יוזפא. המהרי"ל גם מציין כי "שבת נחמו, הוא השבת הסמוך אחר תשעה באב, וישמחו כל העם ויבטחו לנחמת ביאת הגואל".
לכן נביט קדימה אל הימים הבאים ונתפלל שכבר נזכה לשמוח בגאולת עולמים, ויקוים בנו הנאמר "כרֹעה עדרו ירעה… יקבץ טלאים ובחיקו ישא".
בין הזמנים שמח ומוצלח
חנה
